אקדמות מילין אפתח בהתנצלות, אינני מתכוון לחלק פה ציונים להרב קוק או לכל גדול או רב אחר, אלא זו התרשמותי בלבד, ואיך אומרים אם שגיתי ה' הטוב יכפר
הנזיר בתור תלמידו של הרב קוק מסמל את כל הלא רציונאלי וההיגררות למחוזות הדמיון המצויים בשיטתו אם אפשר לקרוא לזה שיטה, יותר נכון לומר המצויים במהלך מחשבתו של הרב קוק. הדמיון המופרז, ואי למידה שיטתית נכונה אצל מלמד מוסמך, שמטבע הדברים היה מלביש את הרעיונות הללו בכלים מציאותיים יותר או נכונים יותר, ומונע אותו מלצלול לאותו הגשמה מיסטית שעוברת כחוט השני ברעיונותיו. אלו הם הסיבות שגררו את האיש המוכשר הזה הרב קוק, שהיה בעל כלים גדולים וכשרונות עצומים, להידחק לשולי המחנה. ובחוגים החרדים למרות שרק שני דורות קודם לכן גדולים וטובים כיבדוהו לאין ערוך, הנה כיום שמו והגותו מושלכים כדברים אין חפץ בם.
כנסת ישראל
הרב הוטנר הינו רב חרדי ששאב רבות ממעייניו של הרב קוק. בספריו פחד יצחק הוא אוהב לדבר על "כנסת ישראל", אלא שבהגותו נשארת כנסת ישראל כגוף רעיוני מטאפיסי, משהו שאפשר לדבר עליו אך לא לרוץ אתו, אצל הרב קוק "כנסת ישראל" לבשה גוף ונשמה.
כנסת ישראל בתור נשמה קולקטיבית של כלל ישראל, היא רעיון מוכר באגדה הלכה וקבלה, שלא לדבר במחשבת ישראל ויעיד על כך כל מי שנזקק לספרי מהר"ל. בנועם אלימלך פרשת דברים מסביר שבעצם פירוש המילות שאנו אומרים קודם תפילה או מצוה "לשם יחוד בשם כל ישראל" הכוונה היא להתחברותו של הפרט לעולם של "אדם קדמון". לפי האר"י עולם א"ק הכוונה היא לראשית ההשתלשלות, לתחילת התגלות האור באותו חלל שנוצר לאחר הצמצום, אור שעדיין קשה לייחס לו את תכונות הנבראים הנפרדים והוא שרש כל הנבראים והעולמות התחתונים הנאצלים ממנו, ובעצם כולל בתוכו את הבריאה כולה, הנוע"א מסביר שעולם זה נקרא "כל ישראל". שורש הכלל נעוץ במקום כה נשגב וכה עליון, כך ששום פגם או חסרון אינו מגיע אליו. הוי אומר גם אם הפרט כסובייקט חטא, אך אם נתפוס אותו כחלק מכלל ישראל הוא כצדיק גמור, "ועמך כלם צדיקים" הוא מסביר בציוריות, כשעמך כלם הם צדיקים.
מה המשמעות המעשית של הרעיון הנשגב הזה? האם הרשע יכול להשקיף על עצמו כצדיק, ודאי שלא, הדברים נועדו לתת חיזוק לחוטא, למרות מעשיו השפלים הוא אינו נכרת לגמרי משורש הקדושה אלא יש לו תקוה ואחרית, וכך אנו אומרים לו: למרות שלפי מעשיך הנך חוטא נקלה, אך בשרשך אתה מחובר למשהו טהור שלא הצלחת לקלקלו, הלכלוך הוא חיצוני במעטפת, אך יש משהו יותר פנימי, יותר עליון, לא רק יותר עליון אלא גבוה בסדר ההשתלשלות יותר מכל עולם אחר, ולנקודה היותר פנימית אתה יכול להתחבר ע"י ציבור או צדיק או השפעות אחרות. ובמילים אחרות החטא מציב את החוטא כפרט כנבדל שכן מציאותו החוטאת היא סתירה לכנסת ישראל, ואדרבה התשובה היא דרך חזרה להתחברותו לכלל הניצב בצדקותו. אך הרעיון אינו מתכחש שבצבו הנוכחי האדם כפרט הוא רשע הזקוק לתשובה.
כנסת ישראל היא איפה ישות טהורה שמעולם לא נפגמה, היא משקפת את האידיאל של העם הנבחר שאינו מאבד את זהרו ויחודו. המקובלים לה מימד אלוקי וזיהו אותה עם השכינה, ובניסוחו התמציתי של נפש החיים, "ונשמת החיים של הכסא הוא סוד שרש העליון של כללות נשמות ישראל יחד, שהוא יותר גבוה ומאוד נעלה גם מהכסא, שהוא האדם שעל הכסא". דמות האדם שעל הכסא מסמלת את כנסת ישראל הדומה ליוצרה.
הרב קוק דיבר רבות על נשמת האומה, אך בחזונו נשמת האומה יצאה מדפי הספרים ולבשה לה בגדי חלוצים וחלוצות, הרעיונות לדעתו לבשו בזמנו גוון מעשי, כנסת ישראל כגוף חי קמה וניצבה לנגד עיניו, וכנסת ישראל הרי קדושה וטהורה היא ללא פגם, אל לנו לתפוס את המתיישבים החילונים כפרטים החוטאים, זו צורת מבט פחדנית מצומצמת וצרה, עלינו להתבונן בהם בראיה רחבה וכוללת כחלק מכנסת ישראל המתחדשת בארצה. לגבי דידו החלוצים מחללי השבת ואוכלי טריפות הם מפעולות נשמת האומה.
הנבואה
אבל לפני שמגדירים ומזהים את נשמת האומה, אנו זקוקים לחוזה ונביא היודע לראות את אשר נסתר מעיני אחרים. ובכן הרב קוק זיהה את עצמו עם נשמת האומה, בכתביו ללא הרף הוא שומע את נשמת האומה שרה, בוכה, מתייסרת, נגאלת, והוא בחושיו המחודדים והזכים שומע את הקולות, וצופה במראות הנפלאים הנתגלים לעיניו. נביא חדש קם לעם ישראל, וראו פלא, ממש לעת עם ישראל החל חוזר לארצו, חוזרת גם הנבואה, והרב הנביא עולה לכהן כרבה של יפו ולהשגיח מקרוב על צאן מרעיתו.
בכתביו מביע הרב את חוסר יכולתו להיכנע למסגרות וגבולות, מיצרים ואפילו רוחניים מדכאים את רוחו, ההסתגלות לפרטים מכהים את עליצותו, נשמתו כה רחבה, כה גדולה ואדירה, ומעיינות ונחלים מלאים מכל טוב מזן אל זן שפע אלוקי ניגרים לתוכה, אין הוויתו מספיקה להכיל את השפע הניגר לתוכה, אור אדיר מתנוצץ לפניה, והנה מתגברים החזיונות הנגלים לנגד עיניו הרוחניות ואל מעיין הנבואה הרב נקרא ונשמתו שומעת קולות, קול אדני קורא... הקולות הינם כה ברורים עד שהרב חרד אפשר הנהו נביא שקר לאמר ה' שלחני ולא נגלה אלי דבר ה', אך עד ארגיעה דעתו מתיישבת עליו נשמתו הומה עליו ספיחי נבואות צומחים בה, מרוחו של משיח זורמים ונושבים אותם רוחות נבואה ובאים עד אליו. הכל כה נאה וכה פיוטי, ואצל הרב גם אמיתי.
עוד בהיותו בן עשרים וארבע פרח כהונה צעיר, כבר תיעד בכתב את אשר חזה בחלומו, והנה האלוהים מעביר לפניו מאמרי זוהר, וייקץ הרב והנה חלום, אך את המאמרים זכר ואף פירשם.
והרב טוב עין, למה ימנע טובו מאחרים, הוא נביא גם הם נביאים. והרי כבר כתב שרוח הנבואה שטה בארץ ובני נביאים מתעוררים, הבה נראה מי הם בני הנביאים שכמוהו זיהו את רוח הנבואה השטה בארץ.
עוד טרם עלייתו לארץ כתב הרב קוק על המתיישבים החדשים, הוא מביט עליהם בתמהון אך זה דור נפלא שמעולם לא היה כמוהו, מורכב הוא מהפכים קיצונים, שפלים וירודים הם בצד אחד, אך רמים ונישאים הם בקוטב השני. הם דור שכולו חייב וכולו זכאי בעת ובעונה אחת.
איך מיישבים את הסתירה הלזו, כולו חייב וכולו זכאי, ובכן לרב קוק הפתרונים, אמת נכון שברובד המעשי הפיזי, המתיישבים הם חוטאים שהגיעו לדיוטה התחתונה, אך התנערותם מהגלות ועלייתם ליישב את שממת הארץ נובעת מהאזנתם לקול הנבואה... אכן כן ישראל הרי בני נביאים הם, בתת מודע שלהם נקלט הקול השמימי (בת קול היוצאת מהר סיני כפירוש הבעש"ט) המפצירה בהם לעלות ולגאול את א"י. והחלוצים הם כנביאים בעל כרחם, מתרגמים את הנבואה לפסים מעשיים שמים נפשם בכפם ועולים לארץ המובטחת. רוח הנבואה שטה עליהם. ושימו לב לרעיון שהוא מביע, גם כשהנבואה שרתה בגלוי על עם ישראל יכול היה הנביא לצוות לעם לעבור על דברי תורה לצורך שעה, אף עכשיו שהנבואה בגלוי אינה שורה, אך היא קיימת בסתר, ותוצאותיה אנו רואים חלוצים העוברים על דברי תורה לפי שעה, אך הנצחיות תוביל לבנין הארץ. המצב אמנם מדאיב לראות את פריקת העול, אך עלינו לתפסו באורו הנכון, והרבנים האמונים על שמירת ההלכה אינם מבינים שבעצם שבירת הגדרים נובעת מהנבואה התת מודעית. ובשורשה הפנימי נובעת פריקת העול מתשוקה לקדושה עליונה. ובעצם נפשם של אותם פושעי ישראל המשתתפים בתחיית האומה מתוקנת יותר מנפשם של שלומי אמוני ישראל המסגרים בבתי מדרשם ואין להם כלום חוץ מתורה ומצוות.
עטו של הרב אינה נרגעת, קולמוסו ממשיך לחרוט מילים כדרבונות, חצובות בסלע, יצר הרע של אותם מתיישבים שורשו במקום קדוש, נשמותיהם מעולם התוהו הגבוה יותר מנשמות עולם התיקון, והרב קוק מזדהה עמם כמוהו גם הם אינם מסוגלים להגביל עצמם לכלים ומסגרות, גבולות גורמות לנשמות אלו לחוש בלחץ חרדה דכאון ועצבות, לכן הינם מתפרצים והורסים את הגבולות הישנים, הפקרותם נובעת משאיפתם לחיות קדושה ללא מעצורים, ולכן הם המה המבשרים את עתותי הגאולה.
אלו הרבנים המתנגדים לציונים ולחלוצים ורואים בהם כופרים מינים ואפיקורסים, מהם נסתם כל חזון נבואי. ולא תימה בדבר, הנבואה קשורה בשורשה לא"י, אותם רבנים המסתגרים בדלת אמות של הלכה ואינם מיישבים את הארץ, שואבים מנובלות החכמה, ואינם מודעים לרוח הנבואה השטה על הדור ונשמעת רק באוזני הרצל וחביריו.
והמשיח
ואם החלוצים הם נביאים בעל כרחם, הרי הם זקוקים למשיח בעל כרחו, זמן קצר לאחר שהגיע הרב קוק לארץ לכהן כרבה של העיר יפו, נפטר לפתע תיאודור הרצל, והרב קוק נתבקש להספיד את מנהיג התנועה הציונית, ופתח במשא ארוך על תכליתם של שני המשיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, למה לנו שתיים, לא נסתדר רק עם משיח בן דוד, אלא הסביר נכון משיח בן דוד מסמל את תכליתו הרוחנית של העם, אולם אי אפשר להגיע למימוש הרוחני בלא פיתוח ושכלול הצורה הגשמית של האומה המהוה לבוש לפן הרוחני. תפקידו של משיח בן יוסף לדאוג לאמצעים החומרים בכדי שמשיח בן דוד יוכל למלא תפקידו בשלימות.
רק מה, משיח בן יוסף מת ולא השלים את משימתו, האומה אינה מוכנה לתכליתה הרוחנית וכל זה באשמת המחלוקת, לכן נהרג משיח בן יוסף ודרכו נקטעה באיבה
אמנם הרב קוק לא הזכיר את שמו של הרצל במפורש, אבל האנאלוגיה ברורה לכל, הרצל כמשיח בן יוסף היה צריך להכין את העם לייעודו המובטח בתקופת הגאולה, ובגלל צרות המוחין של מתנגדיו שלא השכילו להתאחד סביב המשימה הנעלה, לא היה יכול המנהיג הנערץ להשלים את תפקידו.
והניצוצות
אבל הרב לא הגביל את עצמו בתפיסתו הרחבה על כנסת ישראל. נביא לגויים נתתיו וביקום כולו הוא נותן עין חודרת. האלוהי חובק הכל אמרו מורי החסידות, חיות העולם החומרי היא בניצוצות הקדושה השוכנים בו. והרב חוזה בניצוצות אלו כאטומים המרקדים ויוצרים את החומר, מכוסים בערפילי טוהר, פשוט לו שהצדיקים יכולים למזוג קדושה במלאכה הגשמית עד שיהא בה כח מעין של תורה, והרי כבר שנו חכמינו גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים, הצדיק שכל פעולותיו הגשמיות מיועדות לתיקונו של עולם, בכל מלאכה ומעשה שלו הוא מציל חלק מן ההויה מלהימשך לעולם התוהו. שביבי מחשבה אלו אותם שאב ודאי מספרי חסידות הרחיקו נדוד לגביו מעולם הספר לעולם המעשה, והנה הוא שוב בחזיונו הוא הצדיק המתקן עולם, חוזה הוא במעשי החלוצים ונשמתו שואבת ממעשיהם את הזוהמה ומעלה את ניצוצותיהם הטובים. וכך נעשתה ההתעמלות שצעירי ישראל עוסקים בה לחזק גופם לכח המשכלל את כח הרוחני של הצדיקים העליונים, ואל יפלא בעינינו שאורח חייהם של אותם מתעמלים רחוק באופן קיצוני משמירת תורה ומצוות, כי אפילו הופעת רוח הקדש צריכה בירור מתערובות צחצוחי הטומאה המתערבים בה. כך חד וחלק.
רבי מנחם מנדל מויטפסק נהג נשיאותו ברמה, כלפי חוץ התנהג בשררה ובגדלות. אף רבי ישראל מרוז'ין הנהגתו אמרה כולה הוד מלכות, אמרו חסידים דרכם גבוהה מני גבוה ותוך תוכה אחוזה בנקודת הכנעה ושפלות, והסתירו זאת מעיני השטן בעטיפה חיצונית מלאת עושר וכבוד, לבשו הם גאווה ה' מלך גאות לבש, והנקודה הפנימית כורעת ברך לפניו יתברך
ואף הראי"ה נוקט בשיפולי גלימותיהם, אצבעותיו מרקדות במהירות חיננית על גליונות הנייר, מתרגמות את מחשבותיו למילים, סובר הוא ככל שהקדושה יותר פנימית יותר עצמית כך מתגלה היא במלבושי חולין מובהקים, מתכסה היא הקדושה במעטפת חול, וככל שהקדושה יותר חיצונית ופחות מהותית, כך מתגלה היא כמות שהיא במערומיה ללא כיסויים
הרב ומתנגדיו
נו, איך היו אמורים להגיב אותם רבנים מהזן הישן שנפשם אינה כה רחבה, ודעתם צרה למדי מלקלוט את השפע השמימי החדש הניתך ללא רחמים ע"י הנביא. ועדיין לא הסתגלו לשינוי הראדיקלי במחשבת ישראל היוצא מבית מדרשו של הראי"ה, תגובותיהם התחלקו לשלושה סוגים.
הרבי מסאטאמר שמעולם לא חשש מלהביע את דעתו בבירור לא חסך במילים, את הרב קוק הגדיר כאיש צר ואוייב לדת תורתינו הקדושה, ספריו טמאים, וסיכם את ה' הוא מגדף ביד רמה. את דבריו אלו חזר והדפיס בספרו דברי יואל, ועד כמה שידוע מעולם לא חזר בו.
הגרי"ח זוננפלד נזהר מלפסול את הרב קוק אישית, יחסו אליו תמיד היה אמביוולנטי, הוא הצטרף אליו למסע המושבות, הגיע לשמוע את דרשתו בביקורו המקדים בירושלים טרם נתן את הסכמתו הרשמית לשמש כרב, ולמרות שלא היסס להביע את השקפותיו השונות נזהר מאד בכבודו של הרב קוק, אך כשהרב קוק נתן פומבי לרעיונותיו אף הרב זוננפלד יצא מכליו, ויצא נגדו בקול קורא בו אכן התנצל על אשר הוא יוצא מגדרו, אך לאחר מכן הוא נותן לקולמוסו פורקן, חוברותיו של הרב קוק כוללות דברי כפירה ומינות, רעל מות בתוכם, את אותם צעירים פורקי העול הוא מהלל בשירות ותשבחות, ולעבר שלומי אמוני ישראל הוא שולח עקיצות גסות, זה ששם רב נקרא על כותבם רק מעצים את חילול ה' הנגרם מהם.
השקול מכולם היה הרא"מ מגור, במכתבו המפורסם שסיכם את ביקורו בארץ, הילך על שני קצוות, אישיותו של הרב קוק גדולה ונישאה, איש אשכולות בתורה ומידותיו תרומיות, חשוב האיש עד למאוד ואין להטיל ספק בכנות כוונותיו, מצד שני דבריו זרים לרוח היהדות והוא נותן יד לפושעים, על נסיונו של הרב קוק להתנצל שהוא דבק במידותיו של מקום שאף הוא נותן יד לפושעים, ענה הרבי בחריפות על זה אנו מתודים מפני היד שנשתלחה במקדשך. הרבי מבטל את שיטתו של הרב קוק מכל וכל, כל עוד אין המתיישבים שבים מפשע אין בניצוצות הקדושה שלהם ממשות, דרכו של הרב קוק מסוכנת ביותר, ואין הלכה כמותו. אך הרבי מוסיף לסנגר עליו, אין הרב קוק בעצם בעל דעות נפסדות, אלא אדרבה יש לרדת לחביוני נפשו הכל נובע מחמת חיבתו לציון שעוברת כל גבול ולכן אומר על טמא טהור, אך איש גדול כמוהו היה צריך לדעת לא להיסחף ולהיזהר במילותיו
לסיכום תבע הרבי מגור מהרב קוק שיחזור בו, הרב קוק שהבין את המהומה שדבריו חוללו מיהר להפקיד איגרת בידי הרבי בו הוא מצהיר שחוזר בו מהדברים הזרים הכלולים בהם. כך הבין זאת האדמו"ר, לרב קוק היה פרשנות שונה למען השלום ניאות לשנות את ניסוח הדברים, אך לא חזר בו מדיעותיו כלל וכלל לא.
איך הביט הרב קוק על תוקפיו, קשה לדעת אם היה כה תמים או לבש על פניו מסכת תמימות, הוא פשוט אמר שאינו מבין על מה המאומה, הוא לא חידש מאומה, הדברים עתיקים הם מכבשונו של עולם, המשיגים דעתם עכורה ואינם מסוגלים לרדת לסודותיה העדינים של האמונה. הוא עצמו מסרב להכנע לפחדנות הלובשת צורה של יראת שמים חיצונית, ואין לה ולא כלום עם הנקודה הפנימית הרחבה מני ים.
מתנגדיו לובשים איצטלת יראת שמים, אך לא את ה' הם יראים, יראים הם ממחשבה מעמיקה, עצלות הדעת חופפת את ישותם, וכל כולם משדרים פחד, רעה, ועצבות שפילה.
הרב ומתנגדי וילנא
כמאה וארבעים שנים לפני שהעלה הראי"ה את רעיונותיו על מכבש הדפוס, יצא לאור ליקוטים מתורות הבעש"ט בשם צוואת הריב"ש, מתנגדי ליטא נחרדו לקרוא שאהבה לאשה היא בעצם מדת אהבה לה' שנפלה בגלות ונתלבשה כאהבה לאותה ליפהפיה הניצבת מולו. גם המתפלל הנתקל בהפרעות כגון מחשבה רעה הנופלת לו בעת תפילתו או גוי שבחר לשורר לו בקול רם בדיוק באמצע שמונה עשרה צריך להבין שהשכינה נתלבשה בעטיפת מחשבה זרה או באותו גוי, אך באמת המטרה היא בכדי לזרז את אותו מתפלל. כמה טרחות יגע בעל התניא בכדי לבאר כוונת הבעש"ט באר היטב אכן אמת העולם כולו הוא צימצום מאורו יתברך, ועם כל הקושי בהבנה והדבר אכן טעון הסבר רחב, אך השכינה מתלבשת אף בקליפות, כשאותו יהודי ניצב מול אהבה אסורה, או גוי המפריע לתפילתו ואין לאל ידו להתגונן עליו להבין זאת כמסר מגבוה שעליו להתאמץ לכוון בתפילתו יותר, אדרבה משמים אומרים לו מעשיך רצויים הגבר חיילים לעבודתו יתברך, והדרך לאותה העלאת מדרגה היא בהתבוננות שבעצם אותו גוי הוא השתקפות של השכינה בגלות, וע"י כך מתגבר על יצרו ומגביר כוונתו עד שאינו שם לב כלל לדיבורי הגוי. הוי אומר אמנם כל הארץ מלאה מכבודו יתברך, אך כשאנו באים לתרגם זאת לפסים מעשים, אין אנו רואים כל קדושה באותם ניצוצות, אלא אנו משתמשים כמסר חבוי עבורנו להגביר את עבודתנו
איך הגיבו מתנגדי וילנא להסבריו המלומדים של בעל התניא אינני יודע, יכולני רק לשער את המהומה שהייתה מתחוללת במחנם למקרא דבריו של הראי"ה קוק, חניך אסכולת וואלוז'ין, שייחס קדושה לניצוצות בעצמותם, מבלי כל קשר לעבודת ה' כלשהי. ספק אם בעל התניא היה יוצא לסנגר עליו. לשונו של הרבי מגור בנידון דידן חדה וברורה "גם שיטתו בענין העלאת הניצוצות הוא דרך מסוכן כל עוד שאינם שבים מפשע אז הניצוצות אין בהם ממש".
נקח לדוגמא את דברי האיזביצ'ער שהיפך בזכותו של זמרי, כבר אז ששו המשכילים על דבריו כמוצא שלל רב (ולראיה יחזקאל קוטיק מספר שהשתמש במימרא זו לנגח את החסידים) אבל למעשה מי זוכר ומי יודע וכמה עשה זה רעש בתוכו פנימה, כלום.
אבל לו האיזביצ'ער לקינוח היה מוסיף משהו מהסגנון שמכס נורדאו שהתחתן עם גויה, יש לו בתת מודע ניצוצות מנשמתו הגדולה של זמרי, ומתקיפיו אינם שמים לב לאור הגדול הבוקעים מנשמתו ומעשיו. הו הו כי אז היה מתחולל רעש עד לב השמים, ומסופקני אם ספרו היה נכנס לבית המדרש.
לו הרב היה משאיר את רעיונותיו בתחום הליריקה השירה הפיוט והכתיבה ניחא, כיון ששאף להתאימם למציאות הסובבת אותו, ההגשמה המיסטית בה רצה לראות את רעיונותיו מתקיימים היא שהייתה בעכריו.
מקורותיו
מאין לקח וסיגל לעצמו הרב קוק את שיטתו החדשה? הוא כבר ענה לנו, לגבי דידו אין היא חדשה, עתיקה היא עד למאוד, מביט הוא בספרים היתר קדושים והיותר נשגבים, ומעיינותיהם חיים ומפכים מנביעים הם בכחם המקורי ברוחו פנימה מעיינות רבים. הנה כי כן העיד לנו, רב ומורה בלימודי הקבלה והנסתר לא היה לו, הציץ בספרים, הציץ ונפגע. (במטאפורה כמובן)
אמנם נכון הדבר, שיג ושיח היה לו לתקופה קצרה עם הגר"ש אלישוב בעל הלשם, וגם עם רבי פנחס לינטופ (יעויין בשרי המאה באריכות ממנו) אבל את שיטתו פיתח בעצמו. וכמו שאמר הרא"מ מגור אהבתו לציון עוברת כל גבול ואומר על טמא טהור ומראה לו פנים. לא הייתי בחדרם של הרבנים כשוחחו הרבנים, אבל המעיין בכתבי הרב קוק יבין על נקלה למה התכוון האדמו"ר הזקן.
הרב קוק רחוק היה מלהיות רב מיקל, או איש של פשרות על חשבון התורה. גם מחוטאים ופושעים סלדה נפשו, עוד טרם עלייתו ארצה כששלח לו אחיו מברק שדמותו של הד"ר של הרצל מתנוססת על גביה, ענה לו הראי"ה בחריפות שהרצל ונורדאו הם תועבת נפשו ואין להתפאר בפסלו של אותו רשע. איגרותיו ומאמריו רצופים בכאב על חילול שבת של המתיישבים, וניכר שאינו מזייף, גם כנהרגו אנשי השומר היסס הרב קוק במאמרו האם יש להספידם שהרי משנאיך ה' אשנא ותכלית שנאה שנאתים, אך למעשה הכריע הרב, אנשים קטנים ראייתם מצומצמת הם מביטים רק בחלקים מן הפאזל, אצל האיש הגדול אין סתירות והפכים הוא מסוגל לקבל הכל כשלימות אלוהית, הצדיק אינו חש שנפשו נקרעת מחמת הדואליות המשונה הנתגלית לעיניו, הוא רואה בשורש הדברים את הטוב הצפון בהם, אותו טוב שגורם לרע להתפרץ בצורה כה הרסנית. אהבת עולם אוהב הוא את המתיישבים כתב ביומניו, מחובר הוא אליהם בעבותות אהבה עזה, ואהבה זו גורמת לו להביט עליהם כמכלול התכנית האלוהית המושלמת, ולא להכנע לכעסו המיידי, בדמיונו הוא חוזה בכל מאורע מקבילה בתורת הקבלה, תורת הנסתר אינה עוד פן סגור וחתום מעולם האצילות על מסתרי האלוהות, אלא מציאות הנגלית לעיניו בכל המתרחש בעולם המעשה.
"ובאהבתו שעוברת כל גבול מראה לו פנים" כתב הרבי מגור, עד כמה שהדבר ישמע מוזר, דוקא בכתבי הגר"א מצא הרב תימוכין לשיטתו, להבחין בטוב האלוהי למרות כיסוי הטומאה ורשעות, עד שהאהבה תתגבר עליהן ותהפכן לאור ולחסד עולם, ואת עשו שנאתי אמר הנביא, ופירש הגר"א את הטפל לעשו אבל ראשו אצל יצחק גנוז, תילי תילים בנה הראי"ה על דבריו אלו, וארמונות ייסד על הצורך להפוך את המר למתוק והחושך לאור, כלום היו הגר"א ותלמידיו שנלחמו נגד החסידות בשצף קצף מסכימים לפרשנות המעשית שהעניק לה הראי"ה?
הרב והנזיר
וכאן אנחנו מגיעים אל הנזיר. הנזיר התאפיין עוד בצעירותו בנפש סוערת חסרת מנוחה ומחפשת ריגושים, ההוי והלימוד הישיבתי לא השביע את סיפוקו, והחליט לנסות את השילוב בין תורה למדע בישיבתו של הרב ריינס. זה כבר היה יותר טוב, אבל לא בדיוק מה שהוא חיפש. ומשם יצא להשתלם בלימודים כללים ובספרות רוסית . ניסה הוא היה ער למאורעות הכבירים המתרחשים סביבו, הספיק להשתתף בקונגרס הציוני ולהתקרב לחופי המהפכנים ששרצו אז ברוסיה, ואף נעצר ע"י משטרת הצאר במהפכת 1905. לבסוף התקרב לחוג צעירים משכילים שהתאספו במוסקבה מסביב לברון דוד גינצבורג, ושם התוודע לעולם ההלניסטי העתיק על כל קסמו ושקע בלימודי הפילוסופיה. כשהחליט שסוף סוף מצא את כיוונו בחיים, יצא לגרמניה להשלים את הדוקטוראט.
הגרמנים אוהבים סדר, אבל דומה שהנזיר לא מצא עדיין שיטה סדורה, הוא למד מכל הבא ליד, פילוסופיה ניאו אפלטונית, קודיפיקציה רומית, קבלה, אך נפשו לא שבעה
והנה פרצה לה מלחמת העולם, הגרמנים מיהרו לגרש את הסטודנט הרוסי לשויץ, ומיודענו מיהר להסתפח לאונברסיטת באזל, ואז החל להאמין שישועת האנושות תגיע רק כשהנבואה היא קול האלוקים תחזור ותשמע באזנם
הנבואה היא סוגיה סבוכה, הרמב"ם תפס אותה כתכונה אנושית, הכוזרי הבין הבין אותה כנס, כך או כך הרי היו תקופות בתולדות ישראל שבני נביאים הילכו להם בחוצות, יכולת להיתקל בהם מתבודדים במדבר, כורתים עצים ביער, או ברחובות הערים, ואף בחצרות שליטים. הייתה זו תופעה מקובל שמחפש הנבואה הלך ותיכן נפשו עשה את ההכנות הנדרשות וציפה להשראת הנבואה. הנזיר האמין שהנבואה כתופעה יכולה לחזור. אנשים פשוט שכחו איך לתקשר עם האלוהות, הראשון שימצא את השפה השכוחה ויזכיר אותה לאנושות, יביא גאולה לעולם.
התרבות המערבית הכזיבה, העולם החכים והתפתח בכל תחומי המדע, אך ידע כשלעצמו אינו מספיק, שלימותו הנפשית של האדם תלויה בתנאים נוספים, אבל מה הם? זאת לא ידע הדוקטורנט לפילוספיה דוד כהן, אך הוא בחר לו נתיב קיצוני מאוד, הנזירות נראתה לו השלב המוביל לדרגת הנבואה, השרוי בחבלי הנזירות לומד לשלוט על עצמו בכל מצב, זיקתו לחומר מתרופפת, ואז אולי יוכל להקשיב למוסיקה האלוהית המתנגנת לה במרחבי הבריאה, ולכן מלבד נדרי הנזירות חיפש הנזיר למצוא הרמוניה עם הטבע ונעשה צמחוני, ההשתמשות בחי נראתה לו חלק מניוונו של העולם שהאיזון הטבעי בו מתערער. וכך מצא עצמו הנזיר הפילוסוף שוקע בהגותו של הרמן כהן, מתבודד שתקן, שקוע במוזריותו, ואת הנבואה עדיין לא מצא
את הנבואה לא מצא, אך את הנביא מצא גם מצא, כשאול המלך שביקש את האתונות ומצא את המלוכה.
הנזיר כדרכו תיאור בפיוטיות מה את פגישתו עם הרב, הגיגיו הפילוסופיים של הרב לא הרשימו אותו במיוחד, והוא כמעט חזר להרמן כהן, אבל בשכבו על מיטתו נים ולא נים גונבו לאזניו צלילי תפילתו של הרב, נשמת הנזיר התרוממה טפחיים, והרב זכה בתלמיד חדש, והנזיר זכה לאישור התיאוריה שלו, שיש נשמות המוכשרות לנבואה, והרב הניצב במדברותמולו מהווה ראיה ניצחת.
למותר לציין שפגישתו של הנזיר עם הרב הסוער, לא תרמה למנוחת נפשו, הוא זנח את חלום הדוקטוראט, ואת הרמן כהן ורוזנצוויג המיר בראי"ה, אך את הנבואה המשיך לחפש, אחרי הרב עלה לארץ, וחיבוטי נפשו נטל עמו, במדברות שוטט וכמעט קיפח את חייו בנסיונות מחוסרות תוחלת. אז הבין ששימוש בטכניקות למיניהן וסיגופים צומות ומדיטציות לא יועילו והענן הנבואי מסרב להתגלות (אולי סיפר לו מאן דהוא על סוסו של הריז'נער) הוא פיתח לו שיטה חדשה על הנבואה אותה שטח בספרו "קול הנבואה", בה הוא מנסה להסביר שאלוקים מתגלה ומסתתר בעת ובעונה אחת, הפילוסוף הבוחן רק את פני השטח אינו רואה את רוח האלוקים ומגיע לכפירה, החסיד מסוגל לזהות בכל את צלילי קולו החמקני של הקב"ה הוא בעצם הנביא. את אותם מילים אפשר לכתוב בצורה מסורתית והרי לך משא חסידית לתפארת שאין בה מין החידוש, ואפשר לכתוב זאת בלשונו של הנזיר ונדמה שהנך עומד מול מסה פילוסופית ערוכה לתפארת בה אינך מבין ולו מילה אחת.
הרב חיבב מאוד את תלמידו החדש, את הרי"מ חרל"פ החשיב כצדיק, אך את הנזיר להוגה דעות, ובידו הפקיד את עריכת כתביו. ואת אורות הקודש כולנו מכירים. למעשה הנזיר כתלמידו של הראי"ה מסמל את כל האי רציונאלי וההפלגה למחוזות מיסטיים שבמשנת הרב, כרב אף הוא מנסה לתרגם רעיונות מטאפיסים לתוצאות בשטח, ולאנוס את המציאות לקבלם.
הדברים התארכו, ולכן על תפיסתם השונה של הרב ותלמידו את הצמחונות כדרגה בעבודת ה', נייחד מאמר נוסף אם יהיו פה דורשים וצמאים תורת שני האישים, אך רציתי להוסיף נקודה חשובה, אסור לקבל את הרושם שהרב קוק היה הוזה בטלן ומנותק מהמציאות, לצד גישתו המטאפיסית הוא גילה חוש אחריות והכרת המציאות יותר משאר עמיתיו הרבנים
הוא היה כמעט הרב היחיד שניסה להשפיע על החלוצים המיישבים את הארץ, הוא זיהה נכונה את התמורה שמתגבשת פה תפיסת עולם יהודית חדשה שאינה מתבססת על אמונה דתית, והוא ניסה להשפיע ולשנות, בניגוד לשאר המנהיגים החרדים שבחרו בהסתגרות התקפה ובידול. מסע המושבות, בו העיז לחדור היישר אל מעוזי החלוצים ולנסות לדבר אל לבם שהוא מוקיר את פעלם אך אל להם להפנות עורף לערכי היהדות, אין לו תקדים, הוא קדם בזה לאור שמח לובאביטש וערכים, לו היה עורף איתן מאחוריו יתכן ולא הייתה זו פעילות חד פעמית. הוא גם זיהה שלעם היהודי אין יותר תקוה באירופה המזרחית, ועודד עליה ויצירת מקומות עבודה לאנשים חרדים בארץ, והפציר ביעקב רוזנהיים להעביר את השפעת מרכז אגוד"י לארץ, בכל הנוגע לזה הוא הרחיק ראות. יתירה מכך הוא חשב שיש להקים מרכז רוחני עליון בירושלים, וע"י כך ליצור שליטה בקהילות היהודיות המרוחקות שהחלו נוטות להתבוללות, בכל זה הוא הקדים את זמנו. אין זה הוגן לתחום בקצרה את הדברים הללו בכמה שורות במאמר שאולי לא כל כך מחמיא לו, צריך פשוט ללכת בדרכו של ראיית העניין כמכלול, וכך האיש שהיה כל כך כשרוני ובעל מח גאוני, וכל רגש אולי יותר גדולים מכלי המחשבה, טמן בחובו פנים שונים ומעניינים
תוקן על ידי schmuelll ב- 30/12/2009 23:39:20
תוקן על ידי ספרות ב- 31/12/2009 15:55:26
