הרשות השופטת מול הרבנות: מגבלות הכח #2

http://elyon1.court.gov.il/files/04/500/066/a19/04066500.a19.htm

בית הדין האזורי הסתמך בין היתר על תצלומים של ניאוף של האישה, שהושגו תוך פגיעה בפרטיותה. אלא שבית הדין הגדול קבע שפסק הדין לא הסתמך על התצלומים בלבד, אלא גם על ראיות אחרות

בג"ץ קובע:

"האם יש מקום להתיר את השימוש בתמונות בהליך שבפני בית הדין הרבני? לדעתי התשובה היא בשלילה."

בית הדין הסתמך גם על כך שהבעל עצמו ראה את האישה מנאפת:

"בפרשה שלפנינו, נקבע בבית הדין הרבני האזורי ובבית הדין הרבני הגדול, כי ניתן להכריע את הדין גם בלעדי הצילומים. דברים אלה סומכים עצמם כנראה על כך שהמשיב ראה במו עיניו את המעשה המיני של העותרת, והוא העיד על כך."

אלא שבג"ץ בוחר לפסול גם את תקופת הראיה הזו:

'לדעתי, גם עדות זו פסולה היא, שכן היא התקבלה בדרך של "בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת"'

בג"ץ פוסל את את הראיות הללו, ורומז לבית הדין שעליו לחפש ערוצים אחרים לחיוב גט:

"חרף זאת, היה על בית הדין הרבני לבחון, אם אינן מצויות ראיות אחרות שיש בהן כדי לאפשר את מיצוי הליך הגירושין שלפניו, בלא להיזקק לצילומים או למראי העיניים של המשיב... ייתכן וקיימת בפרשה שלפנינו האפשרות להכריע בדין בלא להיזקק לחומר שיש בו פגיעה חמורה וקשה בפרטיות העותרת. אפשרות זו לא מוצתה בפרשה שלפנינו."

חוסר ההבנה שלי מתחיל בפסקת הסיום:

"ודוק: העילות לגירושין נקבעות על פי המשפט העברי, כפי שהוא מתפרש על ידי בית הדין הרבני. הוכחתן של העילות נעשית אף היא על פי המשפט העברי, כפי שהוא מובן על ידי בית הדין הרבני. אין אנו נוקטים בכל אלה כל עמדה. כל שאנו קובעים הוא, כי במסגרת שיקול דעתו של בית הדין הרבני באשר לשימוש בדיני הראיות, עליו ליתן מחד גיסא משקל כבד לפגיעה החמורה בפרטיות, ומאידך גיסא, עליו לבחון קיומן של ראיות קבילות על פי המשפט העברי, אשר מאפשרות ניהול הליך שיפוטי ראוי, ואשר פגיעתן בפרטיות מידתית."

יש כאן סתירה פנימית מובהקת: איך אפשר לטעון שבית הדין פועל על פי המשפט העברי כפי שהוא מתפרש על ידי בית הדין הרבני, ומאידך לפסול את עקרון קבלת הראיות שלו? האם הם לא עומדים על האבסורד בניסיון לקבוע עבור גוף אחר מה יהיה שיקול הדעת שלו?