היהדות אידאה או מציאות חיים?

שאני לא חושב שבאמת יהיה כאן משהו מרחיק לכת, אבל לחלק מהציבור החרדי ודאי שכן. אם היהדות היא קודם כל עמ"י, כלומר לאומיות, אז היחס לחילוני הוא יחס חיובי, אם האידאה קודמת הוא שלילי. אם נגיד שהיהדות היא בעיקרה אידאה אין כ"כ עניין בא"י, אפשר להסתדר בלי, לקיים מצוות אפשר גם בחו"ל, אם העיקר הוא עמ"י אז יש חשיבות עליונה גם לארץ, מה לאום שווה בלי מדינה?? אם היהדות היא קודם כל אידאה, אז התורה בעצם היא תורה רוחנית, צריך לברוח מהיצר הרע, ולהתנתק החומר (כמו שאומרת לכאורה תורת המוסר) אם היהדות היא קודם כל עמ"י אז התורה היא תורת חיים המשלבת בין הקודש לחול...

ההשלכה הבסיסית והראשונית שעולה בדעתי בהקשר הזה היא נושא הגיור.
שאלת הגיור, שהיא הגדרת אופן הכניסה לעם ישראל, היא שאלה הנוגעת במישרין ומחייבת להגדיר מהו אותו 'עם ישראל'. (אגב, יש כאן כשל לשוני, כי כבר הביטוי 'עם ישראל' הוא ביטוי לאומי ולא דתי, פשוט לא מצאתי מילה אחרת...)
אם ההגדרה היא דת, הכניסה היא אך ורק בקבלת הדת.
אם אנחנו רואים את עם ישראל גם או בעיקר כלאום , אפשר להיכנס דרך שער הלאום.

ואם כבר עסקינן בגיור, ראוי להזכיר שמושג ה'גר' במקרא שונה לחלוטין ממשמעותו אצל חז"ל, והוא מושג לאומי מדיני ואזרחי, ללא כל קונוטציה דתית. ( 'גר ותושב אנוכי עמכם, וכי יגור איתכם גר' , ועוד הרבה) .
השינוי במשמעות מושג זה ממחישה את שינוי התפיסה כבר אז.

גרות כוללת בתוכה את שני המרכיבים, כלומר מצד אחד יש כאן קבלת מצוות, אבל בשונה משאר הדתות שבהם אפשר להיות שייכים לכל לאום ולאותה דת, ביהדות מי שמתגייר גם עובר גיור לאומי, כלומר מעכשיו הוא בעל לאום ישראלי/יהודי, הוא חלק מעמ"י.. גר שנתגייר כקטן שנולד דמי... אין לו יותר קשר דם עם המשפחה שלו כיוון שהוא עכשיו בן עמ"י ולא בן לאותו עם שהוא היה קודם...