|
|
| נשלח ב-13/12/2009 01:32 |
 |
| |
בס"ד לא מאמינה באף אחד יותר. אין לי כבר דמעות לבכות נמאס מויכוחים אין סופיים תקוות שנוסקות.. ונוסקות.. וצפות אלי קרקע, השתקפות המרומים. ואין לי כבר רצון וכוח אשליות מתנפצות לי מול העיניים רק אכזבות ואכזבות ושוב אכזבות אני נוחלת,בינתיים. ונמאס לי כבר לשנן לעצמי שהיה יותר טוב נמאס כבר לאסוף את השברים נמאס לתפור את הכול שוב ולנסות לאחות את כול הקרעים. ונמאס כבר לשדר ש 'אצלי הכול בסדר' כי זה לא תמיד חייב להיות כך ומותר לי להישאר מתחת לשמיכה אפילו שהמצח לא קודח מחום,לא כל כך ומותר לי לשתות 4 כוסות תה ולהוזיל דמעות בחשאי ובגלוי כי לא אכפת לי וגם לא מעניין אם ,ובמה זה תלוי ואני גם לא חייבת להיות 100 אחוז 24 שעות ביממה ולא חייבת להעניק לאף אחד אהבה כי כמה אפשר לצפות ולצפות ולנחול שוב ושוב רק אכזבה? כבר נמאס לשמוע מילות ניחומים ולחפש אותם בעצם כבר נמאס להשלות את עצמי בכול צורה ובכול אופן נמאס לחפש לעמוד בקריטריונים כדי שישימו אלי לב נמאס לחפש להיות הכי טובה רק וכדי שלא אתאכזב כי מה זה משנה בסוף כולם אותו דבר את יכולה לבטוח באנשים שנה ולגלות שכול מה שחשבת לא היה,או..עבר. ואת לא מפסיקה להאמין בעצמך ולנחול אכזבות על ימין ועל שמאל תפסיקי לבטוח באנשים,ילדה או שלנצח תמשיכי ליפול. אז אני לא אני לא בוטחת בכם באף אחד לא אני פורשת את עצמי ומגלה שזה היה סתם,לחינם,ותו לא. התשתם אותי הותרתם אותי לבד, פעם אחר פעם גרמתם לי להאמין בכם שאפילו הצלחתי לשטות בעצמי אבל זהו. החלטתי. אני לא מאמינה. לאף אחד יותר.
תוקן על ידי adiadi180 ב- 13/12/2009 01:36:20
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-13/12/2009 01:43 |
|
| |
אם נמאס לך אז מותר לך..
פעם קראתי מכתב של ר' אלחנן וסרמן שהעולם נענש מידה כנגד מידה..
אין אמונה באלוקים...
אז הלכה גם האמונה באדם..
אין אמון..
|
|
|
|
| נשלח ב-13/12/2009 03:38 |
|
| |
זה באמת כתוב???
|
|
|
|
| נשלח ב-13/12/2009 03:44 |
|
| |
מפחיד......
|
|
|
|
| נשלח ב-13/12/2009 03:50 |
|
| |
מה בדיוק?
|
|
|
|
| נשלח ב-13/12/2009 03:54 |
|
| |
"קובץ מאמרים" לר' אלחנן וסרמן.
כך זכור לי..
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/12/2009 13:49 |
|
| |
עדי,
הדבר המתיש ביותר הוא "מלחמת ההסתרה", להסתיר שקשה, לשדר שהכל טוב..
אני ממש מסכימה איתך בזה,
במיוחד אם את אחת כזאת שתמיד החזקה, המתמודדת, השמחה,
אז פשוט אסור לך להשבר כביכול... זה ממש מוכר לי.
אבל הגעתי לתובנה, שבמקום לבזבז כמויות אנרגיה נפשית גדולות כ"כ על לשדר שהכל טוב והכל בשליטה...
פשוט תלמדי את הסביבה להתרגל לכך שגם לך מותר שיהיה קשה לפעמים, זה בסה"כ אנושי!
ותאפשרי לעצמך להיות גם מיואשת / מתוסכלת או כל מה שאת מרגישה...
אח"כ זה יעבור.
חברה שלי פעם שאלה את הרב איינהורן, מה עושים כשאין כח וחשק להתפלל אחרי כ"כ הרבה תפילות שלא נענו,
והוא ענה לה: כלום!, זה נורמלי, טיבעי וזה קורה....
|
|
|
|
| נשלח ב-15/12/2009 14:52 |
|
| |
11
|
|
|
|
| נשלח ב-20/12/2009 19:47 |
|
| |
תגלי אותך.
בס"ד את הולכת בגשם. תופסת את המטריה שלך חזק. חזק. הוא יורד עלייך. ממטרים כבדים, שוצפים ,יורדים,זולגים, מציפים אותך ואת ממשיכה ללכת חזקה מתמיד. הגשם לא מפריע לך. את אפילו לא מעפעפת . המטריה השחורה הגדולה שלך חוצצת בינך לבין העצב האינסופי הזה. שמאיים לחדור אלייך בכול רגע נתון. בכול שנייה. בכול זמן שרק יש לו. מחפש דלת פתוחה בתוך הלב שלך להתפרץ אליה. כי את לבד. ומי אמר שהסוף שלך יהיה שמח.? ולמה את כ"כ בטוחה כל הזמן הזה , שהנסיך שלך יבוא וייקח אותך? הוא רק רוצה שתדעי שאת לבד. זה רק את ועצמך. וכול ההכרזות האלו שלך,שאת לא מתגעגעת לאף אחד,ואת לא צריכה אנשים כדי לדעת מי את, הן סתם. זמן שתהיי אמיתי עם עצמך. די למסכות. תהיי עצמך. ותאמרי שאת מתגעגעת. שאת רוצה. רוצה כ"כ חזק להרגיש את התחושה הממכרת הזו,שמישהו רוצה אותך. שמישהו חושב עלייך. שמישהו לא יכול בלעדייך. שמישהו צריך אותך. צריך את הנסיכה שלו. ואת רוצה שהוא ירדוף אחרייך בכול העיר ויחזיר לך את הנעל שאבדה לך. ואת תביטי לו בעיניים,והוא יביט בעינייך שלך,ואת תדעי שאת שלו והוא שלך. ואין עוד אף אחד בעולם.
ואת מחכה לו. יום אחרי יום, שנה אחרי שנה, שגרה לוחצת. לוחצת עד אימים. עד כלות, חונקת, שכבר אי אפשר לחכות. לו. ואת מתלבטת אם לתת לו לחדור אלייך, לעצב האין סופי הזה. מחככת בדעתך אם להוריד את המטריה, שלא יחצוץ ביניכם כלום. שתתמזגו,יחד,וכבר לא יהיה אפשר להבדיל, שאת תהיי הוא,והוא יהיה את, ושניכם תהיו אחד. אבל לא. התקוות שלך,האין סופיות האלו, לא נותנות לך. כי את מאמינה. ולמרות שאת נוחלת אכזבות, שלא משאירים אפילו פתח לתקוות, ואת תוהה אם הן מפעמות אצלך בלב, את הרי לא נותנת לאף אחד להתקרב, מספיק. אבל את יודעת, את לא תהיי חלשה לכול סופה של חול, שבא מהר,והולך מהר. ואת לא תהיי פגיעה ורכה, שכול מילה תגרום לנחיל של דמעות להתקרב, ואת לא. את רק תגלי את החוזק שטמון בך, את העוצמה שלך, את ההתרוממות שבך, אותך. את תגלי אותך.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/12/2009 22:07 |
|
| |
בקשת כ"כ יפה, אז מגיע לך,,, 
|
|
|
|
| נשלח ב-21/12/2009 19:42 |
|
| |
תודה...רק מוזר לי שיש מלא קריאות ואפס תגובות. ממש עושה חשק לכתוב פה. 
|
|
|
|
| נשלח ב-21/12/2009 23:22 |
|
| |
זה עניין מרתק...
הגבר מתקלף לאט לאט, וגם אם קילפת אותו קצת זה עוד לא אומר שהוא שלך...
אבל הבחורה.. יש לה "מטריה".. ברגע שהיא הורידה אותה.. היא חשופה בכל נימי נשמתה..
|
|
|
|
| נשלח ב-23/12/2009 01:11 |
|
| |
זה היה נכון מאד
רבסרן
עדי
|
|
|
|
| נשלח ב-23/12/2009 10:37 |
|
| |
עדי,
כבר כמה פעמים שאני אומרת לך שאין עלייך.
זו האמת ואין בלתה.
קבלי הצדעה!! (-:
|
|
|
|
| נשלח ב-23/12/2009 23:27 |
|
| |
למרות שלא הכרתי אותך.
בס"ד. אני חושבת עליך בלילות. בעיקר כשאני פוחת חלון,והקור העז חודר אלי. נגוהות אור נוצצים מרחוק, ואני תוהה איפה אתה,ומה אתה מרגיש עכשיו בפנים. אני יודעת שהרגש הזה,שקוראים לו געגוע,גדל בתוכי מיום ליום. למרות שאף פעם לא הכרתי אותך. למרות זאת, ואולי רק בגלל, הנוכחות שלך הולכת איתי לכול מקום. אני כמעט מרגישה אותך. השמים עכשיו שחורים באופן מושלם. הסוף שלהם קצת כתמתם,אתה יודע? אפילו שחשוך עכשיו. ושקט. שקט אינסופי. אני נושמת לקרבי את הריח הזה, של גשום-לא גשום-קר-אוורירי-חי, ואני כמעט שמרגישה אותך. אני מדמיינת אותך, שעון על חלון גבוה באיזו ישיבה עלומת שם, ומביט אל השמים. אתה בטח גם רואה את הכתמתם הזה,שנושק לקו האופק, ואת האורות האלה,שנוצצים מכול כיוון. אבל למה אתה רחוק ממני כל כך? אני רק מדמיינת,את שתינו,צופים בפלא הזה יחד, נושמים את האוויר הזה יחד. למרות שלא הכרתי אותך. אני חושבת עליך בלילות.
|
|
|
|
|
