אנו עדים לאחרונה ליותר ויותר גילויי קנאות מצד הציבור החרדי. הדוגמה האחרונה היא מפתיחת חנות ניו פארם בבני ברק, המאויימת בהפגנות והסופגת קריאות של "צאו ממחננו!!!", אך הדגומאות רבות מספור הן. החלק המתון בציבור החרדי חלוק בדעתו מדוע קנאות זו מגונה, יש כאלו הטוענים שלמרות שמבחינה עקרונית אלו הם צעדים נכונים למלחמה על היהדות התורתית אבל מבחינה פרגמטית זו טעות, כי כך שונאים אותנו יותר וכו', והמודרנים עוד יותר (בעיקר האינטלקטואלים שביניהם) מתנגדים לכל הצעדים הללו גם מבחינות עקרוניות של חופש בחירה וכו'.
בנוגע לסיבת קנאות זו ולתפקידה בעולמם הדתי של הקנאים כתב לאחרונה תומר פרסיקו ב"לולאת האל", דברים מעניינים:
ישנם ודאי פתרונות אחרים, אבל כעת ניגש אחר כבוד לפתרון הקנאי. זה לא פתרון מתוחכם במיוחד: מדובר פשוט בהשראה שנותן למאמין הממוצע המאמין הפנאט. מסיבות שונות, חלקן ודאי פסיכופתולוגיות, ישנם אלה המתייחסים לאמונותיהם כוודאויות. הם למעשה הניחו לעולם ועברו להתגורר בסיפור המיתי-מטאפיזי שהנחילו להם כתבי הקודש המסויימים שהם מנויים עליהם. במילים אחרות: חיים בסרט.
כל מי שבחן את עצמו, אפילו ברמה השטחית ביותר, יודע עד כמה השקפת העולם שלנו מושפעת מסביבתנו, ולא רק זו שגדלנו והתחנכנו בה, אלא גם זו שמתרחשת ממש עכשיו, מול עינינו. האם מוגזם להניח ש"הקנאי" הפך לאידיאל מכיוון שהוא מספק למאמין הממוצע דוגמא והשראה לכך שאפשר, למרות הכל, להיות משוכנע לחלוטין בכל מה שהוא מסופק לגביו?
הקנאי הוא המאמין האולטימטיבי: הוא מוכן להקריב את חייו למען אמונתו. במובן הזה הוא פסגת המונותאיזם, ששואף להתעלות מעל העולם ולהגיע לטרנצאנדנטי, הוא האל. והקנאי הוא המאמין האולטימטיבי גם מכיוון שהוא מוכן להרוג אחרים למען אמונתו. במובן זה הוא פסגת המונותאיזם, שמבקש ממך להשבע אמונים, לכרות ברית, עם אל אחד, מלך גדול בשמיים, ורק איתו.
הקנאי מאפשר למאמין הממוצע לתחזק את אמונתו. הוא אומר לממוצע: אל תירא ואל תחת! מה שאתה לא בטוח לגביו - אני יודע שנכון. ואני מוכן גם to put my money where my mouth is. הנה, הנה אני רוצח עבור אמונתי! הנה, הנה אני מקריב עבורה את חיי! המשך להאמין ידידי, אני ערב לך שיש באמונתך אמת! אכן, גם במקרא פינחס מגיע ברגע של שפל מוחלט באמונה של העם במשה ובאלוהים.
יש כמובן אידיאל-טיפוסים אחרים שנחשבים לאידיאלים בדתות המונותאיסטיות. למשל הנביא, הכהן, הלמדן.(5) אבל אלו תלויים בבחירה מוקדמת מגבוה, או למצער בכישרון מולד. כדי להיות קנאי אין כל צורך באלו. לכן הקנאי הוא נגיש, בר-הזדהות. לכן הוא כל כך מדבר אל המאמין הממוצע. לכן הכרחי שיהיה אידיאל-טיפוס שכזה. כדי להיות קנאי צריך רק להאמין, להאמין באמונה שלמה. אמונתו של הקנאי מאפשרת לחברים אחרים בדתו קצת יותר להאמין. והם כמובן רוצים מאוד קצת יותר להאמין.
דברים אכן מעניינים.
אני הקטן חשבתי על היבט נוסף:
מספרים, שבזמן המלחמה הגדולה בין נפוליאון והצאר הרוסי, נחלקו שני רבנים בשאלה מי אמור לנצח מבחינת היהודים. רבי שלמה מקארלין גרס כי נפוליאון אמור לנצח, שכן הוא מבשר בשורת חופש שתסייע מאוד לעם היהודי להשמיט מעליהם עול גויים הקשה והכבד כל כך. לעומת, רבי שניאור זלמן מליאדי גרס כי הצאר, חרף רשעותו, צריך לנצח – משום שהסכנה האמיתית ליהדות היא בשורת החופש והאמנסיפציה שצרפת מחוללת. צרות הם דבר קשה, אבל הם ערובה לקיומה של היהדות...
נדמה לי, לפחות חלק מהמניעים של הקנאות – שכולם יודעים שהיא מעוררת איבה ומרמור גדולים בקרב הציבור החילוני נועדו בדיוק בשביל זה: לעורר את חלחלתם, אימתם, כעסם ושנאתם של החילוניים.
ההיגיון הוא כזה:
אם לא מצליחים לשמור על ה"גטו" בחומות אישיים רצוניים בלבד, כי יש דברים שפורצים גבולות גטו גשמי וחברתי, נוסיף עוד חומות גדולות ובצורות בכדי לשמור על הגטו במתכונת הישנה: נעורר עלינו אויבים, ששונאים אותנו, שמקללים אותנו, שחוששים מאיתנו. שומא, כי תופעות אלו יש בכוחן לשמור על הבידול, להנציח אותו, לגרום לחרדים תחושה של נרדפות, שתפסק חומר נוסף וסיבות נוספות להטלת עוד ועוד גטאות.
אגב, איני שופט כרגע גישה כזו. ייתכן שמבחינה היסטורית יש בה סוג-של-צדק, מצד ההשקפה האולטא-שמרנית. רואים, שאחת מתכונות הליבה של היהדות ההיסטורית היא מלחמת התבדלות. להיבדל מן הגויים. פת עכו"ם, יין נסך, חלב עכו"ם, וכו' וכו'. ובימינו, ניתן לטעון, אותו איום ש"עכו"ם" הציבו פעם בפני היהדות, מציבה החילוניות. לפי גישה זו, הבידול אפשרי באמצעות שילוב כמה גורמים – ואחד מהם, כך זה נראה לי לפחות, לעורר את שנאת החילוניים עלינו עוד ועוד (אם זה אינו קורה מעצמו).
תוקן על ידי החופש_לדעת ב- 02/12/2009 12:54:09
