לכל מי שזילזל בדברי קופת העיר אודות שנת תש"ע כשנה תשיעית ליובל. אתר 'אתרוג' הרים את הכפפה וחקר לעומק את הנושא, והמסקנא שלו היא שאכן תש"ע היא שנה תשיעית ליובל. תחקיר מעמיק ומרתק.
חיים טברסקי בדק למה רבני קופות החסד קבעו שהשנה היא תשיעית ליובל, ומצא כי הם צדקו. נכון שהרעש וההמולה סביב עניינים סגוליים, דבר שהופך להיות סוג של שגרה בציבור החרדי, ממש לא מצאו חן בעיני. אבל קיתונות הלעג והבוז של לבלרים בגרוש, שניסו להפוך את רבני קופת העיר לעמי-ארצות, כביכול אין הם יודעים מה שכל מושך בעט מתחיל יודע, דחפו אותי לחקור לעומק את הנושא, ולמצוא להפתעתי - שאכן, שנת תש"ע היא שנה תשיעית ליובל.
הקדמה:
ביום חמישי שעבר, רעשה וגעשה ארץ הקודש אודות עת הרצון הסגולית והמיוחדת שחלה באותו יום. הכל ציטטו את דברי הקדמון, מחבר הספר 'מנוחה נכונה' הכותב כך: "קבלה בידך שהשנה התשיעית ליובל שנה מובחרת, חודש ט' - חודש טוב מן הטובים וחודש רצון, ויום הט' לחודש - המובחר שבכל חודש, ושעה תשיעית של יום שעה טובה ומובחרת משעות היום".
היו שלעגו לקביעה כי מדובר בשנה תשיעית ליובל, היו אחרים שהסיקו מתוך כך, שכל שנה תשיעית משמיטה קודמת נחשבת כשנה שביעית ליובל, ומתוך כך הסיקו כי מדובר בעת רצון החוזרת על עצמה אחת לשבע שנים. על אלה שלא הבינו למה כסלו הוא החודש התשיעי, אני כלל לא מדבר, מאחר וברור לכל בר דעת שלא חייבת להיות חפיפה בין מניין השנים המתחיל מראש השנה, למניין החודשים המתחיל מניסן.
נותר לנו רק לבדוק מתי אכן חלה אותה שנה תשיעית מדוברת למניין היובלות, ולהגיע למסקנה שאכן מדובר בשנת ה'תש"ע. ולא, זה לא קורה בכל שבע שנים. השנה התשיעית ביובל הבא, למי שפיספס, תהיה בדיוק בעוד 49 שנים, בשנת ה'תתי"ט.
שיהיה לכולנו חיים ארוכים ובריאים ומאושרים.
תחקיר: מתי היא השנה התשיעית ביובל ?
בני ישראל נצטוו בתורה לשמור בבואם אל ארץ ישראל ולאחר שיתיישבו על אדמתם, את השמיטה והיובל. השמיטה היא השנה השביעית למניין, בה אסורים עבודות האדמה. היובל היא שנת החמישים הנעשית מידי שבע שמיטות, בה חוזרים הקרקעות לבעליהן המקוריים, העבדים יוצאים לחופשי, וזאת מלבד כל מצוות השמיטה הרגילות הנהוגות גם ביובל.
היובל נשמר רק בתנאי שכל ישראל נמצאים על אדמתם, וחכמי הגמרא דורשים זאת מן הפסוק 'וקראתם דרור בארץ לכל יושביה' (פרשת בהר, ויקרא כ"ה י') – בזמן שכל יושביה עליה. אי לכך, נהג היובל במשמעותו המליאה עד לסוף תקופת ימי בית המקדש הראשון, וכפי שנראה מיד את החישוב, שנת היובל האחרונה (וה-16 במניין היובלות בס"ה) היתה ג'ש"ב, 36 שנים קודם לחורבן בית המקדש הראשון.
את השנה החמישים מצוים בני ישראל לקדש כשנת יובל, כנאמר: 'וקדשתם את שנת החמישים שנה' (שם). נחלקו הפוסקים, האם שנת החמישים עומדת בפני עצמה במניין שנות השמיטה, ואינה עולה למניין שבע שנות השמיטה הבאות, שמתחילין להימנות רק משנת החמישים ואחת. או שמא שנת היובל – שנת החמישים, עולה לכאן ולכאן, ונמנית גם כשנה ראשונה למחזור שמיטה החדש. נראה שחשבון השנים שנערוך כאן, יוכל להציע לנו פתרון מתקבל על הדעת לשאלה זו.
בני ישראל בהנהגת יהושע בן נון נכנסו לארץ ישראל ביום י' בניסן שנת ב'תפ"ט. במשך 14 שנים הם עסקו בכיבוש וחלוקת הארץ. 14 שנים אלו הסתיימו בשנת ב'תק"ג, ואם כן, שנת ב'תק"ד היתה שנה ראשונה למניין שנות השמיטה, ושנת ב'תק"י היתה שנת השמיטה הראשונה אותה קיימו בני ישראל על אדמתם. שנת ב'תקנ"א היתה השמיטה השביעית, וכעת היו צריכים בני ישראל לקדש לראשונה שנת יובל.
בשביל לדעת האם שנת היובל שנת החמישים, דהיינו ב'תקנ"ב, היתה גם השנה הראשונה לחמזור שמיטה הבא, או שמא רק בשנה שלאחריה – ב'תקנ"ג החלו למנות מחזור שמיטה חדש, ננסה להיעזר באחד ממדרשי החורבן המספר לנו כדלהלן: [ר' יוסי אומר] מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב כשחרב הבית בראשונה [מוצאי שבת היה] ומוצאי שביעית היה ומשמרתו של יהויריב . . . (תוספתא, תענית פרק ג' משנה ט').
הוי אומר, שנת ג'של"ח, בה חרב בית המקדש הראשון היתה מוצאי שביעית, אם כן השנה שלפניה, ג'של"ז היתה שנת שביעית. כעת, לו נניח ששנת היובל היא גם השנה הראשונה במחזור השמיטה הבא, הרי שלפי החשבון אנו נגלה כי שנת ג'של"ה היתה שנת שמיטה, ושנת החורבן ג'של"ח לפיכך, שנה שלישית במחזור שמיטה, ולא מוצאי שביעית.
אולם אם נאמר שהיובל הוא שנת החמישים, אינו עולה למניין מחזור השמיטה הבא, דהיינו שנת ב'תקנ"ב היתה שנת יובל, והשנה שלאחריה ב'תקנ"ג היתה ראשונה למחזור השמיטה הבא, נגיע בחישוב השנים לכך, ששנת ג'של"ז היתה אכן שנת שמיטה, ושנת החורבן שלאחריה – ג'של"ח היתה אכן מוצאי שביעית כנאמר בתוספתא.
כעת שממה הארץ 70 שנה, והתקיימה בה הבטחת הבורא 'אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויבכם, אז תשבת הארץ'. (פרשת בחוקותי, ויקרא כ"ו ל"ד)
בשנת ג'ת"ט, שבו לארץ ישראל עזרא ונחמיה בראשות העולים ב'שיבת ציון', והחלו ליישב אותה מחדש. בשנת ג'ת"י נחנך בית המקדש השני, ובני ישראל החלו מונים שוב את מניין השמיטות. שנת ג'ת"י היתה אם כן שנה ראשונה לשמיטה, והשמיטה הראשונה היתה ג'תט"ז.
כעת נוצרה בעיה. היובל בודאי שלא קודש יותר, מאחר ולא היו רוב יושביה עליה כנדרש. רוב בני ישראל בחרו שלא לשוב עם סיעתו של עזרא ונחמיה ונותרו בבבל. גם בעניין שמיטה היתה מחלוקת, האם היא ממשיכה לנהוג מן התורה, או שמא מצוותה כעת רק מדרבנן. כמה מאות שנים מאוחר יותר, לאחר חורבן בית המקדש השני, סבר רבי יהודה הנשיא לבטל לחלוטין את מצוות השמיטה בעת שהעם בגלות ובית המקדש אינו עוד על מכונו. בכל מקרה, מצוות השמיטה חזרה לנהוג כאמור, ולדעת רוב החכמים, היא נהגה אכן רק מדרבנן, כפי שהיא נוהגת לדעתם עד היום הזה רק מדרבנן.
היובלות אם כן הצטמצמו בשנה אחת. מאחר ושנת היובל לא קודשה יותר, נשאר רק המניין של שבעה מחזורי שמיטה – 49 שנים, בהגדרת יובל. בציפייה ליום ההוא בו יהיה ה' למלך על כל הארץ, ובאו האובדים מארץ אשור והנידחים מארץ מצרים, וכל ישראל ישובו אל אדמתם ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם. אז ישוב היובל להתקדש במהרה בימינו אמן.
לסיכום:
חישוב מהיר של מחזורי היובלות מאז השמיטה המתחדשת הראשונה של שנת ג'תט"ז, יגלה לנו במהירות כי שנת ה'תשס"א, היתה שנה 49 במחזור היובל ה-48 (בגירסתו המקוצרת הגלותית). שנת ה'תשס"ב שאחריה, היתה אפוא שנה ראשונה לשמיטה, וגם שנה ראשונה למחזור יובל חדש. שנת ה'תש"ע הנוכחית, היא אכן שנת תשיעית ליובל.
