פוסט מעט חושפני.
אבל מי שיהיה כנה עם עצמו - יבחין באמת שבו.
___________________________________________________________________
מכירים את זה???
יש איזשהו שלב שאת כבר מתחילה לרפרף מעט בכללים,
לנסות להיות קצת יותר פתוחה. (לא מחייב יותר פחותה...)
את מתחילה לדבר עם החברים שלו בעצמך.
את לוקחת מספרים ומנסה להיות גיבורה.
אני יתקשר, אני יברר – כך הכל יהיה בסדר.
בהתחלה את מתקשרת לרבנים שלו, ואומרת שזה בשביל **** או שאת האמא, או הדודה של הדודה או סתם מורה שעוזרת לתלמידתה....
אח"כ את כבר לוקחת גם מס(פ)רים של חברים שלו.
ביד רועדת מקישה #31# כדי שלא ידעו לעולם שזה אכן את,
ומחייגת ממש כמו שכתוב בפנקס : אבי קלמנוביץ – חבר חדר: 055-5555555
לפעמים את טועה במספר ואז הלב סתם קפץ וניטר למרחקים......
בסוף, אבי עונה לך.
את מנסה לדבר כמה שיותר רשמי, מתחילה ב"אתם" ולא "אתה" שואלת יפה על סגנון, על מהות,
על יראה, על שלמות, עדיין – ברשמיות.
יודעת בעומק ליבך שהוא כנראה מנחש שאת היא המועמדת בכבודך ובעצמך, אך חשה מעט יותר מוגנת תחת המחסה החסוי.
הוא נשמע מאד חכם.
מתחילה לרדת טיפה לעומק העניין, למה שבתוך הלב (של האובייקט עליו את מבררת,"כמובן"...)
סתם.
"כי בא לי לדבר."...
ואז אתם גולשים.
ומדברים ומדברים ומדברים –
וכאילו מבררים.
מבררים בנבכי לבבכם, את האופציה של שניכם,
מבררים בעמקי בטנכם, את התחושות – שלכם.
מנסה לברר על ההוא, אך מגיעה לעומקים אחרים, ללבבות אחרים, לפרפרים אחרים.
אחר כך מעיפה אותם אל החופשי, כמו כל ערב. כמו כל לילה, כמו מתחת לשמיכה לבד.
כי תמיד בסוף השיחה – מנתקים.
אחרי הכל – כמה אפשר לברר???
בסוף עוד יגידו שלא סתם לא התחתנת.
בררנית גדולה.
לא יודעים שהבירור עצמו, הוא הפגישה.
הוא הנסיון, הוא הנטישה,
הוא העוצמה – הוא החולשה.
___________________________________________________________________
___________________________________________________________________
_________________
לחיות הוא אחד הדברים הנדירים ביותר, רוב האנשים פשוט קיימים.
