| נשלח ב-20/12/2009 15:08 |
 |
| |
כוליות ואינסוף
Bonjour לכם, חברים יקרים.
התוודעתי לפורום שלכם בהמלצתו של רע יקר שסיפר על האתר שלכם כחממה לדיונים אינטלקוטאלים בענייני דת. הוא אמר שאמצא כאן דיונים קרובים לליבי, לב שנמשך לעסוק בקו התפר שבין היהדות ליוונות, בין ההיות יהודי לבין השיח היווני.
אני רוצה להקדים כמה דברים על הענין שלי כאן. אכן מצאתי שיח מהסוג המעניין, שזור באירוניה חביבה. אבל קשה לי להשתתף בכתיבה הרגילה כאן. גם בצרפתית וגרמנית אני רגיל בכתיבה רבת-פנים שמזמינה את הקורא לחשוב, להתעמק, ולחשוף דברים מתוך הכתב ומתוך עצמו. וזו ממש לא הכתיבה האינטרנטית, שההויה שלה היא מיידית, דחופה, שטחית וזמינה. שלא לדבר על העברית שלי. בהקשר לכך אני נזכר באנקדוטה: בערב שהתקיים ב1973 במלאת 90 שנה לשמואל הוגו ברגמן נשאתי דברים באוניברסיטה העברית ובעברית, וכשהעליתי את הדברים אחר כך הם נדחו על ידי המו"ל בשל ארכאיות השפה שלי ועמימותה. סייגים אלו מקשים על הכתיבה, ועד כה, הספר היחיד שבו נפרסה משנתי בצורה קלה להבנה בלי התעמקות יתרה, הוא ספר של ראיונות עם פיליפ נמו, שתורגם לפני 15 שנים לעברית בשם אתיקה והאינסופי. אני מנסה אם כך את דרך הראיון, את השיח הפתוח, כפתח להפריית והפצת רעיונותי.
כמובן שלפני שהתחלתי לכתוב כאן קראתי דיונים רבים. אני מזהה כאן כמה כיווני מחשבה פילוסופיים, כשחלק מהם אף מופיעים בשלים כמשנה שלמה סדורה. כמובן שקל יהיה יותר להנגיד את דעותי לשיטות אלו, וכאן עלי להצר על שהשפה של חלק מהם ארכאית ברמה הגורמת לחוסר נחת, והמושגים נכתבים בסרבול, מתוך התעלמות מתרומתם של הוגים גדולים. אני מבין את הנטיה לחשוב על כל דבר באופן עצמאי, ראשוני ואינטרוספקטיבי. אך למה, לכל הרוחות, ההיצמדות הזו היא נצחית? איפה חנוקה השאיפה לראות עולם, לקרוא מקבילות לרעיונות, שאף מפותחים ובשלים עוד יותר בזכותו של אותו מאמץ משותף ורב שנים של תולדות הפילוסופיה?
אקח לדוגמה את הפנומנולוגיה, שהפכה לאבן יסוד בפילוסופיה מאז הוסרל, וכאן היא כביכול הומצאה מחדש מאה שנים מאוחר יותר, וכמובן - באופן קטוע וחסר. הרעיון לפיו כל מושג ומונח בשפה אינו אלא מייצג של תופעה, וכשאנחנו מדברים דיבור בעל משמעות עלינו לכוין את עצמינו לאותה תופעה מיוצגת, הרי הוא אחד מאבני הפינה של הפנומנולוגיה. כאן הוא מופיע שוב ושוב, אך חסר את הפיתוחים הנוספים עליו, שהם משמעותיים למדי עבורי ועבור משנתי.
אני רואה בנטיה זו הסתגרות בתוך הכוליות, בתוך המוכר והחמים. את ההנחה הזו אמשיך ואבסס בהתבסס על תופעות ורעיונות נוספים המתגוללים כאן, ובניגוד להם אציע את משנתי על האינסוף. אך כיון שכל הווייתי כבר מצויה באותו "אחר", העולם שמעבר לעולם הזה (ראו בספרי "המוות והזמן"), יהיו ביקורי קצובים וקצרים. אני מקווה שהם יביאו בכל זאת תועלת.
_________________
La lucidité – ouverture de l’esprit sur le vrai – ne consiste-t-elle pas à entrevoir la possibilité permanente de la guerre ?
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-20/12/2009 15:25 |
|
| |
קיבלתי הודעה בתיבה האישית מחבר יקר:
"באשכול "כוליות ואינסוף" בעצכח נפתח אשכול לסלבס מדומים, כמדומני שגם מקומו של מרן רשכבה"ג (כאילו אני, ש.א.) שם".
נחלצתי חושים ובאתי, והנה ראיתי שהכותב מעלה עלינו את גזירת הממסדיות הנוראה, ועד שפרקו כאן את עול הממסדיות לצד אחד, בא זה ומעלה עלינו את הסגנון "המקובל", ומספר מעשי חסידים באוניב' פלוני או אוניב' אלמוני, ואני אומר אין לנו אלא העצה היעוצה היחידי מרבותינו זצוקל"ה בשמירת פך השמן הטהור, ללא שום שינוי, בהסגנון הרגיל והעצמאי, ולא יעלה על הדעת הסגנון ה"מדעי" המקובל במוסדות ממסדיים ומקובעים אשר שם הרציונליות והמדע על דל שפתותיהם, וממסדיות מרובעת ומקובעת תמימה ונאיבית בדל שפתותיהם. ואין לנו אלא להתחזק במה שקיבלנו מעמודי ומצוקי ארץ.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/12/2009 16:34 |
|
| |
רבנו עמנואל [השני]!הפתעה של ממש, והתרגשות יתירה נגרמה ליושבי הבית הזה, בבואך לבקרנו, רצינו רק לידע, הנוכל לשאול אותך שאלות על משנתך? או שאתה תבחר להציגה בדרך משלך? ובשאלות יש משום נתינת טעם לפגם?
הייתי ממליץ שתחדד את ההבדל ברמה האפיסטמולוגית בין תפיסת הכוליות לתפיסת האינסופיות, האם מדובר בתפיסת איחוד מול תפיסת פירוד? ראיית העולם כ'עצם' שהכל נמצא בו וכלול בו, או ראיית העולם ככאוס מוחלט, כחוסר סדר, שבו האדם מתוודע לאינסוף. האם אתה מדבר על שלב שאמור לבוא אחר תפיסת הכוליות? או השלב הקודם לתפיסת הכוליות? או שבעיניך אין אף תפיסה, שקודמת לחברתה.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/12/2009 10:19 |
|
| |
אני שמח על קבלת הפנים המלבבת. בבואי להגיב, אני מוצא את השיח השונה הזה כשיח מוזר, שיח חסר "פנים". בשיחה רגילה עם אדם, פנים אל פנים, הפנים נוטלות חלק גדול בשיחה. הם משדרות לכל אחד מהמשוחחים על אפיקים נוספים, שאינם מתמצים ואינם יכולים להתמצות בדיבור, וכך הם מגלגלות אותו להכרה שבסופו של יום שיח מלא וממצה הוא לא ינהל אלא עם עצמו: תודעתו תקלוט את מה שנכנס לאוזניו, ותביע את שיצא מפיו, בלי ששיח זה יקיף גם את הנמצא בתודעתו של בן השיח – ה"אחר". ואין כאן הכרה פאסיבית בלבד על מגבלות השיח וההכרה, אלא גם דרישה אקטיבית ללכת בעקבות האחר, העקבות המסתמנות בפניו, ולנסות לעשות את הבלתי-אפשרי, משום שניסיון זה לכשעצמו יש לו משמעות מכוננת.
למעשה, גם בשיחת טלפון כבר אבד האפקט הזה. והוא חסר, ויעידו על כך הפיתוחים הטכנולוגיים הנותנים מענה לשיחה שבה צופים המשוחחים זה בפניו של זה באמצעות מצלמות. אך בכתיבה באינטרנט הדבר דומה לשליחת גלויה, שכמעט ואין בו דבר מן השיח; כל שכן בהתכתבות עם מי שלא רק שפניו אינן גלויות אלא אינן קיימות כלל במאגר הפרצופים בזכרון, וזהותו עלומה כליל. במקרה זה כמעט בלתי אפשרי הוא לראות את השיח כשיח שבין אדם לחברו, וכאן דווקא ההכרה ההפוכה מובילה לאותה מטרה, אך באופן חלקי המקיים רק את הפן הפאסיבי: אפשר לראות אותו רק כשיח שבין אדם לבין עצמו, בין האסוציאציות העולות בו בשעת הקריאה לבין אלו העולות בו בשעת הכתיבה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-21/12/2009 10:22 |
|
| |
ומן הבלתי אפשרי לאפשרי:
אינני עומד לפרוס כאן את משנתי במתודה מסודרת. כדרכי בספרי, אתמקד בכל פעם בפנים אחרות של המציאות וההוויה ומה שמעבר להן, ואנסה לחשוף תובנות משמעותיות אודותם. לכן אינני רואה בעיה בשאלות, ואדרבה – הפילוסופיה הניחה לבסיס את שאלותיו של סוקרטס, והמשנה והתלמוד פותחים אף הם בשאלות.
השאלה שלך על הרמה האפיסטמולוגית של החשיבה האינסופית לעומת החשיבה הכוליית היא שאלה חשובה מאוד, כי חשוב להדגיש שאכן מדובר בתפיסה אפיסטמולוגית שונה לחלוטין. הגדרות שנתת כאחדות לעומת פירוד, כאוס מול סדר וכו', אינן מדוייקות, אך הן מאפשרות להתקדם באמצעותן ולהתקרב להגדרות הנכונות. המחשבה האינסופית אינה מחשבה של כאוס ולא של פירוד. אך מחשבת הכאוס והפירוד יש בה משהו ממה שיש במחשבת האינסוף: את ההכרה שלא הכול מובן, שלא הכול לוגי. אכן, האינסוף אינו לוגי, כיון שכל מהותו היא החרגה של הלוגיקה. אך כאוס ופירוד מבטאים את הערבוביה השולטת במקום שבו אמור היה לשלוט הסדר, ואילו במחשבת האינסוף לא שולטת ערבוביה, ולא אמור היה לשלוט סדר.
בנוגע לסדר התפיסות, כבר עמד על כך ידידי ז'אק דרידה במאמרו החשוב "אלימות ומטפיזיקה", שאילו תפיסת הכוליות היתה קודמת אפיסטמולוגית למחשבת האינסוף, היתה הזהות תנאי להופעת האחרות, והיה בדבר משום אישור לזכות הקדימה של האונטולוגי על פני האתי. בעקבותיו צעדו פילוסופים נוספים שביקרו את משנתי בביקורות דומות. אך בספרי "כוליות ואינסוף" בפרק המכונה "הבית" (la demeure) אני מציג אחרות ראשונית שאינה מניחה את קדימות האני, וזו התשובה לביקורת זו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-21/12/2009 10:43 |
|
| |
.
(אני מחכה לניק MDABRAHAM, שיתחזה להיות מיכאל אברהם, ויחקה את סגנונו הפילוסופי המובהק).
|
|
|
|
| נשלח ב-21/12/2009 11:22 |
|
| |
"אדמיאל: ממה שאמרתי אתם יכולים לראות שמדובר כאן בתיאולוגיה אחרת ובאתיקה שונה לחלוטין. באתיקה זו, העיקרון הוא: בעקבות המעשים משתנים הלבבות. לוינאס מנסח את זה באחת השיחות היפות ביותר שלו, בשיחה "הפיתוי של הפיתוי", בה הוא בעצם הוא פונה לסארטר ודרכו לעולם המערבי ואומר: אתם רוצים להבין ואחר כך לעשות. מי שרוצה קודם להבין את יסודות האתיקה – לעולם לא יפתח את הדלת. מישהו נוקש בדלת אבל אני עכשיו לומד – מנסה להבין את ההיגיון הפילוסופי של חוקי האתיקה, מנסה להבין למה אני צריך לפתוח את הדלת לזולת, אני עסוק. הרעיון של לוינאס הוא שאם מישהו נוקש בדלת, קודם כל עליך לקום ולפתוח את הדלת. אחר כך תטפל ברעיונות, בהבנות שלך: בפילוסופיה, בתיאולוגיה, באתיקה. בעולם המציאות בו אנו חיים אין זמן וזה לא מעניין או חשוב לטפל בסוגיות הללו. הן תמיד, אומר לוינאס, רק תירוץ כדי לא לפתוח את הדלת"
http://cafe.themarker.com/view.php?t=388755
|
|
|
|
| נשלח ב-21/12/2009 17:37 |
|
| |
עמנואל יקירי
קודם יש לנו בעיה לדבר עם רוח.
בעברית מדוברת יש ביטוי עממי "פרצוף דורש סטירה." לכן אנחנו מעדיפים להשאר חסרי פנים.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/12/2009 10:14 |
|
| |
ידידי הג' ר"ש אויערבוך. יש לקרוא את הקריאה התלמודית: למיגרס והדר למיסבר, כצו נצחי המציע, דורש ומבטיח את הקריאה כתנאי להחכמה, ואת ההסברה כתנאי להבנה. ואין כאן מאורע חד פעמי אלא חוזר חלילה.
למגיב האחרון - הביטוי "פרצוף דורש סתירה" הוא חשוב, כיון שהוא משקף את העובדה שהפרצוף דורש משהו. אבל חשוב ביותר להבחין בין פרצוף לבין פנים. ההופעה של הפרצוף, כמשהו שונה ואחר ממני בלבד, אכן דורשת סתירה - נסיון הדחקה, דריסתו של השונה המפריע את המוכר. אך פניו של האחר מונעים מסתירה זו לצאת לפועל, הם מצוים את הצו: "לא תרצח", ואף לא תדרוס, לא תסתור ולא תתעלם. אני מאריך בנקודה זו במקומות רבים בספרי.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/12/2009 10:19 |
|
| |
כעת, ברשותכם, אעבור ל"בשר":
יש כאן אסכולה של מיכאל אברהם, שחיבר גם מספר ספרים הפורסים את משנתו. אינני בטוח שהקפתי את מכלול המידע הדרוש כדי לרדת לכל פרטי דבריו, אך באופן כולל נראה שהוא נותן דגש ומעמד להגיון הסינתטי הקנטיאנטי, שאותו זיהה הרב הנזיר כ"הגיון השמעי", ובו הוא מוצא את המוצא מסבך הריקנות האנליטית כמו גם הכפירה שלה.
חשוב לבחון את הדברים לאור הפיתוחים של הוסרל בענין. אצל קאנט הדברים מופיעים עדיין בראשוניותם. קאנט חיפש הוכחות לקיומו של הדבר כפי שהוא לעצמו, וביסס הנחות רבות, או ליתר דיוק - דרכי חשיבה, על המוכר לנו סינתטי-אפריורי, קודם לכל מבחן ושלא באמצעות החושים, אלא מתוך מידע פנימי, סינתטי, שהוא היחיד המוסיף משהו על מה שהחושים נותנים. אבל ההקבלה הגמורה בין הפוסטריורי לבין האנליטי אינה מדוייקת. לפי הפנומנולוגיה של הוסרל, שאולי נזמין גם אותו לכאן והוא יעביר אותה בצורה מדוייקת יותר, אין בנמצא לא התודעה כפי שהיא לעצמה ולא הדברים כפי שהם לעצמם, ולכן אנחנו פטורים מלמצוא את ההצדקה להנחת קיומם של דברים כפי שהם לעצמם. התבוננות מעמיקה תגלה שמה שבנמצא הוא רק הסתכלות, עמדה והתכוונות של התודעה אל הדברים.
לפי הרחבות בפנומנולוגיה, הממשיכים את הקו הנ"ל, נמצא שגם ביחס למושגים שונים אותם רוצים קאנט והניאו-קנטיאנטים להצדיק באמצעות הנחת קיומו של ההגיון הסינתטי, האפריורי, הוסרל אינו זקוק להיפותיזה הזו. מן הרגע שבו הדברים קיימים בתודעה כעמדה ביחס לדברים, הרי שיש להם את אותה המשמעות שיש לכל הדברים האחרים. יש להיזהר מאוד שלא להיגרר להנחה כאילו הדברים קיימים מחוץ לתודעה, ולחשוב שזה נקרא "קיום באמת", שהרי אין "קיום באמת" לעולם אלא התכוונות של התודעה אל הדברים. כך כל הנחה סינתטית על המציאות נכונה כעמדה של התודעה ביחס לדברים, ובלבד שאכן יש לה משמעות מובנית והיא לא מיתוס ריק.
* * *
ביחס למשנתו של ווטו וחבר מרעיו, אני רואה בהם, כפי שכבר רמזתי, חטא של התכנסות בתוך כוליות. הם עשו צעד גדול וחשוב בכך שדרשו למצוא בכל מילה את התופעה הפנומנולוגית שמייצגת אותה, אך יש לי את הרושם שהם מזהים כתופעה הראויה להיקרא בשם רק רשמים שבאו על ידי החושים או מושגים שהמשגנו על פי אותם רשמים. לדידי, גם רגשות אקזיסטנציאליים, תהיות קיומיות, וכל דבר שיש לו משמעות - הוא בכלל תופעה פנומנולוגית, שיש וחשוב לקרוא לה בשם, לחקור אותה ולהבין את ההתפתחות ואת המשמעות שלה.
אינני יודע אם ווטו ומרעיו יסכימו לדברים. אני מוצא גם בדבריהם רמזים ל"ותחסרהו מעט מאלוהים", הרומזים לקיומו של משהו מעבר לתחום ההכרה. אפשר שגם בהם היכה רעיון האינסוף כמו שהוא היכה בי. לכן, לפני כל דיון, אשמח אם יבהירו מהו המקום שהם נותנים במשנתם לזיהוי כעובדה למושגים שמעבר לכוליות, מעבר לתפיסה הסגורה והמוכרת.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/12/2009 17:32 |
|
| |
| E_Levinas כתב: |  |
חשוב לבחון את הדברים לאור הפיתוחים של הוסרל בענין. אצל קאנט הדברים מופיעים עדיין בראשוניותם. קאנט חיפש הוכחות לקיומו של הדבר כפי שהוא לעצמו, וביסס הנחות רבות, או ליתר דיוק - דרכי חשיבה, על המוכר לנו סינתטי-אפריורי, קודם לכל מבחן ושלא באמצעות החושים, אלא מתוך מידע פנימי, סינתטי, שהוא היחיד המוסיף משהו על מה שהחושים נותנים. אבל ההקבלה הגמורה בין הפוסטריורי לבין האנליטי אינה מדוייקת. לפי הפנומנולוגיה של הוסרל, שאולי נזמין גם אותו לכאן והוא יעביר אותה בצורה מדוייקת יותר, אין בנמצא לא התודעה כפי שהיא לעצמה ולא הדברים כפי שהם לעצמם, ולכן אנחנו פטורים מלמצוא את ההצדקה להנחת קיומם של דברים כפי שהם לעצמם. התבוננות מעמיקה תגלה שמה שבנמצא הוא רק הסתכלות, עמדה והתכוונות של התודעה אל הדברים.
לפי הרחבות בפנומנולוגיה, הממשיכים את הקו הנ"ל, נמצא שגם ביחס למושגים שונים אותם רוצים קאנט והניאו-קנטיאנטים להצדיק באמצעות הנחת קיומו של ההגיון הסינתטי, האפריורי, הוסרל אינו זקוק להיפותיזה הזו. מן הרגע שבו הדברים קיימים בתודעה כעמדה ביחס לדברים, הרי שיש להם את אותה המשמעות שיש לכל הדברים האחרים. יש להיזהר מאוד שלא להיגרר להנחה כאילו הדברים קיימים מחוץ לתודעה, ולחשוב שזה נקרא "קיום באמת", שהרי אין "קיום באמת" לעולם אלא התכוונות של התודעה אל הדברים. כך כל הנחה סינתטית על המציאות נכונה כעמדה של התודעה ביחס לדברים, ובלבד שאכן יש לה משמעות מובנית והיא לא מיתוס ריק.
|
|
ראה: מסקנות מטפיסיות של הפינומינולוגיה, ש"ה ברגמן, בתוך 'עלי עי"ן: מנחת דברים לשלמה זלמן שוקן' עמ' 385-396.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/12/2009 17:59 |
|
| |
[מאמרו של ברגמן כונס מאוחר יותר לספרו שלו (שהוא יותר מצוי מעלי עין הנדיר) "אנשים ודרכים" עמ' 225-237]
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/12/2009 21:30 |
|
| |
רבנו עמנואל,
ראשית, גרמת לי לקורת רוח בכך שגילית את אזני, כי כיוונתי לדעת גדולים בביקורת על משנתך. ואולם, לא הבנתי למה שלחתני לעיין בדבריך ולא רמזת לי כלל על תירוצך שם. אנסח את הבעיה שוב בצורה חזקה יותר, תפיסת האינסוף שתופסת מקום כה מרכזי במשנתך, חייבת מבחינה לוגית לכל הפחות לבוא אחר תפיסת הכוליות, שכן האינסוף מאיין או מנציח, מושא אמירה כלשהו. שתהיה זו ההויה או את האדם, במילים אחרות, לאינסוף חייב להיות מושא אמירה, האינסוף חייב להיות אינסוף של משהו. או שאני טועה בכלל....
שנית, וגם כאן אני נוגע בנקודה הראשונה, מהותו של האינסוף מהו? אתה ברחת, ובודאי שעשית זאת במודע, מלנסח כל הגדרה, דיברת על מקום בו אין דריסת רגל ללוגיקה, ולא רצית לקרוא זאת אי סדר או בלבול, שכן במקום שאין לוגיקה, אין חשיבה, וממילא אין מילים ואין חשיבה, ואני תמה, אם אין שם כלום, על מה אנחנו מדברים? האם אתה לא עובר אל המקום אשר על אודותיו אמר לודוויג ויטגנשטיין [פגשת אותו?....] שעליו יש לשתוק?
|
|
|
|
| נשלח ב-24/12/2009 12:17 |
|
| |
ואם אפשר להוסיף שאלה
אותי ריתק בכתביך הנושא של הפנים של האחר. פני הזולת כמזמינות אתיקה. ,
השאלה של היא מה החידוש בדבריך ומהו השוני ( אם ישנו) בהשוואה לנאמר בתורה ובחז"ל בנושא של היחס לזולת.
תוקן על ידי צענערענע ב- 24/12/2009 12:29:48
|
|
|
|
| נשלח ב-24/12/2009 12:28 |
|
| |
צ"ל פני הזולת כמזמינות אתיקה ולא כפי שנכתב.
|
|
|
|
| נשלח ב-24/12/2009 13:13 |
|
| |
מה פתאום פני הזולת מזמינות אתיקה? מי שהוא אתי יהיה אתי גם ללא פנים.
עמנואל
לא רק הפרצוף דורש סטירה, לעתים גם הפנים. ולא רק סטירה אלא גם אגרוף. וכבר אמרו חז"ל שאסור להסתכל בפני אדם רשע.
הטיעון המוזר שאני מבין אדם רק בגלל שהוא מדבר אתי פנים בפנים אינו אומר מאומה יותר מכך שערוצי התקשורת אינם רק מילוליים, אפשר לעבוד עלינו עם חיוך כשאומרים את הדברים הכי נוראיים.
בקיצור, העלאת הפנים למדרגת ערך, דורשת הוכחה.
|
|
|
|
|
