בית האבות 'גן דוד' השוכן במרכז העיר רחובות החל לאחרונה שוקק חיים, ולאו דווקא מזקנים ותשושי כוח. השמועה פשטה לה חיש מהר בעיר רחובות ורבים החלו נוהרים מערבה אל בית האבות להתברך מפיו של הדייר החדש שהגיע לאחרונה לשהות בין כותלי בית האבות, כאשר גם כאן, בבית לדיירי גיל-הזהב הוא דייר נדיר מבחינת גילו המופלג..

ר' מאיר דוד פור, הישיש בן ה-114, עד מאה ועשרים, הגיע לבית האבות רק לפני כחודשיים לאחר שהיה גר 19 שנה בדירת בנו סאלים, ועכשיו משתשו כוחותיו של סאלים עבר לגור בבית האבות.

את ר' מאיר פור מצאנו בבית הכנסת ששבית-האבות שקוע בשיעור היומי בו משתתף, ובצלילות מוחלטת. ''הוא שולט בכל כתבי הנסתר'', יספר לנו מאוחר יותר סאלים, בן זקוניו בן ה-69 של ר' מאיר. "הוא בעל זיכרון פנומנאלי, צלול ובעל רגש גדול". "הוא יודע ללמוד הרבה", אומר סאלים, "אבל האהבת-ישראל שפועמת בו והמסירות שמאפיינת אותו כבר למעלה ממאה שנה למען כל יהודי באשר הוא מזרימים בו כוחות רעננים ועל-טבעיים".

שישה מילדיו כבר הספיק לקבור ורק האחרים בני השמונים ומעלה נותרו בחיים. מאז הגיע הנה הפך בית-האבות העלום למקום עליה לרגל לאנשים שמבקשים לזכות ממנו בברכות.

סיפור חייו של ר' מאיר פור קולח ממנו בבהירות ובצלילות דעת מדהימה. הוא זוכר בבהירות את מלחמת העולם הראשונה, בה גוייס לצבא האיראני, את מלחמת העולם השנייה, וגם את מלחמת השחרור, בה עבד בשביל 'המוסד' והעלה בחשאי יהודים מאיראן לארץ. בין-לבין שימש כגבאי בבית-הכנסת בעיירה וכגבאי צדקה לכל נצרך. בן 60 היה ר' מאיר פור בעת שעלה ארצה מפרס יחד עם משפחתו.


תאריך הלידה בתעודת הזהות: 1895

השבוע, ממרומי מאה וארבע-עשרה שנותיו מגולל לראשונה ר' מאיר פור בפנינו את סוד חייו. ''חייתי מאז ומתמיד באהבה עם כולם, גם גויים וגם יהודיים, בארץ ובגולה, העיקר הוא לא לשנוא'', אומר ר' מאיר ונדמה כי משפט זה הפך למנטרה בכל מהלך שיחתנו עימו כאשר הוא חוזר עליו שוב ושוב בכל מהלך השיחה.

כבר שנים שהוא יושב ומלחין שירים בפרסית מתובלת בארמית. כל בני משפחתו שולטים בפיוטים ושרים אותם בזמירות השבת, מתענגים על הניבים הדקים והעתיקים. גם בשיחה עימנו הוא מתחיל פתאום לשיר יחד עם בנו ניגון דבקות בהשם שחיבר בשפה הפרסית, ולרגע נראה כאילו הוא מתנתק מכל ההוויה מסביב, מוחה כף אל כף, שקוע בדבקות בניגונו ועיניו דומעות בהתרגשות.

חברו הטוב של השאה הפרסי

''שמע'', אומר לנו ר' מאיר ועיניו יוקדות. "יש משפט בפרסית שאומר 'אם תיקח כוס, תשבור אותה, ותבלע את הזכוכיות, יש לזה תרופה, אבל אם אתה לוקח ללב, לזה אין תרופה'... חייבים להפנים את זה'', הוא מצווה עלינו את מה שהוא מנחיל גם לצאצאיו הרבים מידי יום בשיחות הטלפון שלא פוסקות להתעניין בשלומו. "העצבים הם הדבר האכזרי ביותר שפוגע באדם ובבריאותו, והתורה, רק היא המחזקת את האדם ונותנת לו חיים. כל המחלות השונות והמשונות שעולם הרפואה מנסה למצוא להם תרופה באות רק מרוע, גזל, ורשעות. כל התכונות הללו גורמות לעצבים".

סאלים בן זקוניו של ר' מאיר פור נזכר בסיפורי הניסים שנכרכו סביב אביו, ומספר לנו אודותיהם. "זה היה בתקופת מלחמת העולם הראשונה. אבי התגייס לצבא ועבד בשביל השירות החשאי. הוא היה יוצא למשימות סודיות רכוב על-גבי גמל, עבר בדרך לא דרך, במקומות מסוכנים שרגלי אדם לא דרכו בהם במעבה היערות. את כולם צלח בשלום. מעולם לא פחד מכלום, מלבד מהקדוש-ברוך-הוא.

"באחת הפעמים הוא נשלח מאיראן להודו כדי להעביר מפות וציוד צבאי חסוי לצבא שהוצב בהודו. מאחר והחומר שנשא על הגמל היה חשוב ביותר העדיף אבי לרכב דרך יערות ושבילים חסויים. באחד הימים, בעת שרכב לבדו במעבה היער, הבחין ב'נמר שחור' – סוג של נמר טורף ואכזרי שהיה מצוי באותו חבל ארץ.

"נמר זה היה מסוגל לדלג במהירות על טרפו ולחנוק אותו בתוך שניות ספורות. נמרים אלו כבר הצליחו בעבר לחנוק ולטרוף אוגדה של חיילים שהסתתרה ביערות. אבי הבחין בחיית הטרף שהלכה והתקרבה אליו. ללא פחד וללא מורא כיוון את החץ והקשת לעבר החיה הטורפת, החיה נתנה שאגה ונפלה תחתיה. אבי התקרב אל החיה ולאחר שווידא שהיא אכן מתה, העלה אותה על הגמל והביא אותה עימו להודו על מנת לפשוט את עורה, שהיה יקר ערך".



"טבע עורו של הנמר השחור שהוא מאיר את החדר בו הוא נמצא, באופן מופלא, למרות שצבעו שחור", מסביר לנו סאלים וממשיך בסיפור. "בהגיעו להודו, למפקדה אליה נשלח, הביא עימו גם את גופת הנמר השחור. מפקדיו ששמעו את הסיפור הבלתי ייאמן, התפעלו עד בלי די, והעלו אותו בדרגה על גבורתו".

עור הנמר עבר במשפחה מדור לדור ועתה הוא תולה בבית אחד מניניו של ר' מאיר פור כפירסומא ניסא. כששאלו אותו כיצד הצליח להתגבר על החיה הטורפת, השיב מאיר כי כלל וכלל לא פחד, הוא רק כיוון את החץ והתפלל לה' שיצליח דרכו. סיפור זה הוא רק אחד מהניסים הכרוכים בשמו של מאיר.

קידומו הצבאי של מאיר ותהילתו כאמיץ וגיבור הביאו אותו ברבות הימים לחצרו של השאה הפרסי. השאה אף העניק לו אות מיוחדת על פעילותו הצבאית למען איראן. מאיר הפך למקורבו של השאה, וסאלים, בנו הצעיר של מאיר, יודע לספר כי חבריו של אביו סיפרו בשמו על מעורבותו של השאה הפרסי בחיסול בנו של חומייני. "אבא היה מספר כי השאה הוא זה שנתן למשטרה החשאית את ההוראה להרוג את בנו של חומייני, כי חשש שבנו של חומייני יחפוץ להשתלט על הממלכה ולהפיל אותה".