ה' כועס מאד על ה"דתיים", שאצלם האשה במעמד של עבד

תוקן על ידי shay98 ב- 02/03/2010 23:05:07

א,א  האישה--נקנית בשלוש דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים:  נקנית בכסף, ובשטר, ובביאה.  בכסף--בית שמאי אומרין, בדינר ובשווה דינר; ובית הלל אומרין, בפרוטה ובשווה פרוטה.  כמה היא פרוטה, אחד משמונה באיסר האיטלקי.  וקונה את עצמה בגט, ובמיתת הבעל.  היבמה, נקנית בביאה; וקונה את עצמה בחליצה, ובמיתת היבם.

א,ב  עבד עברי--נקנה בכסף, ובשטר; וקונה את עצמו בשנים, וביובל, ובגרעון כסף.  יתרה עליו אמה עברייה, שהיא קונה את עצמה בסימנין.  הנרצע, נקנה ברציעה; וקונה את עצמו ביובל, ובמיתת אדון.

א,ג  עבד כנעני--נקנה בכסף, ובשטר, ובחזקה; וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים, ובשטר על ידי עצמו, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, אף בכסף על ידי עצמו, ובשטר על ידי אחרים, ובלבד שיהא הכסף, משל אחרים.

א,ד  בהמה גסה, נקנית במסירה; ובהמה דקה, בהגבהה, דברי רבי מאיר ורבי אלעזר; וחכמים אומרין, בהמה דקה, נקנית במשיכה.

א,ה  נכסים שיש להן אחריות--נקנין בכסף, ובשטר, ובחזקה; ושאין להן אחריות, אינן נקנין אלא במשיכה.  נכסים שאין להן אחריות--נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף, ובשטר, ובחזקה; ושאין להן אחריות, זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן.

א,ו  כל הנעשה דמים באחר--כיון שזכה זה, נתחייב זה בחליפיו.  כיצד:  החליף שור בפרה או חמור בשור--כיון שזכה זה, נתחייב זה בחליפיו.  רשות הגבוה, בכסף; ורשות ההדיוט, בחזקה.  אמירתי לגבוה, כמסירתי להדיוט.

א,ז  כל מצוות הבן על האב--האנשים חייבין, והנשים פטורות; וכל מצוות האב על הבן--אחד אנשים ואחד נשים, חייבין.  וכל מצות עשה שהזמן גרמה--האנשים חייבין, והנשים פטורות; וכל מצות עשה שלא הזמן גרמה--אחד אנשים ואחד נשים, חייבין.  וכל מצוה בלא תעשה, בין שהזמן גרמה ובין שלא הזמן גרמה--אחד אנשים ואחד נשים, חייבין:  חוץ מבל תקיף, ומבל תשחית, ומבל תיטמא למתים.

א,ח  הסמיכות והתנופות וההגשות והקמיצות וההקטרות והמליקות והקבלות וההזיות--נוהגות באנשים, ואינן נוהגות בנשים:  חוץ ממנחת סוטה והנזירה, שהן מניפות.

א,ט  כל מצוה שאינה תלויה בארץ--נוהגת בארץ, ובחוצה לארץ.  וכל מצוה שהיא תלויה בארץ--אינה נוהגת אלא בארץ, חוץ מן העורלה והכלאיים; ורבי אליעזר אומר, אף החדש.

א,י  כל העושה מצוה אחת--מטיבין לו, ומאריכין את ימיו, ונוחל את הארץ; וכל שאינו עושה מצוה אחת--אין מטיבין לו, ואין מאריכין את ימיו, ואינו נוחל את הארץ.  וכל שאינו לא במקרא, ולא במשנה, ולא בדרך ארץ--אין זה מן היישוב; והמחזיק בשלושתן, עליו הכתוב אומר "והחוט, המשולש, לא במהרה, יינתק" (קוהלת ד,יב).
 

מסכת קידושין פרק ב

ב,א  האיש, מקדש בו ובשלוחו; והאישה, מתקדשת בה ובשלוחה.  האיש מקדש את בתו כשהיא נערה, בו ובשלוחו.  האומר לאישה התקדשי לי בתמרה זו, התקדשי לי בזו--אם יש באחת מהן שווה פרוטה, מקודשת; ואם לאו, אינה מקודשת.  בזו ובזו ובזו--אם יש בכולם שווה פרוטה, מקודשת; ואם לאו, אינה מקודשת.  הייתה אוכלת ראשונה ראשונה--אינה מקודשת, עד שיהא באחת מהן שווה פרוטה.

ב,ב  התקדשי לי בכוס זה של יין ונמצא של דבש, של דבש ונמצא של יין, בדינר זה של כסף ונמצא של זהב, של זהב ונמצא של כסף, על מנת שאני עני ונמצא עשיר, עשיר ונמצא עני--אינה מקודשת; רבי שמעון אומר, אם הטעה לשבח, הרי מקודשת.

ב,ג  על מנת שאני כוהן ונמצא לוי, לוי ונמצא כוהן, נתין ונמצא ממזר, ממזר ונמצא נתין, בן עיר ונמצא בן כרך, בן כרך ונמצא בן עיר, על מנת שביתי קרוב למרחץ ונמצא רחוק, רחוק ונמצא קרוב, על מנת שיש לי בת או שפחה גדלת ואין לו, על מנת שאין לי ויש לו, על מנת שיש לי בנים ואין לו, על מנת שאין לי ויש לו--כולם--אף על פי שאמרה בליבי היה להתקדש לו, אף על פי כן אינה מקודשת.  וכן היא שהטעתו.

ב,ד  האומר לשלוחו צא וקדש לי אישה פלונית במקום פלוני, והלך וקידשה במקום אחר--אינה מקודשת; הרי היא במקום פלוני, והלך וקידשה במקום אחר--הרי זו מקודשת.

ב,ה  המקדש את האישה על מנת שאין עליה נדרים, ונמצאו עליה נדרים--אינה מקודשת; כנסה סתם, ונמצאו עליה נדרים--תצא שלא בכתובה.  על מנת שאין בה מומין, ונמצאו בה מומין--אינה מקודשת; כנסה סתם, ונמצאו בה מומין--תצא שלא בכתובה:  שכל המומין הפוסלין בכוהנים, פוסלין בנשים.

ב,ו  המקדש שתי נשים בשווה פרוטה, או אישה אחת בפחות משווה פרוטה--אף על פי ששלח סבלונות לאחר מכן--אינה מקודשת, שמחמת קידושין הראשון שלח.  וכן הקטן שקידש.

ב,ז  המקדש אישה ובתה, או אישה ואחותה כאחת--אינן מקודשות.  מעשה בחמש נשים, ובהן שתי אחיות, וליקט אחד כלכלה של תאנים, משלהן הייתה ובשביעית הייתה, אמר להן הרי כולכם מקודשות לי בכלכלה זו, וקיבלתה אחת מהן על ידי כולן; אמרו חכמים, אין האחיות מקודשות.

ב,ח  המקדש בחלקו מקודשי קודשים, ומקודשים קלים--אינה מקודשת.  במעשר שני--בין שוגג בין מזיד, לא קידש, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, מזיד קידש, שוגג לא קידש.  ובהקדש--מזיד קידש, שוגג לא קידש, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, שוגג קידש, מזיד לא קידש.

ב,ט  המקדש בעורלה, ובכלאי הכרם, ובשור הנסקל, ובעגלה ערופה, ובציפורי מצורע, בשיער נזיר, ובפטר חמור, ובבשר בחלב, ובחולין שנשחטו בעזרה--אינה מקודשת; מכרן, וקידש בדמיהן--הרי זו מקודשת.

ב,י  המקדש בתרומות, ובמעשרות, ובמתנות, ובמי חטאת, ובאפר חטאת--הרי זו מקודשת, אף על פי ישראל.
 

מסכת קידושין פרק ג

ג,א  האומר לחברו צא וקדש לי אישה פלונית, הלך וקידשה לעצמו--מקודשת לשני.  וכן האומר לאישה הרי את מקודשת לי לאחר שלושים יום, ובא אחר וקידשה בתוך שלושים יום--מקודשת לשני; בת כוהן לישראל, תאכל בתרומה.  מעכשיו ולאחר שלושים יום, ובא אחר וקידשה בתוך שלושים יום--מקודשת ואינה מקודשת; בת כוהן לישראל, לא תאכל בתרומה.

ג,ב  האומר לאישה הרי את מקודשת לי, על מנת שאתן ליך מאתיים זוז--הרי זו מקודשת, וייתן.  על מנת שאתן ליך מכאן ועד שלושים יום--נתן לה בתוך שלושים יום, מקודשת; ואם לאו, אינה מקודשת.  על מנת שיש לי מאתיים זוז--הרי זו מקודשת, ויש לו.  על מנת שיש לי במקום פלוני--יש לו באותו מקום, מקודשת; ואם לאו, אינה מקודשת.  על מנת שאראך מאתיים זוז--הרי זו מקודשת, ויראנה; הראה על השולחן, אינה מקודשת.

ג,ג  על מנת שיש לי בית כור עפר--הרי זו מקודשת, ויש לו.  על מנת שיש לי במקום פלוני--אם יש לו באותו המקום, מקודשת; ואם לאו, אינה מקודשת.  על מנת שאראך בית כור עפר--הרי זו מקודשת, ויראנה; הראה בבקעה, אינה מקודשת.

ג,ד  רבי מאיר אומר, כל תנאי שאינו כתנאי בני ראובן ובני גד--אינו תנאי, שנאמר "ויאמר משה אליהם, אם יעברו בני גד ובני ראובן איתכם . . . ואם לא יעברו חלוצים, איתכם . . ." (במדבר לב,כט-ל).  רבי חנניה בן גמליאל אומר, צורך היה הדבר לאומרו--שאלמלא כן, יש במשמע שאף בארץ לא הונחלו.

ג,ה  המקדש את האישה, ואמר סבור הייתי שהיא כוהנת והרי היא לוייה, לוייה והרי היא כוהנת, ענייה והרי היא עשירה, עשירה והרי היא ענייה--הרי זו מקודשת, מפני שלא הטעתו.  האומר לאישה, הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר, לאחר שתתגיירי, לאחר שאשתחרר, לאחר שתשתחררי, לאחר שימות בעליך, לאחר שיחלוץ ליך יבמיך--אינה מקודשת.  וכן האומר לחברו אם ילדה אשתך נקבה, הרי היא מקודשת לי--לא אמר כלום.

ג,ו  האומר לאישה הרי את מקודשת לי, על מנת שאדבר עלייך לשלטון ואעשה עימך כפועל--דיבר עליה לשלטון ועשה עימה כפועל, הרי זו מקודשת; ואם לאו, אינה מקודשת.  על מנת שירצה אבא--רצה האב, מקודשת; ואם לאו, אינה מקודשת.  מת האב, הרי זו מקודשת; מת הבן, מלמדין את האב לומר איני רוצה.

ג,ז  קידשתי את בתי, ואיני יודע למי קידשתיה--בא אחד ואמר אני קידשתיה, נאמן.  זה אומר אני קידשתיה, וזה אומר אני קידשתיה--שניהם נותנין גט; ואם רצו--אחד נותן גט, ואחד כונס.

ג,ח  קידשתי את בתי קטנה, קידשתיה וגירשתיה כשהיא קטנה, והרי היא קטנה--נאמן.  קידשתיה וגירשתיה כשהיא קטנה, והרי היא גדולה--אינו נאמן.  נשבית ופדיתיה--בין שהיא קטנה בין שהיא גדולה, אינו נאמן.  מי שאמר בשעת מיתתו, יש לי בנים--נאמן; יש לי אחים, אינו נאמן.  המקדש את בתו סתם, אין הבוגרת בכלל.

ג,ט  מי שיש לו שתי כיתי בנות משתי נשים, ואמר קידשתי את בתי גדולה, ואיני יודע אם גדולה שבגדולות, או גדולה שבקטנות, או קטנה שבגדולות שהיא גדולה מן הגדולה שבקטנות--כולן אסורות, דברי רבי מאיר, חוץ מן הקטנה שבקטנות; רבי יוסי אומר, כולן מותרות, חוץ מן הגדולה שבגדולות.  קידשתי את בתי קטנה, ואיני יודע אם קטנה שבקטנות, או קטנה שבגדולות, או גדולה שבקטנות שהיא קטנה מן הקטנה שבגדולות--כולן אסורות, דברי רבי מאיר, חוץ מן הגדולה שבגדולות; רבי יוסי אומר, כולן מותרות, חוץ מן הקטנה שבקטנות.

ג,י  האומר לאישה קידשתיך, והיא אומרת לא קידשתני--הוא אסור בקרובותיה, והיא מותרת בקרוביו; קידשתני, והוא אומר לא קידשתיך--הוא מותר בקרובותיה, והיא אסורה בקרוביו.

ג,יא  קידשתיך, והיא אומרת לא קידשת אלא בתי--אסור בקרובות גדולה, וגדולה מותרת בקרוביו; ומותר בקרובות קטנה, וקטנה מותרת בקרוביו.

ג,יב  [יא] קידשתי את בתך, והיא אומרת לא קידשת אלא אותי--אסור בקרובות קטנה, וקטנה מותרת בקרוביו; ומותר בקרובות גדולה, וגדולה אסורה בקרוביו.

ג,יג  [יב] כל מקום שיש קידושין ואין עבירה, הוולד הולך אחר הזכר; ואיזו זו--זו כוהנת לוייה וישראלית, שנישאו לכוהן וללוי ולישראל.  וכל מקום שיש קידושין ויש עבירה, הוולד הולך אחר הפגום שבשניהם; ואיזו זו--זו אלמנה לכוהן גדול, גרושה וחלוצה לכוהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין.  וכל מי שאין לה עליו קידושין, אבל יש לה קידושין על אחרים--הוולד ממזר; ואיזה זה, זה הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה.  וכל מי שאין לה לא עליו ולא על אחרים קידושין, הוולד כמוה; ואיזה זה, זה ולד שפחה ונוכרית.

ג,יד  [יג] רבי טרפון אומר, יכולין הם ממזרים, ליטהר.  כיצד:  ממזר שנשא שפחה, הוולד עבד; שחררו, נמצא הבן בן חורין.  רבי אליעזר אומר, הרי זה עבד וממזר.
 

מסכת קידושין פרק ד

ד,א  עשרה יוחסין עלו מבבל--כוהני, לויי, ישראלי, חללי, גרי, וחרורי, ממזרי, נתיני, שתוקי, ואסופי.  כוהני לויי וישראלי, מותרין לבוא זה בזה.  לויי ישראלי חללי גרי וחרורי, מותרין לבוא זה בזה.  גרי וחרורי ממזרי נתיני שתוקי אסופי, מותרין לבוא זה בזה.

ד,ב  אלו הם השתוקין--כל שהוא מכיר את אימו, ואינו מכיר את אביו.  אסופי--כל שנאסף מן השוק, ואינו מכיר לא את אביו ולא את אימו.  אבא שאול היה קורא לשתוקי, בדוקי.

ד,ג  כל האסורין מלבוא בקהל, מותרין לבוא זה בזה; רבי יהודה אוסר.  רבי אלעזר אומר, ודאין בוודאין, מותר; ודאין בספקן, וספקן בוודאין, וספקן בספקן--אסור.  ואלו הן הספקות--שתוקי, ואסופי, וכותי.

ד,ד  הנושא אישה כוהנת--צריך לבדוק אחריה ארבע אימהות, שהן שמונה:  אימה ואם אימה, ואם אבי אימה ואימה, אם אביה ואימה, אם אבי אביה ואימה.  לויים וישראל, מוסיפין עליהן עוד אחת.

ד,ה  אין בודקין לא מן המזבח ולמעלה, ולא מן הדוכן ולמעלה, ולא מן הסנהדרין ולמעלה.  כל שהוחזקו אבותיו שוטרי הרבים, גבאי צדקה--משיאין לכהונה, ואינן צריכין לבדוק אחריהן.  רבי יוסי אומר, אף מי שהיה חתום עד בארכי הישנה של ציפורין; רבי חנינה בן אנטיגנוס אומר, אף מי שהיה מוכתב באסרטיא של מלך.

ד,ו  בת חלל זכר, פסולה מן הכהונה לעולם.  ישראל שנשא חללה, בתו כשרה; וחלל שנשא בת ישראל, בתו פסולה מן הכהונה.  רבי יהודה אומר, בת גר זכר, כבת חלל זכר.

ד,ז  רבי אליעזר בן יעקוב אומר, ישראל שנשא גיורת, בתו כשרה לכהונה; וגר שנשא בת ישראל, בתו כשרה לכהונה.  אבל גר שנשא גיורת, בתו פסולה לכהונה.  אחד גרים ואחד עבדים משוחררים, אפילו עד עשרה דורות--עד שתהא אימן מישראל.  רבי יוסי אומר אף גר שנשא גיורת, בתו כשרה לכהונה.

ד,ח  האומר בני זה ממזר, אינו נאמן; אפילו שניהם אומרים על העובר שבמעיה, ממזר הוא--אינן נאמנין.  רבי יהודה אומר, נאמנין.

ד,ט  מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו, והלך הוא וקידשה--אם שלו קדמו, קידושיו קידושין; ואם של שלוחו קדמו, קידושיו קידושין.  אין ידוע, שניהם נותנין גט; ואם רצו--אחד נותן גט, ואחד כונס.  וכן האישה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה, והלכה היא וקידשה את עצמה--אם שלה קדמו, קידושיה קידושין; ואם של שלוחה קדמו, קידושיו קידושין.  אין ידוע, שניהן נותנין גט; ואם רצו--אחד נותן גט, ואחד כונס.

ד,י  מי שיצא הוא ואשתו למדינת הים, ובא הוא ואשתו ובניו ואמר, אישה שיצאת עימדי למדינת הים, הרי היא זו ואלו בניה--אינו צריך להביא ראיה, לא על האישה ולא על הבנים; מתה, ואלו בניה--מביא ראיה על הבנים, ואינו מביא ראיה על האישה.  [יא] אישה נשאתי במדינת הים, הרי היא זו ואלו בניה--מביא ראיה על האישה, ואינו מביא ראיה על הבנים; מתה, ואלו בניה--מביא ראיה על האישה, ועל הבנים.

ד,יא  [יב] לא יתייחד איש אחד עם שתי נשים, אבל אישה אחת מתייחדת עם שני אנשים.  רבי שמעון אומר, אף איש אחד מתייחד עם שתי נשים; ובזמן שאשתו עימו--ישן עימהן בפונדקי, מפני שאשתו משמרתו.  מתייחד אדם עם אימו ועם בתו, וישן עימהם בקרוב בשר; הגדילו--זה ישן בכסותו, וזה ישן בכסותו.

ד,יב  [יג] לא ילמד רווק סופרים, ולא תלמד אישה סופרים; רבי אלעזר אומר, אף מי שאין עימו אישה, לא ילמד סופרים.

ד,יג  [יד] רבי יהודה אומר, לא ירעה רווק בהמה, ולא יישנו שני רווקים בטלית אחת; וחכמים מתירין.  כל שעסקו עם הנשים, לא יתייחד עם הנשים.  לא ילמד אדם את בנו אומנות בין הנשים; ולא ילמד אדם את בנו חמר, גמל, ספר, ספן, חנווני, ורועה, מפני שאומנותן אומנות ליסטים. 
 

עד  כאן  מסכת  קידושין .....




ומתוך  המשנה  -  סדר  נשים  -  מסכת  גירושין ...

א  אין האישה מתגרשת אלא בכתב שיגיע לה, וכתב זה הוא הנקרא גט; ועשרה דברים הן עיקר הגירושין מן התורה, ואלו הן--שלא יגרש האיש אלא ברצונו, ושיגרש בכתב לא בדבר אחר, ושיהיה עניין הכתב שגירשה והסירה מקניינו, ושיהיה עניינו דבר הכורת בינו לבינה, ושיהיה נכתב לשמה, ושלא יהיה מחוסר מעשה אחר כתיבתו אלא נתינתו לה, ושייתננו לה, ושייתננו לה בפני עדים, ושייתננו לה בתורת גירושין, ושיהיה הבעל או שלוחו הוא שנותנו לה.  ושאר הדברים שבגט--כגון הזמן, וחתימת העדים, וכיוצא בהן--הכול מדברי סופרים.

ב  ומניין שעשרה דברים אלו מן התורה, שנאמר "והיה אם לא תמצא חן בעיניו . . . וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה, ושילחה מביתו" (דברים כד,א):  "אם לא תמצא חן בעיניו"--מלמד שאינו מגרש, אלא ברצונו; ואם נתגרשה שלא ברצונו, אינה מגורשת.  אבל האישה מתגרשת לרצונה, ושלא לרצונה.

ג  "וכתב" (דברים כד,א; דברים כד,ג)--מלמד שאינה מתגרשת, אלא בכתב.  "לה" (שם)--לשמה.  "ספר כריתות" (שם)--דבר הכורת בינו לבינה, שלא יישאר לו עליה רשות; ואם עדיין לא נכרת בינו לבינה, אינה מגורשת כמו שיתבאר.

ד  "ונתן בידה" (דברים כד,א; דברים כד,ג)--מלמד שאינה מתגרשת עד שיינתן הגט לידה, או ליד שלוחה שהוא כידה, או לחצרה:  שהכול כידה, כמו שיתבאר.  "ושילחה" (שם)--שיהיה עניין הגט שהוא המשלח אותה, לא שישלח עצמו ממנה.

ה  [ד] כיצד:  כתב לה, הרי את משולחת, הרי את מגורשת, הרי את לעצמיך, הרי את מותרת לכל אדם, וכל כיוצא בזה העניין--הרי זו מגורשת; וגופו של גט, הרי את מותרת לכל אדם.  אבל אם כתב לה, איני בעליך, איני ארוסיך, איני אישיך--אין זה גט:  שנאמר "ושילחה" (דברים כד,א; דברים כד,ג), לא שישלח עצמו.  וכן הכותב לאשתו, הרי את בת חורין--אינו גט.

ו  [ה] זה שנאמר בתורה "ושילחה מביתו" (דברים כד,א; דברים כד,ג), אין עניינו שלא יגמרו גירושיה עד שתצא מביתו; אלא משיגיע הגט לידה, גמרו גירושיה, ואף על פי שעדיין היא בביתו, כמו שיתבאר.  לא נאמר "ושילחה" אלא שאם גירש ולא הוציאה מביתו, הרי זה כמי שגירש והחזיר גרושתו; לפיכך צריכה ממנו גט שני, כמו שיתבאר.

ז  [ו] ומניין שלא יהיה מחוסר מעשה אחר כתיבתו--שנאמר "וכתב . . . ונתן" (דברים כד,א; דברים כד,ג), מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה הוא הגט הכשר; יצא דבר שמחוסר קציצה אחר הכתיבה.  לפיכך אם כתב הגט על קרן הפרה, נותן לה את הפרה; ואם חתך הקרן אחר שכתב, ונתנו לה--אינו גט.  וכן אם כתב במחובר--אף על פי שחתמו בו העדים אחר שתלשו, ונתנו לה--אינו גט.

ח  [ז] אין כותבין במחובר לקרקע, אפילו טופס הגט; כתב הטופס במחובר, ותלשו ואחר כך כתב שם האיש, ושם האישה, והזמן, והרי את מותרת לכל אדם, וחתמו, ונתנו לה--כשר.  [ח] כתב כל הגט על עלה הזרוע בעציץ נקוב--אף על פי שנתן לה העציץ כולו, הגט פסול--גזירה, שמא יקטום; אבל כותב הוא על חרסו של עציץ, ונותנו לה.

ט  ומניין שאינו נותנו לה אלא בתורת גירושין--שנאמר "ספר כריתות ונתן בידה" (דברים כד,א; דברים כד,ג), שייתן אותו בתורת ספר כריתות.  אבל אם נתנו לה בתורת שהוא שטר חוב או מזוזה, או שנתנו בידה והיא ישנה וניעורה והרי הוא בידה--אינו גט; ואם אמר לה אחר כך, הרי הוא גיטיך--הרי זה גט.

י  אמר לעדים, ראו גט שאני נותן לה, וחזר ואמר לה, כנסי שטר חוב זה--הרי זה כשר, שהרי הודיע את העדים שנתנו בתורת גירושין, וזה שאמר לה שטר חוב, מפני שנכלם ממנה.

יא  המגרש צריך שיאמר לה כשייתן לה הגט, הרי זה גיטיך, או הוא גיטיך, וכיוצא בזה; ואם נתן בידה ולא אמר כלום, הרי זה פסול.  במה דברים אמורים, בשלא היה מדבר עימה על עסקי גיטה; אבל אם היה מדבר עימה על עסקי גיטה, ונטל הגט, ונתן בידה, ולא אמר כלום--הרי זה גט כשר.

יב  גט שהיה מונח על הארץ, ואמר לה, טלי גיטיך מעל גבי קרקע, ונטלתו, או שהיה קשור על ידו או על ירכו, ושלפתו ממנו--אף על פי שאמר לה אחר שבא לידה, הרי הוא גיטיך--אינו גט:  שנאמר "ונתן בידה" (דברים כד,א; דברים כד,ג), לא שתיקח היא מעצמה; והרי לא נתן לה, לא הוא ולא שלוחו.  אבל אם הרכין לה בגופו, או הטה ידו עד ששלפה הגט מעליו, ואמר לה, הרי זה גיטיך--הרי זה גט.

יג  ומניין שייתנו לה בפני עדים--הרי הוא אומר "על פי שניים עדים . . . יקום דבר" (ראה דברים יז,ו; דברים יט,טו), ואי אפשר שתהיה זו היום ערווה והבא עליה במיתת בית דין, ולמחר תהי מותרת בלא עדים.  לפיכך אם נתן לה הגט בינו לבינה, ואפילו בעד אחד--אינו גט.  [יד] במה דברים אמורים, שהיה הגט בכתב ידי סופר; אבל אם כתב הבעל הגט בכתב ידו, וחתם עליו עד אחד, ונתנו לה--הרי זה גט פסול.

יד  [טו] תקנת חכמים היא שיהיו העדים חותמין על הגט--שמא ייתן לה הגט בפני שניים וימותו, ונמצא הגט שבידה כחרס מחרסי האדמה, שהרי אין בו עדים; לפיכך תיקנו שיעידו מתוכו.  ואף על פי שהעדים בתוכו, נותנו לה בפני שניים, בין אותן החותמין עליו, בין בפני שניים אחרים--שעיקר הגירושין, בעדי מסירה.

טו  [טז] חתמו בו שניים, ועבר ונתנו לה בינו לבינה, או שנמצאו עדי מסירה פסולין--הרי זה כשר, הואיל ועדים שבו כשרין, והרי הגט יוצא מתחת ידה; ויש שהורה מן הגאונים שהוא פסול.  [יז] העידו מתוכו פסולין, אפילו אחד פסול ואחד כשר, ונתנו לה בפני שני עדים כשרין--הרי זה פסול, שנמצא כמזוייף מתוכו.

טז  [יח] הרחיק את העדים מן הכתב, מלוא שתי שיטין--פסול; וכמה ירחיק את העדים מן הכתב--פחות מכדי שתי שיטין, כדי שיהיו נקראין עימו.  במה דברים אמורים, בשהיה הגט יוצא מתחת ידה, ולא היו שם עדי מסירה; אבל אם מסרו לה בעדים--אף על פי שהן מרוחקין הרבה, ואין נקראין עימו, ואף על פי שאין חתום עליו עדים כלל--הרי זה כשר, שעיקר הגירושין בעדי מסירה.

יז  [יט] העדים שנותנין הגט בפניהם צריכין לקרותו, ואחר כך ייתננו לה; ואם נתנו לה בפניהם תחילה, חוזרין וקוראין אותו אחר שנתן לה.  קראוהו והוא ביד הבעל, או ביד שלוחו, והחזירוהו לו, וחזר הוא והכניסו לתוך ידו, ונתנו לה--חוזרין וקוראין אותו.  [כ] לא קראוהו אלא נטלתו וזרקתו לים או לאש, הרי זו מגורשת--הואיל וקראוהו תחילה, אין חוששין לו שהחליפו; ולא עוד אלא אפילו אמר הבעל שטר אחר היה, ולא היה הגט שקראתם--אינו נאמן, והרי זו מגורשת.

יח  [כא] הרי שלא קראו הגט בתחילה, ונתן לה גט בפניהם, וזרקתו לאור או לים--אף על פי שהבעל אומר גט כשר היה, הרי זו ספק מגורשת.  [כב] זרק לה הגט לחצרה לבין החבייות בפני עדים, וביקשו ומצאו מזוזה או שטר אחר--אין חוששין לה, שזה הנמצא הוא שזרק; נמצאו שם שתיים שלוש מזוזות או שטרות--חוששין שמא גט שזרק גררוהו עכברים, והרי זו ספק מגורשת.

יט  [כג] העדים שחותמין על הגט, צריכין להיותם יודעים לקרות ולחתום.  אם אינם יודעים לקרות, קוראין בפניהם והן חותמין--והוא, שיכירו לשון הגט; ואם אינם יודעים לחתום--רושמין להם הנייר ברוק וכיוצא בו מדבר שאין רישומו מתקיים, והן כותבין על הרושם.  ואין עושין כן, בשאר שטרות--קל הוא שהקלו בגיטי נשים, כדי שלא יהיו בנות ישראל עגונות, הואיל וחתימת העדים בגט מדבריהם, כמו שביארנו.

כ  [כד] אף על פי שחתימת העדים בגט מדבריהם, התקינו שיהיו העדים מפרשין שמותיהן בגט.  וכן התקינו בעדי הגט, שאין חותמין אלא זה בפני זה; ואם חתמו זה שלא בפני זה, הרי זה גט פסול.

כא  וכן תיקנו חכמים שיכתוב זמן בגט ומקום כתיבתו, כשאר השטרות--שמא תהיה אשתו קרובתו ותזנה כשהיא תחתיו, ויכתוב לה גט אחר הזנות וייתן לה, ואם לא יהיה בו זמן, יכולה לומר קודם הזנות נתגרשתי; לפיכך תיקנו זמן בגיטין.

כב  [כה] גט שיש עליו עדים ואין בו זמן, או שהיה מוקדם, או מאוחר, או שנכתב ביום ונחתם בלילה שלאחריו אף על פי שעוסקין באותו עניין, או כתב את הגט בירושלים וטעה וכתב בלוד--כל אלו פסולין, עד שיחתמו בו בזמן כתיבתו ובמקום כתיבתו.

כג  [כו] חתך ממנו הזמן ונתנו לה, או שלא כתב שם היום אלא בשבת ראשונה או שנייה מחודש פלוני, או בחודש פלוני, או בשנה פלונית ולא הזכיר החודש, אפילו כתב בשבוע פלוני--כשר; וכן אם כתב בו היום גירשתיה--כשר, שמשמעו היום הזה שיצא בו הגט.

כד  [כז] וכן תיקנו שיהיו מונין בגיטין למלכות אותו הזמן, משום שלום מלכות.  כתב למלכות שאינה מלכות אותה המדינה, או לבניין הבית, או לחורבן הבית--אם דרך אנשי אותו מקום למנות בו, הרי זה כשר; ואם אין דרכן למנות בו, הרי זה פסול.  וכבר נהגו כל ישראל למנות בגיטין, או ליצירה או למלכות אלכסנדרוס מקרון שהוא מניין שטרות.  ואם כתב לשם מלכות אותו זמן במדינה שיש בה רשות אותה מלכות, הרי זה כשר.

כה  [כח] האומר לשניים, כתבו וחתמו ותנו גט לאשתי, ונתאחר הדבר ימים או שנים, או שנמצא הגט בטיל, והוצרכו לכתוב לה גט אחר כשר אחר כמה שנים, כמו שיתבאר--הרי אלו כותבין זמן הכתיבה ומקום הכתיבה, לא הזמן שאמר להן הבעל בו כתבו ולא אותו המקום.  כיצד:  היו בירושלים כשאמר להן והיו עומדין בתשרי, ונתאחרו עד ניסן והרי הן בלוד--כותבין זמן הגט מניסן, ובלוד ששם נכתב הגט, כשאר שטרות.




יש  המשך ...  לסקרנים  שבינכם

למעוניינים אפשר  לעיין בהלכות  גירושין  מתוך  סדר  נשים ...

ונאמר:  אל  תתייאש  מן  הפורענות  ....


חיזקו  ויאמץ  לבבכם  כל  המייחלים  ל -  ה' ....

והמשכילים  יזהירו ...

כן  יהי  רצון...