פרשת וישב

אמר הקב"ה: לא די לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה? (רש"י).

מה חיסרון יש במה שביקש יעקב לישב בשלווה ומדוע לא יאכל פירות מעשיו הטובים בעולם הזה ותהיה הקרן שמורה לו לעולם הבא?

הרמח"ל ב"מסילת ישרים" פרק ט' כותב: "כי האדם לא למנוחה הוא בעוה"ז אלא לעמל וטורח, והיינו רק ע"י שהאדם מוותר על תענוג בעוה"ז ומתייגע בעבודתו יתברך. על ידי זה הוא נבנה ומשיג את שלימותו".

ה"חפץ חיים" זצ"ל היה אומר על הייסורים שבאים על האדם שצריך לקבלם בכובד ראש, והבועט בייסורים דומה בעיני לאסיר שמוליכין אותו כבול בשלשלאות ברזל ורוצה להסירן מעליו, וכל מה שמסובב ומנסה להיחלץ מכבליו בכוח, הרי הוא רק מזיק לעצמו והשרשראות מוסיפות וחותכות בבשרו.

בספר "שיחות מוסר"  לבית שלום מרדכי מביא את דברי הגמרא (שבת לג) שם מסופר על רשב"י ובנו, שנתחבאו במערה מפני הרומאי שביקשו נפשם, נעשה להם נס ונברא להם עץ חרובים לאכול פירותיו ומעיין מים לשתות, והיו פושטים בגדיהם ומכסים עצמם בחול עד צוואריהם ולומדים כך כל היום. ובזמן התפילה היו לובשים בגדיהם ומתפללים ושוב פושטים בגדיהם ומתכסים בחול כדי שלא יבלו בגדיהם. כך חיו י"ג שנה עד שבוטלה הגזירה  ויצאו מהמערה. שמע רבי פנחס בן יאיר חותנו ויצא לקראתו לקבל פניו. הכניסו לבית המרחץ והיה מתקן ומחליק את בשרו, ראה שיש בקעים וסדקים בגופו מחמת שהיה יושב במערה בחול, היה בוכה ונשרו דמעות עיניו על הבקעים והיו צורבות את פצעיו של רשב"י, מר לו רפב"י: "אוי לי שראיתיך בכך!" א"ל: "אשריך שראיתני בכך שאילמלא לא ראיתני בכך לא מצאת בי כך!"

כי מתחילה כשהיה רשב"י שואל שאלה הי רפב"י מתרץ תריסר תירוצים ולבסוף לאחר שיצא מהמערה שכשהיה רפב"י שואל שאלה היה רשב"י מתרץ עשרים וארבע תירוצים.

וצריך להבין למה התכוון רשב"י בתשובתו "אשריך שראיתני בכך שאילמלא לא ראיתני בכך לא מצאת בי כך" - ויש לומר, שאמר לו: אלו הבקעים והסדקים בבשרי, שהותי במערה והסבל שחוויתי שם, הם שזיכו אותי שיהא בי כך, ובלעדיהם לא הייתי זוכה לריבוי תורה, שלימוד תורה זה מתוך עמל וקושי- מתוך גרות ועראיות, הם שקירבו אותי לעומקה ולפנימיותה של התורה – הם שהולידו את רשב"י  (אור דניאל)

ויש לדעת שדווקא מתוך כך יכולים להגיע למדרגות נשגבות בעבודת ה', בבחינה של "עת צרה היא ליעקב וממנה ייושע" (ירמיה ל,ז) – מן הצרה עצמה, ומן העמל נולדת הישועה. רק חבל שהאנשים לא מתעוררים לפני היסורין כי האמת גלויה צריכים רק לפתוח את העיניים, האמת היא כמו חותמת שרשום עליה "אמת" שמסתכלים על הבסיס של החותמת רואים אותיות הפוכות אך אפשר לראות את החתימה רק אחרי המכה של החותמת על הדף רואים אמת יהי רצון שהקב"ה  יראה לנו האמת, לפני המכה ולא ניצטרך להכיר אותה אחרי המכה. כל אדם צריך לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, כי כל מה שה' עושה זה לטובה רק שהחושים שלנו מטעים אותנו ואין אנחנו מבינים חשבנות עולם. 

לילה אחד אדם חלם חלום הוא חלם שהוא הולך לאורך החוף יש מלאך אלוקים צבאות על פני השמים חלפו במהירות כל מיני סרטי תקופות מחייו בכל סצינה הוא שם לב לשני זוגות עקבות רגלי בחול.

זוג אחד שייך לו והזוג השני  למלאך אלוקים.

עם חלוף הסצינה האחרונה של חייו  הוא הסתכל אחורה לעקבות שבחול. הוא שם לב שפעמים רבות לאורך דרך חייו היה רק זוג עקבות אחד, כמו כן הוא שם לב שזה קרה בתקופות השפופות ביותר בחייו.

דבר זה הטרידו והוא שאל בחלום תוך כדי  תפילה את אלוקים בנוגע לכך: "אלוקים, אתה אמרת שביום שאלך אחר חוקיך ומיצוותיך אתה תלך עמדי לאורך כל הדרך שנאמר: "כי ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם" והינה שמתי לב שבתקופות הקשות ביותר בחיי יש רק זוג עקבות אחד, אינני מבין מדוע כאשר

הצטרכתי אותך יותר מכל עזבתני ענתה לו בת קול ממקום להפתעתו: "בני היקר עד מאוד, אני אוהב אותך ולעולם לא אעזבך. היו אלה עקבותיי שלי כשנשאתי אותך על כפי".

עד כאן המשל הנימשל מובן מאליו כאשר נדמה לדם שהוא סובל אך הוא אינו יודע שהקב"ה עושה עימו חסד כאשר ממרק את עוונותיו ע"י היסורין כדי שלא הצטרך לראות פני גהנום וכל מה שקב"ה עושה הוא לטובה. חכם עיניו בראשו בעין אחת יראה את גדולת אלוהים בעין  השניה יראה את אפסות עצמו כדי שלא יהיה כמו קורח שאומרת הגמרא עינו הטעתו כלומר רק עין אחת טעתה אצל קורח בעין אחת ראה את גדולת אלוקים ובעין השניה לא ראה את אפסות עצמו אלא רצה כבוד וגאוה שמוציא את האדם מן העולם. ישנם כאלה גרועים יותר מקורח ועדתו שענים להם ולא יראו אוזניים להם ולא ישמעון אף להם ולא יריחון וכו' ישנם יהודים שלא רואים את גדולת אלוקים ולא את אפסות עצמם ומסתובבים בעולם כאילו אין דין ודיין ועל כל היסורים שבאים לעולם במקום לעשות תשובה ולהתעורר הם מאשימים אשמות כלפי שמים אוי להם מיום הדין אוי להם מיום התוכחה.

בתורה אנו קוראים על פגישת יעקב ויוסף בנו, וכן על פגישת יעקב אבינו עם פרעה מלך מצרים, והתורה מספרת ששאל פרעה את יעקב כמה ימי שני חייו, ויעקב אבינו השיב לו, שחייו הם מאה ושלושים שנה מעט ורעים וכו', והמפרשים כתבו, שיעקב אבינו נתבע על כך, וחי מאה ארבעים ושבע שנה, במקום מאה ושמונים שנה (ויש שהסבירו שקצרו ימיו בשלושים ושלש שנים כמספר התבות שדבר עם פרעה). יעקב אבינו עם כל גדולתו, מסירות נפשו לתורה, נמדד ונענש על שנראה כמתאונן מעט על יסוריו, ומחמת שלא קבלם באהבה ובשמחה נענש בקצור ימים.

בגמרא ברכות (ה) אמרו רבותינו שהשמח ביסורין ומקבלם באהבה וברצון זוכה שנמחלין לו כל עונותיו, וכדי להגיע לדרגה זו, צריך האדם להרגיל את עצמו להאמין שהכל מאתו יתברך, ואין דבר רע יורד מהשמים, גדולי ישראל היו זורקים את עצמם לכיבשן של אש בשמחה, בעבור יחוד שמו יתברך, ועל אחת כמה וכמה צריכים אנו לשמוח ביסורין כשבאים, ולהאמין שהשם יתברך שלחם לטובתינו בלבד, ורבותינו פרשו את הפסוק: "ברוך הגבר אשר בטח בה' והיה ה' מבטחו". אין "והיה" אלא לשון שמחה, ללמדך שמי שמאמין ובטוח בה', הוא זוכה להיות בשמחה, ואז באמת יהיה ה' מבטחו, ועל פי זה פרשו את הקשר בין פתיחת שולחן ערוך אורח חיים בלשון: "שויתי ה' לנגדי תמיד". לסיומו בלשון: "טוב לב משתה תמיד", כאשר אדם בכל רגע דבוק באמונת השם יתברך, הוא זוכה להיות תמיד בשמחה, ופעמים רבות בשעות צרה נוכל לראותו עושה משתה ושמח, כמי שלא ארע לו דבר.

מספרים על תלמיד חכם שבא להמגיד ממזריט'ש זכותו יגן עלינו אמן, ושאלו: כיצד אמרו רבותנו, שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, והרי דבר זה קשה ביותר? ענהו המגיד הקדוש שאת התשובה יקבל אצל תלמידו הקדוש רבי זושא מאניפולי זכותו יגן עלינו אמן. כידוע רבי זושא סבל יסורים ומכאובים, מכף רגלו ועד קדקדו, ובאמת היה לחידה ולפלא מה תהיה תשובתו של רבי זושא?

הלך אותו חכם לרבי זושא וסיפר לו שבא בשליחות רבו המגיד ממזריטש כדי שיסביר לו את המאמר התמוה הנ"ל של חכמינו זכרונם לברכה. הביט בו רבי זושא בתמהון, וענה לו: "הרי על שאלה כזו צריך לענות משהו שלפחות סבל פעם אחת איזה דבר רע, ואני שמעולם לא סבלתי דבר רע, איני יודע להשיב" הבין מיד אותו חכם את המשמעות של הדברים ונשא קל וחומר מהצדיק אשר מדוכא הוא ביסורים, וטוען שאינו יודע מהי רעה.

מופת הדור הגאון "חזון איש" כתב, שאדם שנסוכה בו אמונה הוא אינו מודאג או מוטרד משום דבר שבעולם, משום שהאמונה קושרת אותו למעלה, ומאבד את הקשר ואת השיכות לעולם הזה, ובלשוננו נאמר במקום קשר לממשלת עולם הזה, הוא מתקשר לממשלת העולם הבא.

בגמרא ברכות (סא) מסופר על הריגתו של התנא רבי עקיבא בן יוסף זכותו יגן עלינו אמן, כיצד סרקו את בשרו במסרקות של ברזל, והיה קורא קריאת שמע, ולא מרגיש מאומה ממה שעושים לו, ורבים מתלמידיו תמהו, כיצד הגיע לכוחות נפש עילאיים כאלה? אך לפי הדברים הנ"ל, יש לומר שהיה רבי עקיבא מקושר מאוד למעלה, וממילא התנתק מהעולם הזה עד שלא הרגיש מאומה, ויש שהמשילו זאת לאדם שהיה נמצא ביער, וחשש מחרקים ויתושים, עד שבדרכו פגש אריה מולו, הרי בודאי אותו אדם בזמן זה לא חשב על היתושים והפרעושים, וכל מגמתו ומחשבתו היו להנצל מהאריה, וכן היה ברבי עקיבא שבאותו רגע היה זמן קריאת שמע, והוא דיבר עם מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, והמליכו עליו, ומשום כך לא הרגיש מאומה, מהיסורים הנוראים שעבר.

כפרת עוונות

בעלי המוסר כתבו עצה, שאדם יוכל לקבל את היסורים באהבה, והיא על ידי הזכירה והשנון שכל היסורים באים לכפרת עונותיו, וכתב מוהרח"ו בשם רבו האר"י, שאם אדם היה יודע מהי מעלת היסורים, היה רץ אחריהם, ומחפשם כמטמונים, וכמאמרם בגמרא "בואו בני בואו חביבי".

בגמרא ערכין (טז) אמרו, עד היכן יסורין, אפילו הכניס ידו לכיסו להוציא מטבע, ויצאה מטבע אחרת, אלו הן יסורין", ובגמרא חולין (ז) אמרו: דם הנקוף מרצה כדם עולה". ועל אחת כמה וכמה אם יורד מפצע או ממקום כואב והוא שותק ומקבל באהבה וברצון, שזה מכפר כעולה על גבי המזבח. 

משל נפלא, במלך אחד, שהיה לו עבד נאמן, ואהבו אהבת נפש, והיטיב לו רבות, והנה באחד מן הימים נקרא בדחיפות לועידה בחוץ לארץ, והיה נצרך ללכת, וציוה למשנהו לכלכל את המדינה בתבונה ודעת, ביושר ובצדק עד לשובו בשלום לביתו ולחומותיו. אך דא עקא, שהמשנה למלך שנא את העבד שנאה רבה, והחל לענותו ולהלקותו לעיני הרבים, והיה חוזר העבד בכל יום לביתו סר וזועף  ובוכה על רוע מזלו. עברו מספר שבועות וחזר המלך לארמונו, והנה העבד הנאמן שלו חבול ופצוע, נבהל המלך ושאלו לפשר הדבר. מיד פתח פיו העבד וסיפר למלך על מעלליו של משנהו, ואת עריצותו הנוראה. כעס המלך מאוד, וציוה למשנהו להתייצב מיד לפניו, ובבאו גער בו על התנהגותו, וגזר עליו כנגד כל מכה לשלם עשרה זהובים לעבד, לא הועילו תחנוניו של המשנה למלך, והלך והביא את הכסף במזומן, מאות דינרי זהב, ושלמם לעבד הנאמן. והמלך גם הוא הוסיף משלו מתנות וחפצים טובים לפייס את עבדו, וכשחזר העבד לביתו עם רוב הכסף והמתנות החל בוכה. שאלה אותו אשתו, מפני מה אתה בוכה כעת? השיבה: מפני שאם היה מקבל עוד כמה מכות היה יותר עשיר, וחבל מאוד שהמשנה למלך לא ענה אותו עוד עינוים נוספים.

הנמשל ברור לנו, שכאשר אדם מקבל יסורים הוא בוכה  ומתאונן. אך לעתיד לבוא כאשר נראה מה השכר עבור מעט היסורים,  או שנראה כמה עברות נמחקו מחמת היסורים. נבכה על שלא נתנו לנו עוד מעט יסורים. ובעלי המוסר מביאים, שבעל האמונה גם כשהוא בדרגת יסורים גבוהה, שנראה לכאורה שאין דרך לצאת מהיסורים, אפילו על פי כן הוא מאמין ושמח (כותנת פסים).

משה רבנו ביקש לברר את החידה הסתומה ביותר והוא מפענח מה יש צדיק בטוב לו ויש צדיק ורע לו יש רשע וטוב ויש רשע ורע ע"י ששאל "הראני נא את כבודך" (שמות לג-יח) כמובן יש כמה תירוצים לחידה זו שמבוארים בהמשך המאמר.

אך על זה בא הקב"ה לענות למשה רבנו ע"י משל בעשיר אחד הפקיד את רכושו בידי ידידו הנאמן שהתעסק במסחר בבורסה. כל הכסף הושקע במניות ועשו הון. יום אחד התברר שהידיד מכר את כל המניות והשקיע את הכסף במגרשים ובמקום רחוק שאין שם ביקוש למגרשים כדי שיוכל לקנותם בזול תוך זמן קצר הפסיד את רוב כספו שהרויח מהבורסה.

העשיר קרא לידידו, אך בפיו לא הייתה כל תשובה המניחה את הדעת. "כל מה שאוכל לומר לך הוא, שדרושה סבלנות. אך אני בטוח שיבוא יום  שבו תבין, ובנתיים אבקש לתת בי אמון!"

ואכן, אחרי שבועות ספורים נשמעה הבשורה שכל המניות נפלו לשפל לא יאומן, ואף במחיר זה לא היו קונים. אנשים החלו לקנות מגרשים במקום להשקיע במניות, ואותו עשיר זכה ברווח גדול פי כמה.

הוא קרא לידידו והודה לו במילים חמות. שאלה אחת הטרידה אותו: "מדוע לא יכולת להסביר לי זאת מקודם?"

"פשוט מאוד". ענה לו הידיד – "היה לי ידע על מה שעתיד להתרחש, אבל כמובן שאסור היה לי לגלות זאת לאחרים פן אגרום לנפילה. לכן נאלצתי לעשות מה שעשיתי, ולא יכולתי בשום פנים לתת לך הסבר כלשהו. עכשיו אתה מבין, שמה שבשעתו היה נראה לך כהפסד, לאמיתו של דבר לא היה זה הפסד אלא רווח!".

זהו מה שאמר הקב"ה למשה רבינו. לשוא אתה מבקש להבין, מדוע צדיק ורע לו ורשע וטוב לו. במצב של עולם ההסתר, אין כל אפשרות להבין זאת. אך דבר אחד אנו מבטיחתך: יבוא הזמן שתראה את אחורי, שתוכל לראות במבט לאחור ולהבין את כל מה שאירע. ולא זו בלבד שתבין את הצורך ב"צדיק ורע לו", אלא יותר מכך: בבא העת יבינו הכל, שהרע לא היה רע! ולהיפך, שהצלחת הרשע לא היתה הצלחה, אלא התאבדות של ממש!

כל זה יהיה למפרע בבחינת "אחורי". אז יבינו, מדוע לא היה ניתן להבין. אך כעת אין עצה אחרת, אלא לתת אימון ב"ידיד". עלינו להבין שהקב"ה אינו עושה אלא מה שהוא תכלית הטוב. להאמין, שאילו היינו מבינים היינו בעצמנו מבקשים זאת! וזהו מה שנאמר למשה רבינו "וראית את אחורי", כשתראה את הדברים במבט לאחור, כשיתגלה כבוד שמים לעיני כל, אז תראה גם כן מדוע "פני לא יראו", תבין מדוע לא היה ניתן להבין.

בספר "הגדת הבן איש חי" הובא משל הממחיש היטב את הדברים:

משל למלך שהיו לו שני עבדים, האחד אהוב עליו אהבת נפש, והשני רע מעללים, שהמלך שנאו מאוד.

המלך ציוה את שניהם לבצע שליחות מסויימת, ואם יעשו זאת, ילבישום בגדי מלכות, ירכיבום על סוס המלך, ואסר עליהם לעשות דבר מה, ואיים שאם יעברו על פקודתו, יצוה להפשיט את בגדי השרים מעליהם ולהלבישם בגדים פשוטים.

שני העבדים, האהוב והשנאוי, עשו את המוטל עליהם, אבל גם עברו על האזהרה.

פעם הלך המלך עם שומריו ביער, ולפתע הורה לעבדיו לקחת את עבדו האהוב לפינה נסתרת, לפשוט את בגדיו ולכסותו בבגדים פחותים ובלואים, כעונש על העבירה שעבר. ואילו את העבד השנאוי הורה להרכיב על סוסו, כשהוא לבוש בבגדי מלכות!

תמהו המשרתים, ואף העבד האהוב התמרמר בלבו ואמר: כך מתנהג המלך עם אוהבו, וכך מפלה הוא אותי לרעה?!

כאשר שבו אל עיר המלוכה, והגיע יום חג למלך – נאספו כל גדולי המדינה ובאו גם המוני העם, התקבצו לברך את המלך ולהשתתף בשמחתו. אז הורה המלך לקחת את העבד השנאוי, להפשיטו מבגדיו בפני כל השרים ולהלבישו בגדים קרועים ובלואים כעונש על עברתו. ואילו את עבדו האהוב הורה להלביש בגדי מלכות ולהרכיבו ברחובות העיר לעיני כל העם, למען ידעו, שככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו.

אז הבינו כולם את חכמת המלך ותבונתו. כי שני העבדים היו זכאים לשכר וראויים לעונש. ע"כ  הקדים ושילם את השכר לשונאו ואת העונש לאוהבו ביער בכדי שיוכל לתת לאחר מכן את הכבוד לאוהבו לפני המוני העם ולעין כל, בפרסום אשר לא ימחה לנצח, ואת שונאו להעניש בקלון תוך כדי עלבון צורב לפני כל השרים.

כך עושה המלך הגדול, מלך מלכי המלכים הקב"ה, לעבדיו יושבי תבל. אין אדם בעולם שלא עשה מעשה טוב בחייו, ואין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. מה עושה הקב"ה? נותן לרשעים את השכר בעולם הזה, בעמק הבכה, בהצלחה מדומה וכבוד כוזב, ואת עבדו הנאמן ילביש פה בלויי סחבות ויתנהו לבוז בעיני בני תמותה אשר יחלפו כצל. אבל את השכר האמיתי הוא שומר בעבורו לעולם הנצחה – עולם האמת. (אור דניאל)

למדו חכמינו ז"ל כי דוקא מתוך ערפל כשלא נראה כלום – "אשר שם האלהים". כלומר כשיש קשיים בעבודת ה' יתברך, הכל חשוך ויש הרבה מונעים שלא לעשות את רצון הבורא יתברך, אז סימן שמהשמים רוצים לנסות את האדם בכדי להשפיע עליו שפע של טובה וברכה, ועל האדם להתאזר בסבלנות בכדי לזכות ולהרגיש את גלוי השכינה והארת פניו של ה'. ואם לא יזכה בעולם הזה לראות הארת פנים  של הקדוש ברוך הוא, ידע שהעולם הזה ערפל, האור האמיתי מחכה לו בעולם הבא על אשר טרח ויגע בעולם הזה .

מסופר על החפץ חיים זצ"ל ששמע שני סוחרים ביריד שהיו עומדים בקור העז בכדי למכור את סחורתם. האחד מחמת צער הקור אמר לשני אולי כדאי לחזור לביתנו? נבוא פעם אחרת. אמר לו חברו כדאי לסבול עוד שבועיים כאן, בכדי לחיות אחר כך ברווח. כששמע כך החפץ חיים ע"ה זלגו עיניו דמעות. ואמר לתלמידיו, דעו לכם שבדיוק כך אנו צריכים לחוש בעולם הזה, שלמרות שיש קשיים גדולים כדאי להתאמץ בעולם הגשמי אשר הם כצל עובד להיות עבד ה' אמיתי כדי לחיות אח"כ בעולם הבא בשלווה לזכות לעולם שכולו טוב.  (לבוש יוסף)

אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם (וישב לז-ב)

רש"י מקורו במדרשים כאן וכן בירושלמי (פאה א,א) מסביר כלל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות, ע"כ.

שואלים המפרשים איך יתכן ששבטי י-ה יעשו מעשים כאלו אשר יוסף הביא את דיבתם רעה לפני אביהם? הרי הם היו גדורים בעריות, וכפי שרואים בהתנהגותם במעשה דינה שאמרו "הכזונה יעשה את אחותינו" (שם, וישלח לד, לא). גם הזוהר (בראשית, וישב, על הכתוב "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם") שואל איך היו אוכלין אבר מן החי והיו עוברי על מצות ריבונם, שהרי ציווה על בני נח מצוה זו? אלא שיוסף כך אמר (לפי דעתו) ועל זה נענש, ע"כ.

המפרשים במקום אומרים הסברים על מנת להבין את המחלוקת בין יוסף לאחים (מובא ב"שפתי חכמי" ועוד) לגבי אבר מן החי השבטים חתכחו חתיכה מבהמה אחר השחיטה בעודה מפרכסת ובדין זה ישנו הבדל בין נח שאסור לו האכילה, לבן ישראל שמותר לו באכילה. הגמרא בחולין (לג ע"א) שואלת כיצד יתכן הדבר שיהא אסור נח ומותר לישראל? ומתרצת הגמרא בישראל בשחיטה תלוי הדבר, ולאחר ששחט את הבהמה שוב אין זה נקרא אבר מן החי. אבל נח, שלא נצטווה על השחיטה, לכן כל זמן שהבהמה לא מתה לגמרי זהו עדיין אבר מן חי ע"כ. וכאן, המחלוקת בין השבטים ליוסף היתה, האם עד שלא ניתנה התורה בפועל אפשר להשתמש בקולא של בני ישראל.

השבטים סברו שכן, שהרי קיימו את התורה עד שלא ניתנה, ואילוט יוסף חשב שבכל אופן מכיון שעדין לא ניתנה, לא ראוי להשתמש בקולא של בני ישראל על נח.

הסבר נוסף לגבי אבר מן החי השבטים אכלו בן פקועה בלא שחיטה, הדין הוא שאם שחטו בהמה ומצאו בתוכה ולד, בין חי ובין מת מותר לאכלו בלא שחיטה (טור יורה דעה סימן יג) אבל אנשי כנסת הגדולה חייבו לשחוט, בגלל מראית עין השבטים נהגו כדין אבל יוסף לא ידע שזה בן פקועה וחשב שזה אבר מן החי.

לגבי שקראו לבני השפחות עבדים ההסבר: בלהה וזלפה שהיו שפחות קודם נישואיהן נשתחררו ויוסף סבר שקוראים להם "בני שפחות" לומר שנולדו קודם שאמותיהם השתחררו. ואין הדבר כן, אלא הכוונה "בני השפחות" לפני הנישואין. ואכן גם הכתוב כינה את בני השפחותה כן גם לאחר הלידה.

ננסה להבין, מדוע יוסף כה הקפיד על אחיו? והרי הם יכלו ללכת לשיטתם כפי שהוסבר למעלה.

אך מצינו במדרש ילמדנו (ילקוט שמעוני רמז תשמד) כל הצדיקים תפסו כל אחד ואחד אומנותם. אברהם תפס את המילה. יצחק תפס את התפילה. יעקב תפס את האמת, שנאמר "תתן אמת ליעקב" (מיכה ז, כ) יוסף תפס את החסידות, שנאמר "ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד ויתן חינו בעיני שר בית הסוהר" (בראשית לט, כא) ע"כ.

מכיון שיוסף תפס את החסידות, "חסיד" מסמל שאינו הולך רק לפי הדין, אלא גם לפנים משורת הדין, מצד אחד ומצד שני גם עושה גדרים וסייגים כדי לא להיכשל בעיקר. ובזה היתה המחלוקת בין יוסף החסיד לבין אחיו, שהוא ציפה שאחיו בני יעקב שבטי י-ה, ינהגו בחסידות, יותר מן הדין.

לכן, אמנם מבחינת הדין אפשר לומר שדינם כישראל שקבלו את התורה ויהיה מותר להם לאכול אבר מן החי בעוד הבהמה מפרכסת, אבל מכיון שעדיין לא נצטוו ממש על כך, לא היו צריכים להשתמש בקולא זו, אלא להחמיר על עצמם בדרך החסידות. וכמו כן לגבי בן פקועה, אמנם על פי דין מותר לאכול בן פקועה בלי שחיטה, אבל היו צריכים להחמיר על עצמם בדרך החסידות, כדי שלא יטעו אחרים במראית עין.

וכן לגבי עסקיהם עם הנשים, אמנם על פי דין מותר לדבר עם נשים בעסקי מסחר, אבל בדרך החסידות שבטי י-ה היו צריכים לעשות זאת ביתר צניעות ולא לעיני כל, כדי שלא יגיעו כלל לידי חשד חס וחלילה.

וכן לגבי הזלזול בבני השפחות, אמנם על יד בני השפחות נקראו בני השפחות, גם על פי הכתוב, אבל מדרך החסידות צריך היה יותר לכבד את האחים בני השפחות ולא לכנותם כך.

ענין זה היה גם בעוכרם של האחים במעשה מכירת יוסף. כי הם הקפידו ללכת על פי דין, וזה הכשילם במעשה מכירת יוסף, כי הם הקפידו ללכת על פי דין, וזה הכשילם במעשה מכירת יוסף, שנעשתה על פי דין. אבל הם היו צריכים לנהוג לפנים משורת הדין אח קטן בוכה על נפשו ולא מתחשבים בו? אלא שהיו פגומים במידת החסידות. ואפילו כשהם מודים בחטאם ואומרים: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו" (בראשית, מקץ מב, כא) אומר ה"ספורנו" (שם לז,יח) ולא נחמו על הרעה, כי גם כשאמרו "אבל אשמים אנחנו על אחינו" לא אמרו שתהיה אשמתם על מכירתו או מיתתו, אלא רק על אכזריותם "בהתחננו", ע"כ.

אחי יוסף הלכו בשיטה שצריך ללכת רק על פי דין, לכן הם גרמו לחשדות עליהם והבאת דיבתם רעה לפני אביהם, וכן כשהגיעו לשעת מבחן במכירת יוסף הלכו על פי דין ומכרוהו. ואפילו כשהודו, הודו רק על אכזריותם שיוסף מתחנן, אבל לא על עצם המכירה. לעומת זאת, יוסף סימל את החסידות אמנם יש דין אבל יש גם לפנים משורת הדין.

ואמרו חז"ל (בבא מציעא ל ע"ב) לא חרבה ירושלים  אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין. שואלים שם התוספות ואם תאמר, (ביומא ט ע"ב) אמר שירושלים חרבה בגלל שנאת חינם? ומתרצים התוספות הא והא גרמא, ע"כ ובאותו כיוון אפשר לומר שעצם העמידה על הדין למרות שזה דין תורה, זה גרם לשנאת חינם. וזה גם מה שאירע אצל יוסף ואחיו, עצם העמידה על דין תורה גרמה לשנאה והוצאת דיבה עד כדי מכירת יוסף.

יוסף שסימל חסידות, ציפה מאחיו שבטי י-ה שינהגו ביתר חסידות ושיחמירו על עצמם. הבדלי הגישות יצרו חיכוכים שהביאה לשנאה והבאת דיבת האחים רעה לפני יעקב אבינו (אור חדש)

וילכו אחיו לרעות (וישב לז-יב)

עיין רש"י: לרעות את עצמם. מה פי' לרעות את עצמם? ונ"ל פי' להתייעץ מה לעשות עם עצמם, כדי להציל את עצמם ואת עתידם. כי האחים ראו באהבה זו של יעקב אבינו ליוסף, לא אהבה רגילה ומקובלת, שאב אוהב את בנו הקטן יותר משאר בניו. אלא הם חששו, שמא יעקב אבינו מרוב אהבתו ליוסף, בשעת פטירתו יוריש את הכל ליוסף. ז"א ממנו יועיל לצאת עם ישראל, עם סגולה, ואילו להם יתן רק מתנות, כמו שעשה אברהם אבינו, שנתן כל אשר לו ליצחק, ואילו לשאר בניו נתן מתנות. ויקיים כי ביוסף ירא לך זרע. וזה היה חששם. וע"כ דנו אותו למיתה כדין רודף, שע"י שהביא דיבתם רעה לאביהם – גרם לזה, שאביהם ישנא אותם, ויאהב רק אותו. וחשדו ביוסף, שכל כוונתו בזה היא, להשתלט עליהם. והחלומות שלו עוד חזקו את חששם, שראו שבכוונתו למלוך עליהם, ואין אדם רואה אלא מהרהורי ליבו. וגם התבוננו בדורות הקודמים, שתמיד אח אחד זכה, ואח אחד נדחה. יצחק זכה וישמעאל נדחה. יעקב זכה ועשיו נדחה. וחששו שגם אצלם יקרה כדבר הזה שיוסף יזכה והם יידחו. ולא סתם קנאה ושנאה הייתה להם. ח"ו לחשוד בשבטי י-ה בקנאה ושנאה. אבל באמת כל חששם היה בטעות. כי יוסף הצדיק, כל מטרתו בזה, הייתה רק להוכיחם לתקן מעשיהם, ולא היתה לו כל שאיפה להשתלט עליהם. ואפילו כשנהיה מלך לא התגאה עליהם ח"ו, אלא דאג לכלכל אותם ואת טפם באהבה בחיבה.

יש לשים לב שתמיד בני הזקונים לדוגמא: יצחק, יעקב יוסף הכי חכמים ואותו יותר אוהבים ותמיד הוא גונב את ההצגה, ויוצא שהאחים בכל משפחה יש נטיה לקנאות בבן הזקונים. אהרן הכהן שהיה מנהיג של בני ישראל במצרים לא קינא כשהקב"ה הכתיר את אחיו הקטן משה למנהיג שיוציא את העם מעבדות לחרות ולו תהיה הזכות להיות נביא ולקבל את התורה מפי גבורה. אהרון רכש לו כבוד כאילו משה רבנו הוא האח הגדול מכאן אנחנו למדים את גודל חסידותו של אהרון הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום ומקרב את הבריות לתורה שלא ושלטה בו מידת הקנאה במיוחד שבמשך כל הגלות הוא היה המנהיג של עם ישראל עד שהקב"ה מינה את משה רבנו למנהיג.

ויאמר לו הנני (וישב לז-יג)

נזדרז למצות אביו ואף על פי שהיה יודע באחיו ששונאין אותו (רש"י)

פעם אחת באה אמו של התנא רבי ישמעאל אל בית המדרש והתלוננה לפני החכמים "בני ישמעאל אינו מכבד אותי"?

החכמים נבהלו ותמהו כיצד  יתכן הדבר? איך אפשר שרבי ישמעאל, התנא הגדול לא יכבד את אמו?" במה אין הוא מכבד אותך? שאלו את האם הצדקנית. סיפרה אמו של רבי ישמעאל "אני אוהבת מאוד את התורה ואת לומדיה, ואני מאושרת על שבני הוא מגדולי החכמים. כאשר חוזר בני מבית המדגרש, לאחר יום שלם של עסוק בתורה, רבה שמחתי לקראתו אני מבקשת אז לרחוץ את רגליו ורוצה לשתות את המים, שרחץ בהם רגליו הקדושות, אך בני אינו מסכים שאעשה זאת, והוא מסרב למלאות בקשתי.

כששמעו זאת החכמים, הבינו שרבי ישמעאל מסרב לאמו, כיון שאינו רוצה להטריח אותה, משום שהוא רוצה לשמור על כבודה.

בכל זאת צוו החכמים על רבי ישמעאל לציית לאמו  ולעשות כרצונה, מכיון שמלוי רצונה של אמא הוא כבודה.

עשה כרצון אמך אמרו לו החכמים אף זהו כבוד אם! (ע"פ תוספות קדושין דף ל"א ע"פ הירושלמי)