מי אשם?

"אחרי אשר הסכמתי שלא אדבר בזאת הצוואה", בזה הצווי של "ולא קרדום לחפור בה", "מפני שהיא מבוארת, ולדעתי גם כן [וגם מפני] שדברי בה לא יאותו לרוב חכמי התורה הגדולים, ואפשר לכולם", כלומר: א. מפני שהדברים פשוטים ו-ב. מפני שהדברים אינם מוצאים חן בעיני אף אחד, - "חזרתי מהסכמתי ואדבר בה, מבלתי שאשגיח לקודמים או לנמצאים. דע, שזה שאמר: 'שלא תעשה התורה קרדום לחפור בו' - כלומר לא תחשבה כלי לחיות בו, ובאר ואמר: כי כל מי שיהנה בעולם הזה בכבוד התורה, נוטל חייו מן העולם, פירוש: מחיי העולם הבא. והתעוותו בני האדם בזה הלשון הנגלה והשליכוהו אחרי גום ונתלו בפשטי הדברים שלא יבינום - ואני אפרשם - וקבעו להם חוקים של תשלומי ממון על יחידים ועל קהילות, והביאו בני אדם לחשוב בסכלות גמורה שזה מחוייב, וראוי שיעזרו חכמים והתלמידים, והאנשים המתעסקים בתורה ותורתם אומנותם - וזה הכל טעות ולא נמצא בתורה ולא בדברי חכמים דבר שיאמת אותו, ולא רגליים שישען עליהם כלל", עיין שם בהמשך דבריו.

בספר 'היד החזקה'[1] פוסק הרמב"ם: "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה - הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: 'כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם', ועוד צוו ואמרו: 'אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן', ועוד צוו ואמרו: 'אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות', 'וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון', וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות".

כך הבין הרמב"ם את משנתו של רבי צדוק.

רבי יוסף קארו בפירוש 'כסף משנה' כותב, לאחר דין ודברים:

"הכלל העולה שכל שאין לו ממה להתפרנס - מותר ליטול שכרו ללמד, בין מהתלמידים עצמן בין מן הצבור. וכן מותר לו ליטול שכר מהצבור לדון, או מהבעלי דינין אחר שמירת התנאים הנזכרים בהלכות סנהדרין. ואחרי הודיע ה' אותנו את כל זאת, אפשר לומר שכוונת רבינו כאן היא, שאין לאדם לפרוק עול מלאכה מעליו כדי להתפרנס מן הבריות כדי ללמוד, אבל [אלא] שילמוד מלאכה המפרנסת אותו ואם תספיקנו מוטב ואם לא תספיקנו יטול הספקתו מהצבור ואין בכך כלום". כלומר: על האדם מוטלת החובה ללמוד מלאכה שתפרנס אותו, אלא שאם מלאכה זו לא תפרנס את האדם די הצורך - מותר לו לקבל את היתרה מן הציבור.

ה'כסף משנה' מבין, כי פירוש זה ברמב"ם דחוק הוא ביותר, וכפי שכותב בהמשך:

"ואפילו נאמר שאין כן דעת רבינו אלא כנראה מדבריו בפירוש המשנה, קיימא לן כל מקום שהלכה רופפת בידך הלכה אחר המנהג. וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבינו ואחריו נוהגים ליטול שכרם מן הצבור. וגם כי נודה שהלכה כדברי רבינו בפירוש המשנה, אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'. אילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה, לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת חס וחלילה, ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר".

הווה אומר: אף לדעת ה'כסף משנה', שהוא מן הקיצונים מבין החולקים על הרמב"ם, כל ההיתר הוא משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך", מפני שבשעת הדחק יש לנהוג שלא כתורה.

אבל לעשות מזה אידיאל?! לעשות מזה 'לכתחילה'?! לעשות אידיאליזציה מה"עת לעשות לה' הפרו תורתך?! זהו - כפי שכותב הרמב"ם - חילול השם, וביזוי התורה, וכיבוי מאוד הדת!"