הפעלת משטרה בשבת בבני ברק

_________________

מודה ועוזב

קראתי בעיון רב את מאמרו של הרב מיכי בענין הכשלת חילוני בעברה, ובמחילה מכבוד תורתו אני חושב שמדובר בחוסר הבנה עמוקה של החילוניות הישראלית. והדיון כולו מעורר חלחלה וכאב לב עצום.

בעזרת השם יתברך זכיתי לחזור בתשובה, אבל את צעדי הראשונים בעולם עשיתי כחילוני ישראלי מצוי, עם קירבה משפחתית לדת ולמסורת אבל רחוק משמירת מצוות.

מקריאת המאמר עולה בבירור כי הרב מיכי פשוט לא מכיר את ההוויה החילונית. ואצלו כל חילוני שווה אתאיסט.

כל המאמר שייך אצל אתאיסט, אצלו יש מקום לדיונים המלומדים של המאמר, אבל רובם המכריע של החילונים אינם אתאיסטים. יש בהם זיק של אמונה, אבל לא המחויבות הפנימית לקיום המצוות, ולא הידע להבין ולהכיר את היהדות, תינוקות שנישבו והנשמה היהודית שלהם בוכה ורוצה את אבא, אבל לא מכירים אותו ולא יודעים איך לחפש אותו, והתנהגות ויחס כזה כלפיהם, כלומר שזה בסדר שהם יעברו עבירות כי "זה לא נחשב" ושאפשר בעצם להכשיל אותם, ובפועל הם יחשבו כגויים דוברי עברית, יחס כזה ייצור הרחקה ולא קרוב, וירחיק את חזרתם בתשובה.

בתפילתו, רבי אלימלך אומר "כי גלוי וידוע לפניך, כי לא במרד ובמעל חלילה וחלילה מרינו את פיך ודברי תורתך ומצותך, כי אם מרוב היצר הבוער בקרבנו תמיד, לא ינוח ולא ישקוט, עד אשר מביאנו אל תאות העולם השפל הזה ואל הבליו, ומבלבל את מחשבותנו תמיד, אפילו בשעה שאנחנו עומדים להתפלל לפניך ולבקש על נפשנו, הוא מבלבל את מחשבותינו תמיד בתחבולותיו. ואין אנו יכולים לעמוד נגדו, כי נחלש שכלנו ומוחנו עד מאד, וכשל כח הסבל מרב הצרות והתלאות וטרדת הזמן."

רוב רובם של החילוניים נמצאים במצב זה (ואני מדבר מניסיון אישי) הם שטופים בתאוות העולם הזה מפני היצר הבוער בקרבם, ואין לראות בהם מומרים אלא חוטאים לתיאבון ואולי אפילו אנוסים לדבר על ידי היצר, שכן מעולם לא למדו להתמודד מולו.

האם הלב לא נכמר על חטאי ישראל?

האם כל כל מה שמעניין אדם חרדי הוא "ואני את נפשי הצלתי"? היכן הדאגה לכלל ישראל?

האם יש כאן או אין כאן "לפני עיוור" מצד המכשיל הוא כל מה שמעניין את האדם החרדי בבואו לבחון סוגיה מעין זו? ומה עם "ואהבת לרעך כמוך"? וגמילות חסד לכל יהודי, ו"לא תעמוד על דם רעך"?

את חייו של יהודי יש חובה להציל גם תוך כדי סיכון עצמי של המציל

את ממונו של יהודי יש חובה לנסות להציל

ומה עם נפשו רוחו ונשמתו? מהצלת אלו אנחנו פטורים?

האם היהדות החרדית נהפכה ל "צדיק בפרווה"?

האם נהפך ליבנו ללב אבן? האם חטאי אחינו כבר לא מכאיבים לנו, עד כדי כך שדיון כזה בכלל יכול להתקיים?

הלב פשוט בוכה, גם על אחינו החילוניים וגם על אחינו הדתיים.

שבת שלום

תוקן על ידי אילוןק ב- 08/01/2010 15:36:53

יְדִיד נֶפֶשׁ אָב הָרַחֲמָן               מְשֹׁךְ עַבְדָּךְ אֶל רְצוֹנָךְ

רק כעת ראיתי את דבריך, ולכן רק כעת אני מגיב.

ראשית, לא דיברתי על כל חילוני אלא רק על אלו שנכנסים לקטגוריה שהגדרתי שם (לא מאמינים בתורה ובמעמד הר סיני, ובמחוייבויות שנוצרו שם).

שנית, אמונה באלוקים לבדה אינה מספיקה, שכן בלי אמונה במעמד הר סיני ובמחוייבות שנוצרה שם אין משמעות דתית לקיום מצוות, כפי שכותב הרמב"ם בסופ"ח מהל' מלכים. לכן כשאנחנו מדברים על 'אמונה' בהקשר זה, אין פירוש הדבר להאמין שיש אלוקים, אלא לאהאמין במעמד הר סיני ולקבל את המחוייבות שנוצרה שם. האם גם תיאור זה מתאים לרוב החילונים שאתה מכיר?

אמנם גדלת כבחור חילוני, אבל זה אינו אומר שאתה מכיר את החילוניות טוב ממני. אתה מכיר חילוני אחד יותר טוב ממני, וזה הכל.

כאמור, אני חולק על הערכת המציאות שלך, ולדעתי חלק ניכר מהחילונים אינם מאמינים במעמד הר סיני, ובודאי לא במחוייבות שנוצרה שם, ולכן הם נכנסים לקטגוריה שהגדרתי שם. ולמיטב שיפוטי כל חילוני שנוסע בשבת הוא בחזקת כזה עד שיוכח אחרת. אמנם ודאי שיש גם אחרים, אך זוהי החזקה בימינו. בדיוק כמו שבזמן חז"ל החזקה היתה הפוכה (שכל מי שחילל שבת היה רשע, עד שיוכח אחרת).

ההנחה שכולם יצרם מושכם והם אנוסי היצר היא הנחה מופרכת לחלוטין. אם כי, די אופיינית למי שמשוכנע בצדקת דרכו מה שבד"כ מקשה עליו לראות ולהבין עמדות אחרות. גם אני די משוכנע בצדקת דרכי, אבל אני עובד די קשה כדי שזה לא יסמא את עיניי מהבנה ושיפוט של עמדות אחרות.

ובאשר למחוייבות ולאיכפתיות ביחס לחילוניים. כאן לדעתי ישנה בדבריך בעיה בהבנת הנקרא (אמנם משותפת לעוד מגיבים שכתבו על המאמר). כתבתי בפירוש במאמרי שהגישה הזו אינה מסירה אחריות מאיתנו להחזיר את האנשים הללו ולקרבם לעבודת השם. להיפך, מכיון שאיני רואה אותם כעבריינים אלא כאנוסים (בדעתם, ולא בהכרח ביצרם, שכן יצר אינו אונס. אך אנוס בדעת הוא אנוס גמור, כפי שכותב הרדב"ז בתשובתו הידועה), הרי שהם בכלל 'אחיך' וכל המחייבויות ההלכתיות חלות לגביהם (כולל 'לא תעמוד על דם רעך', ובודאי 'ואהבת לרעך כמוך'). דווקא הראיה שלהם כעבריינים (=מולכי ודחופי יצר) מוליכה למסקנה של 'הלעיטהו לרשע וימות'. שים לב טוב, יצר אינו טענת אונס (למעט מקרים קיצוניים, כמו 'יצרא אלבשא' - דחף לאו בר כיבוש)..

ובשולי הדברים, שאלת האיכפתיות והמחוייבות היא שאלה נפשית-ערכית. ואילו אני במאמרי עסקתי בשאלה הלכתית, שהיא אחרת בתכלית. אין לערבב בין שני המישורים הללו. ליבי נכמר על אשת כהן שנאנסה ועל בעלה הכהן שצריכים להיפרד. האם זה אומר שהם לא צריכים להיפרד? הלכה לחוד ורגשות לחוד. במקום בו יש שתי אפשרויות לגיטימיות של פרשנות יש מקום אולי להכניס את הרגשות כדי לבחור אחת מהן (וגם שם בזהירות, והדבר בד"כ מפוקפק למדי). אבל לא כשהפרשנות ההלכתית ברורה.

ובאשר לנושא האשכול,

רק כעת ראיתי את הכתבה הבאה: שוטרים חרדים מוחים על חיובם לעבוד בשבת בלי שיקולי פיקו"נ (וחברי הכנסת כבר נכנסו לעובי הקורה).

 http://www.bhol.co.il/news_read.asp?id=14633&cat_id=1

לעצם הנדון יש לדון, וכבר הערתי על כך למעלה (ספציפית, אני אישית לא חושב שיש היתר לחלל שבת כדי להגן על מחללי שבת בפרהסיא. זאת בניגוד לתושבים שלווים בבתיהם, כמו במקרה הבני ברקי). אבל הסתירה מול הכתבה בה פתחתי את האשכול זועקת, ואני לא חושב שהם מתבססים על החילוק הזה. ואולי כן?...

_________________

יְדִיד נֶפֶשׁ אָב הָרַחֲמָן               מְשֹׁךְ עַבְדָּךְ אֶל רְצוֹנָךְ