פרשת מקץ

עולם של אחדות - "חלום פרעה אחד הוא"

פרשת מקץ,  חלה כמעט בקביעות בתוך ימי החנוכה. חכמים מצאו רמזים רבים הקושרים בין חג החנוכה לפרשת מקץ, וכבר דרשו דורשי רשומות : "ויהי מקץ שנתיים ימים" - שנתים = ראשי תיבות - שמאל נרות תדליק, ימין מזוזה.באופן דומה דרשו על הפסוק "וטבוח טבח והכן "- שאותיות והכן בתוספת הח' של הטבח הינן בדיוק אותיות חנוכה.אמנם מעבר לרמזים הסמליים , קיים גם קשר עמוק בין תוכן הפרשה לתוכנו של חג החנוכה, ובין התמודדויותיו  השונות של יוסף עם הממלכה המצרית לבין ההתמודדות מול התרבות היוונית.

"ויהי בבקר ותפעם רוחו וישלח ויקרא את כל חרטומי מצרים ואת כל חכמיה, ויספר פרעה להם את חלומו ואין פותר אותם לפרעה" (בראשית מא, ח),ומסביר רש"י - פותרים היו אותם אבל לא לפרעה שלא היה קולם נכנס באזניו ולא היה לו קורת רוח בפתרונם, שהיו אומרים : שבע בנות אתה מוליד ושבע בנות אתה קובר. כל מועצת החרטומים, עם כל חכמיה, לא הצליחה למצוא כל פתרון אשר יניח את דעתו של פרעה. ממלכת מצרים היתה נעולה בקונספציות מוטעות , בהשקפות דטרמיניסטיות, אשר היוו חסם בפני פענוח החלום עד "שלא היה קולם נכנס באזניו".

המצרים ופרעה בראשם, ממלכה הדוגלת בעוצמה ובכוח - אינם מסוגלים לעכל מציאות בה פרות דקות בולעות פרות שמנות וחזקות . הם נשארים חסרי מענה לנוכח שבולים שדופות הבולעות שבולים מלאות. המצרים אינם מעכלים מציאות בה חלשים מנצחים גיבורים ומעטים מנצחים רבים. היוונים  כמו גם המצרים, דגלו בכמות אך לא הבינו שתמצית איכותית של שמן יכולה להספיק לשמונה ימים גם אם לא קיימת הכמות הדרושה להדלקת שמונה ימים. תרבות מצרית או יוונית השמה דגש על העוצמה החיצונית לא תוכל לפתור חלומות על עוצמה איכותית פנימית.

יתר על כן, טעות בסיסית בהשקפת עולמם של החרטומים, חסמה להם את יכולת הבנת החלום. עולמם של המצרים, כעולם המיתולוגיה היוונית, היה עולם המלא בכוחות אור וכוחות חושך, אלים טובים ואלים רעים. היה זה עולם של פירוד, מציאות מחולקת בה יש מקורות שונים לכוחות השונים הפועלים כאן בעולם. שבע בנות אתה מוליד ושבע בנות אתה קובר. כוחות הטוב יעזרו ללידת שבע בנות, ואילו כוחות הרע ימיתו שבע בנות. אין כל הכוונה והשגחה בעולם כי אם מאבקים אינסופיים בין כוחות הטוב לכוחות האופל. המצרים, כמו גם היוונים לא הבינו שהקב"ה "יוצר אור וברא חושך, עושה שלום ובורא רע". הם חיו בעולם של פירוד.

לא כן ישראל. קבלת עול מלכות שמיים של עם ישראל באה לידי ביטוי בהבנת האחדות - "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". גם הטוב וגם הרע הינם חלק מההנהגה האלוקית. גם שואות וגם תקומות הבאות לאחריהן הן חלק ממהלך אחד מסובב ומורכב. אנשים החיים "בעלמא דפירודא", לא מצליחים למצוא כל פתרון אמיתי לחלום פרעה. רק צדיק כיוסף החי בעולם של אחדות, שרואה ומאמין שכל הצרות העוברות עליו הן חלק מההשגחה האלוקית, רק הוא מסוגל להבין "שחלום פרעה אחד הוא". גם הטוב וגם הרע , גם הפרות הרעות וגם הפרות הטובות, הינן חלק  מההשגחה האלוקית. רק הבנת "ה' אלוקינו ה' אחד", תתן פתרון לחלום פרעה, ותביא לתובנה שהקב"ה "יוצר אור ובורא חושך, עשה שלום ובורא את הכל".

הגישה הדטרמיניסטית של היוונים והמצרים על גורלו של האדם, לא נותנת לאדם כלים לתקן את המציאות. שבע בנות אתה מוליד ושבע בנות אתה קובר. זהו הגורל ואיתו תתמודד, אומרים החרטומים!!!

הגישה היהודית לעומת זאת, זו המאמינה ביכולתנו לתקן עולם במלכות שדי - היא המעניקה את היכולת להפוך את פתרון החלום לא לפתרון של גורל אכזר שאי אפשר להמלט ממנו,  לא לפתרון פילוסופי המנותק מהמציאות, כי אם לפתרון מעשי,פתרון אשר יש לו נפקא מינה "לארוחת הבקר" של מחר. אשר על כן , עובר יוסף הישר מפתרון החלום, להשלכות המעשיות שלו על הממלכה המצרית וממילא ליכולת התיקון והתגברות על הקשיים. זהו סודה של חכמת הקודש הפועלת, החכמה התמציתית והאיכותית,  החכמה המחוברת למציאות ומנצחת כל חכמה פילוסופית המרחפת לה בפסגת האולימפוס. חכמת השמן הזך - רק היא החכמה אשר בעזרתה נזכה להדליק נרות בחצרות הקדש ולתקן עולם במלכות שדי.

בגדי יוסף

"וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן  הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה:" (בראשית פרק מא , י"ד)

יוסף בצאתו מן הכלא, לובש בגדים מיוחדים לקראת המפגש עם פרעה. לבוש זה ע"פ ר' בחיי[1] הוא לבוש מלכות, מעין לבושו של מרדכי היוצא גם הוא מלפני המלך בלבוש מלכות.

אחד ממאפיניו המרכזיים של יוסף הוא לבושו. הלבוש אותו מקבל יוסף בירושה מאביו, כתונת הפסים, הוא הלבוש הרוחני המלווה אותו לאורך כל הדרך גם לאחר שנלקח ממנו הבגד הפיזי. יוסף מחליף ומשנה לבושיו כמעט בכל עת, ע"פ הנסיבות וע"פ תפקידיו השונים. הוא יודע להתלבש כמצרי, אך פושט את בגדיו המצרים בשעת הסכנה, ונשאר בבגדי נער עברי. הוא זוכה לגבורה זו רק בזכות דמות דיוקנו של אביו הנראית לו בחלון, אותה הדמות המהוה עבורו חומת צניעות שקופה כחלון, הדמות המרחפת מעליו כמעין לבוש הגנה בפני החיצונים. יוסף מבצע את ההבחנה הראויה שבין סגנון לתוכן, הבדלה בין אופנת התרבות המתקדמת שראוי להתלבש על פיה,  אך תוכן עברי זך וטהור המבדילו מבין הגוים.

על בגדו זה של יוסף דרשו חז"ל במדרש רבה [2]:  "ואני נתתי לך שכם זו הבכורה ולבושו של אדם הראשון אשר לקחתי מיד האמורי זה עשו". ע"פ חז"ל הבגד אותו מוריש יעקב ליוסף, הוא בגדו של אדה"ר , הבגד שנתגלגל לידי עשו, "בגדי עשו החמודות", הבגדים עם ריח גן העדן אותם לוקח יעקב מעשו. מהו א"כ, סודם של בגדי  יוסף, בגדיו של אדה"ר ?

ר' צדוק מלובלין במאמר קדושת השבת עומד על סוד בגדו של אדה"ר. על הפסוק "ויעש לאדם ולאשתו כותנות עור וילבישם" אמרו חז"ל :בתורתו של ר' מאיר כתיב כותנות אור , דהיינו - אור ב"אלף".

מסביר ר' צדוק : לאחר חטאו של אדם הראשון, לאחר שנקנסה עליו מיתה, נגנז האור האלוקי כאן בעולם. כל שפע רוחני אינו נגלה בעיני הבשר הרגילות. אכן לעתיד לבא , עת הגאולה, עת תקון חטאי אדה"ר כאשר יבולע המוות לנצח, תחזור המציאות הרוחנית להיות גלויה : "וראו כל בשר כי פי ה' דבר". "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון". אמנם, עד אז, עד שנחזור לגן העדן עלי אדמות, נתן הקב"ה מתנה לאנושות, מתנה העתידה לעזור לאדם לגלות את הרוחניות הנסתרת בעולם. לבושו של אדם הראשון הוא הכח לחשוף את האור הגנוז בתוך העור הגס. זוהי הדרך היחידה לזכות לאור אלוקי כאן בעולם הזה ולא רק בעולם הבא בו זיו השכינה גלוי.

על כן כתוב בתורתו של ר' מאיר כותנות אור בא'. ר' מאיר שהיה מאיר ומנהיר עינהם של חכמים, ר' מאיר אשר לא ירדו חכמים לסוף דעתו, הוא אשר גילה לנו שגם בינתיים , גם כאשר יש עדיין חושך בעולם, ניתן לגלות את האור מתוך ההעלם.

זהו גם עניינם של בגדי השבת, מסביר ר' צדוק. אינו דומה מאור פניו של אדם של אדם בחול למאור פניו של שבת, אמרו חז"ל. וכבדתו - שלא יהא מלבושך של שבת כמלבוש של חול. ביום השבת, כולנו לובשים בגדי מלכות. בשבת כולנו זוכים להפך את כותנות העור לכותנות אור.

זהו בדיוק כוחו של יוסף. יוסף ידע להתלבש. הוא ידע למצוא בכל דבר חיצוני בעולם את האור הפנימי, את הייעוד הרוחני שלו. גם את שיא החיצוניות של הסגנון המצרי והיופי הפשוט, ידע יוסף להסב למלבושי מצווה. לעומת מלכויות המנסות להחשיך את העולם, כמלכות מצרים ומלכות יוון, קמים ומתקוממים יוסף והחשמונאים ומצליחים לגלות את האור הגנוז מתחת לחושך, וממילא מצליחים את החושך לגרש.

כבתה אין זקוק לה

"אמר רב פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת . אמר רבי ירמיה מאי טעמא דרב קסבר כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה" (שבת כ"א:)

מדברי הגמרא עולה, כי להבדיל מהדלקת נר בשבת המותרת בפתילות ובשמנים מסויימים בלבד, הרי שבהדלקת נר חנוכה, כל הפתילות וכל השמנים ראויים. עוד עולה מדברי הגמרא, כי נר חנוכה שכבה, אין צורך להדליקו בשנית - "כבתה אין זקוק לה".

בחיבורו "עין אי"ה", למד הרב קוק מהלכות אלה של חג החנוכה ומההבדלים שבין נר חנוכה לנר שבת, עקרונות חינוכיים יסודיים. אין ספק, אומר הרב קוק, כי הדלקת נר בשמן טהור, כמוה כהארת אור התורה בעם ישראל, בבחינת "כי נר מצוה ותורה אור", ובלשונו: "השמן הטהור, שמנה של תורה, והפתילות הטהורות המאחיזות בהן אורה של תורה יפה, המה נחלת ישראל באמת."
אלא, שבעוונותינו לא תמיד מצוי עם ישראל בחזקת טהרתו, ובהיותו חשוף להשפעת הגויים, משמיעים אלה באזניו חכמות זרות, אשר קיים חשש כי יאפילו על אור התורה וידחקוהו לקרן זוית.

בכתבי חז"ל מסמל שמן את החוכמה. בחג החנוכה כל הפתילות וכל השמנים ראויים הם להדלקת הנר. שמנו של חג החנוכה מסמל את החכמה החיצונית, זו הנלמדת מהגויים, אשר אף בה ניתן להפיח אור קדוש, וכדברי הרב: " ... וכדי שאותן הדיעות לא ישכיחו אור תורה מישראל ... בכ"ז היתה יד ד' את עבדיו ובכל דור ודור קמו חכמי ישראל לחזק את אור התורה דוקא ע"פ אותן הדיעות הנכריות, אע"פ שאין אחריותן עלינו, ואינן דומות כלל לאור ד' של תורת אמת שהיא אמת נצחית ואור קיים לעד."

אכן, מלמדנו הרב קוק, חג החנוכה מסמל לא רק את דחיית התרבות היונית הזרה, אלא גם את יכולתו של העם היהודי לחזק אור תורה דווקא מחכמות הגויים. אמנם כל זאת מתאפשר, רק כאשר אנו יודעים להבדיל בין עיקר לטפל, בין אור התורה הנצחי והבוהק, לו אנו מייחלים, לאורן  הדועך של חכמות הגויים, הקמות ונופלות: "אמנם הדיעות המתחדשות לפי רוח בנ"א וחכמי הגויים, הן כאור הנר הדועך, שמאיר לזמן קט ועומד להכבות, כי בעבור דור או דורות והנה ההנחות של המושכלות הראשונים חלפו ועוד אינן ..."

על מנת לשמור על צביונו האמוני של עמנו, מסמל חג החנוכה מתן ביטוי לחכמות זרות, אמנם הערך שניתן לחכמות אלה מסוייג ומוגבל, והשימוש בהן בכבידות בלבד: "ע"כ יד ה' הכינה לשמור כללות האומה שיהיה פנים בחכמתה לתן מקום ג"כ לאותן הדיעות המפורסמות ומוצלחות בשעתן. אע"פ שרק בכבידות יש ליתן יחש לאלה הדיעות שמקורן ממעין זרים ..."

אשר על כן, מסביר הרב קוק, נקבע הכלל ההלכתי לפיו "אסור לשמש לאורה". אל לו לאדם לראות, חלילה, בחכמת הגויים משום נר לרגליו, אלא רק כאמצעי חולף להתעלות בעבודת ה':  "גם חלילה לנו ע"פ הנטיות של אלה המושכלות לשלח יד במעשי התורה לשנותם לפי רוחם ... רק בתור רעיון המעורר ומניח את הדעת לשעה ... אבל לא בתור עמוד קיים ליסוד מעשי."

גם בחכמות הזרות יש ערך, גרעין של אמת, כאותו פך קטן של שמן החתום בחותמו של כ"ג בלב השמנים הטמאים, ברם ערכן של החכמות הזרות מוגבל וקצוב, לשעה בלבד, הבא אל סיומו עם כביית הנר: "המה אף בהסכמתם אל התורה, אורות של שעה, שאם כבתה אינו זקוק לה."

הנצחון התרבותי על יון שבחנוכה בא לידי ביטוי לא רק בהרחקת התרבות היונית, כי אם גם ובעיקר במתן כלים להתמודדות נכונה עם תרבויות זרות, בבחינת "שמאל דוחה וימין מקרבת".

עד שתכלה רגל מן השוק

זמן הדלקת נר חנוכה, אומרת הגמ' :"משתשקע החמה, עד שתכלה רגל מן השוק" (שבת כא:)

בתורת החסידות מצאו רמזים עמוקים הטמונים בהלכה זו. מסביר בעל ה"שפת אמת", שכל ענינו של חנוכה הוא מלשון "לחנוך" - לחדש. חג החנוכה עוזר לנו לעורר בקרבנו כוחות של התחדשות, כוחות של רעננות. החינוך של חנוכה הוא לצאת מהשגרה. לצאת מהקרירות המאפיינת את תקופת החורף, ולקבל שפע של התלהבות מתוך הלהבות של נרות חנוכה.

מגמת היוונים, היתה ל"השכיחם תורתך". הם לא ניסו לעקור לחלוטין את התורה, אלא רק לכבות את הלהבה, להכניס אדישות בעבודת ה'. הנצחון של עם ישראל בא לידי ביטוי בהדלקת הנרות- והדליקו נרות בחצרות קדשך.

השפת אמת (בשם סבו בעל חידושי הרי"מ) מסביר שזו היא מגמתם של נרות החנוכה. זמן הדלקתם הוא "עד שתכלה רגל מן השוק". נרות חנוכה באים לכלות את ההרגל ולהפיץ אור והתלהבות בלבבות. הרגליים מייצגות את הדרגות התחתונות של האדם. הרגליים משוקעות בטבע ובהרגל, ולכן מהן מגיע יסוד השכחה. "נר לרגלי דבריך" מסביר בעל חידושי הרי"מ, מבטא את תפילתו של דוד המלך עליו השלום, שיאירו לו דברי התורה הקדושה, כדי שירגיש תמיד התחדשות ולא יהפכו להרגל.

יסוד זה, מסביר השפת אמת, טמון גם באיסור גיד הנשה. נשה מלשון נשייה, הוא יסוד של שכחה, וכפי שמופיע בזוהר - דמנשיא פולחנא דמריה - שמשכח את עבודת רבונו של עולם. גיד הנשה הוא בבחינת - להשכיחם תורתך. הנצחון שלנו הוא בכח הזכרון. על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה על היום הזה. עם ישראל יודע לזכור אפילו על היין, דבר שבמחוזות אחרים מביא לשיאה של השכחה וההתנתקות. השתייה מביאה בהכרח לידי שכחה - "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו". אמנם לא כן עם ישראל. אצלנו קידוש השבת הוא על היין. אצלנו היין מביא לידי זכירה. ביום של מצוות הזכירה הגדולה ביותר - "זכור את אשר עשה לך עמלק" - בפורים, שותים אנו יין ללא כל גבולות - "מיחייב איניש לבשומי בפוריא עד דלא ידע". לכן , אומר השפת אמת :"היפך השכחה הוא שלא לעשות המצוה כפי הרגילות רק בהתחדשות ובהתלהבות , בכל עת בזריזות".

בחינתם של נרות חנוכה, היא בבחינת מוסיף והולך, כשיטת

לכך בדיוק , זכה גם אהרון הכהן בהדליקו את הנרות. חז"ל דרשו על "ויעש כן אהרון". להגיד שבחו של שינה. אהרון, למרות שהדליק נרות בכל יום ויום, מעולם לא נכנס לרוטינה משעממת. אצלו, כל הדלקה היתה בבחינת הדלקה ראשונית. אהרון הצליח לשמר את ההתלהבות ולכלות את ההרגל מן השוק.

דברים דומים, כותב הרב חרל"פ במי מרום על התפילה. "הימים הללו, שמונת ימי חנוכה, אשר נקבעו לימי הלל והודאה, לימי התפעלות, להתפעל מכל רוממות של מצוה, מכל גדלות של תורה, מכל נשגבות של קדושה, הימים הללו הם המקור לכל ההתפעלויות של כל השנה. כל התפעלות שמביאה גדולה - מחנוכה היא נשאבת".

נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי.

זאת חנוכה

יום אחרון של חנוכה, נקרא בספרי הקודש "זאת חנוכה". בפשט הדברים , נקרא כך היום, ע"ש הקריאה בתורה של "זאת חנוכת המזבח". אמנם, בתורת החסידות מצאו רמזים רבים הקשורים בסגולתו המיוחדת של יום זה, ע"פ כל ימי החנוכה.

המהר"ל מפראג, עומד בחיבורו לחנוכה, נר מצוה, על אחד משרשי הנצחון במאבק עם היוונים. מסביר שם המהר"ל שליוון היה כח לגבור על קודשי עם ישראל, לכן הצליחו לטמא את כל השמנים שבהיכל. עם כל זאת, אומר המהר"ל, לא יכלו היוונים לנגוע בנקודת קודש הקודשים. אותו פך קטן של שמן טהור שנמצא, היה פך קטן עם חותמת של כהן גדול, הכהן היחיד הנכנס לקודש הקודשים.

גם הפסוק המתאר את כניסתו של הכהן הגדול לקודש הקודשים , הוא פסוק הפותח במילה "בזאת" - "בזאת יבוא אהרון אל הקודש". על פסוק זה דרשו חז"ל במדרש ויקרא רבה: "בזאת יבוא אהרון אל הקודש - בזאת בזכות ברית המילה, שנאמר בה : זאת בריתי אשר תשמרו". ברית המילה היא המדריגה השמינית. מדרגה זו נקראת "זאת" , בדיוק כמו היום השמיני של חנוכה הנקרא "זאת חנוכה".

ע"פ המהר"ל, מספר השמונה מייצג את העולם שמעל לטבע. כידוע, לכל עצם כאן בעולם ישנם ששה צדדים חיצונים.  הצד הקדמי והאחורי, הצד הימני והשמאלי, והצד העליון והתחתון. המדרגה השביעית, מדרגת השבת והשמיטה, הינה מדרגת התוכן, מדרגת הנפח. זוהי מדרגת הרוחניות הקיימת כאן בעולם. בנקודת השבע, יכלו היוונים לשלוט. גם הם ידעו רוחניות מהי. גם הם עסקו בפילוסופיה אלוקית והגיעו אפילו לדברים הקרובים אל חכמת האמת.

אמנם במדרגת השמונה, לא יכלו היוונים לשלוט. זוהי המדרגה שמעל הטבע. זוהי המדרגה הבאה מעולמות עליונים ומשאירה כאן חותמת בטבע. זוהי מדרגת קודש הקודשים, מקום בו אין כל מגבלות פיזיקליות, עד אשר גם ארון הברית, הגדול במימדיו מהמקום הפיזי שהוקצה לו בקודש הקודשים, מצליח להכנס פנימה, שהרי "מקום ארון אינו מן המדה", כפי שדרשו חז"ל.

ברית המילה, מדרגת השמונה, מאפשרת לעם ישראל להגיע לרוחניות עליונה לא רק ע"י התנתקות ובריחה מן העולם, כ"א גם ובעיקר, ע"י הורדת שפע אלוקי ממדרגת השמונה והמשכתו כאן לעולמינו. בזכות ברית המילה, דרשו חז"ל, זכה אהרון להכנס לקודש הקודשים ולהשפיע ממנו לכל עם ישראל, בכוחות שמעל הטבע, כוחות של ה"שמונה".מלכות יוון, לא האמינה בכל יכולת לתיקון העולם המעשי. לדידם, כל קדושה הקיימת בעולם, היא רק בבחינת השבע, בבחינת ההתנתקות מהמציאות החומרית. נצחון החשמונאים, הוא נצחון השמונה וביטויו של הנצחון הוא בנס שמונת ימים. הו גם פירושה שלש המילה "זאת". מופיע בספרי החסידות שבניגוד למילה "זה" המייצגת שפע אלוקי היורד מלמעלה, "זה הדבר אשר ציווה ה'" - מייצגת המילה זאת, את הרוחניות שאנו מסוגלים לקלוט את תוכינו, אל תוך גופינו "זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל"

בשמיני של חנוכה, מסוגלים אנו לקלוט את כל ההשפעות, שזכינו אליהן עוד מראשית השנה, ולהפכם לחלק אינטגרלי מגופינו. וכך כותב השפת אמת[3] : "כי יום האחרון כולל כל הימים כמו שמיני עצרת מאסף כל ימי החג. כן בחנוכה. וע"י שהוא יום האחרון קשה עלינו פרידות הימים טובים לכן משאיר יותר הארה על כל השנה ומתעורר בו נרות המנורה..."