אשכול השירים שלי..

אשליות רומנטיות.
  הבטתי היום מחוץ לחלון חדרי.
השמיים היו כחולים,כחולים חזק,
עם נגיעות של אדום שקיעתי, מין בין ערביים נוגה שכזה,קריר.

נשמתי אוויר.
את האוויר השמימי של אמצע החורף.

וחשבתי עליך.

מצמצתי,ממש לשניה,
וראיתי איך ציפור עפה מכבל החשמל שלמולי.
גשם.

אתה רחוק יותר מידי.

הוצאתי יד כדי להרגיש את הטיפות.
עברו כמה שניות ארוכות עד שאחת העיזה ונגעה לי ביד.
ועוד אחת העיזה,ועוד אחת..
העיזו יותר מידי.
החזרתי את היד פנימה כשהיא התחילה להיות כחלחלה משהו,
מנגבת בה את הפנים.

די לאשליות הרומנטיות שלך.

הפלאפון מצלצל.
מה נשמע? ב"ה. עוד שיחה אגבית בין שני חברות.
בדרך גם אני שומעת על עוד כלות מאושרות.
שמחה בשמחתן,מתרגשת,לא מאמינה,

ואני חושבת עלי.

היא מדברת ומדברת,ומזל שאני יודעת להציג.

אני חושבת עליו.
אני מדמיינת אותו.
אולי מנסה להרגיש אותו.

הייתי רוצה שהוא יגיד לי שאני כל החיים שלו.
שאני הסיבה לזה שהוא חי בכלל.

אבל אשליות רומנטיות.

חושבת על מכתבי אהבה ארוכים,
וורד אדום שוכב,בצד.
חושבת על מבטים רבי משמעות,
ועיניים שאפשר לקרוא דרכם.

אני חושבת, עליו.
הוא, חושב עלי?

אבל,אשליות רומנטיות.

הגשם בחוץ התחזק.
הושטתי יד כדי לסגור חלון.
וראיתי את אותו זקן שאני רואה אותו כל יום.
כבר בקושי הולך,מדדה עם מקלו.
יד אחת על המקל,ויד אחת אצל אישתו.
ביד שלה שקית של תרופות,מזהים את הילד הצבעוני של כללית.
היא העבירה את השקית ליד אחרת.
כבד לך?הוא שאל.
אני שמעתי.הרחוב היה ריק.
והיא אמרה שלא,ומה פתאום.והיא לא בת 4.
אבל הוא לא המשיך לשאול שאלות ולקח לה את השקית ליד עם המקל.
זה בסדר הוא טוען.המקל לא כבד.
היא חייכה אליו,והא היה בשמים.
ביד אחת שלה,היא החזיקה את המטריה הירוקה שלהם,והם כבר היו רחוקים ממני.
לא שמעתי עוד.

לא שמעתי עוד.

גם אותך.

אני מחכה לך.
שתדע.
יותר מאי פעם.

מרתק.. בעיקר הקטע עם זוג הזקנים..