חרדים וגזל הציבור

בעיות בהבנת הנקרא וסגנון  של ילד בכיתה ח' -"סופר" חרדי שפרסם  "מאמר" במדור דעות של עיתון "הארץ."


 "אדם בסכנת הכְוָצָה מוישה גוטמן 18.05.2012


 גובהי 172 סנטימטר, משקלי 81 קילוגרם, ובימי ראשון, אחרי החמין של שבת, היקף מותני כ-102 סנטימטר; כל כולי - מכף שחורת נעל ועד קרקפת, מכוסה שחורות כדת וכדין - מלא בתקווה שנתונים בלתי מרשימים אלו יספיקו לו, למר ירון לונדון, עיתונאי עתיר מליצות והלצות, כדי להחליט באיזו צורה הוא מבקש לכווץ אותי ואת שכמותי ולפסל אותנו מחדש. השאלה הבסיסית שאמורה להנחות את עבודתו עלי, היא, לכאורה ולטעמי הדל: כמה פרוסות בערות - לדעתו הרחבה ושאינה טעונה כיווץ - ניתן יהיה להשיל ולהשליך מגופי דלעיל, או בעצם ממוחי דלקמן, במסגרת הליך ה"הכווצה" (או: ההחבצה, עניין של טעם וגם ריח).

עם זאת, יש לבחון אם בסופו של יום התוצאה תהא שווה את ההשקעה. פליטת קולמוסו של מר לונדון, שקרא ב"ידיעות אחרונות" קריאה נואשת ודי מפוחדת תחת הכותרת "לכווץ את החרדיות", אינה מטרידה אותי כל כך כמו שמציקה לי, עד חדרי בטן, אי-פליטת קולמוסיהם של עמיתיו לעט ולפה, אנשים אמיצים בדרך כלל ופרט, שתולשים עצמם ממיטותיהם בגבורה הרואית באשמורת לילה ואצים רצים בהולים אל המיקרופונים, לגנות ולהשמיץ ולתעב עד מוות כל מי שההין אי פעם לדבר או לכתוב דבר סרה במגזר מיעוטים כזה או אחר, החוסה בצל כנפי מדינת ישראל. שמעו נא זה פלא: בזאת הפעם אין מה לשמוע. דממה מאובנת פרושה על פני תבל ושוכניו השמאליים, אוהבי האנוש והאנושות והאנושיות. איש אינו מוחה ואדם אינו בוכה. יכווצו החרדים. חת ושתיים, יכווצו ולא יטרידו. תבוא עליהם ההכווצה ועלינו ההקלה. והשתיקה נוכח קריאת הכיווץ אינה מתכווצת, ואינה מתקצרת, אלא רובצת בכבדות על פי כל.

לא הסופר הנערץ דויד גרוסמן ולא האידיאולוג הבלתי נלאה אורי אבנרי, לא פרופ' שלמה אבינרי חד ההבעה, ולא המשפטן החרוץ והחורץ משה נגבי; ואפילו לא המלומד עתיר ההישגים ורב הניסוחים יוסי שריד, למצער ולרפואה. איש מהם לא ציקצק בעטו ולא כירכש במקלדתו ולא כיחכח במיתרי קולו הענוג, ולו למען הנראות ולמען ישמעו. שקט על פני תהום וחושך על פני המדיה. די נמאס מהמשימה המשמימה הבאה, שבמסגרתה מתבקש הקורא הנבון וההגון להחליף את המלה "חרדים" במלה "ערבים" - לאורך כל הטור השנון - ואחר כך לנסות ולשוות בנפשו ההומייה את קול המחאה שהיתה נישאת ומתנשאת מאילת ועד מטולה, לא כולל השטחים הכבושים, בואכה ארצות הבוכייה. כי במדינת ישראל הלבנה - והדועכת ונמסה אל תוך ערבייה, בדואיה, מסתנניה וערסיה - דמו של החרד שקוף ממים. כי החרדים - שלא כערבים, שלא כפלסטינים, שלא כמסתננים, שלא כפולשים - הם עלוקות. ומרוב צרות ישנות וחדשות, וסכנות קיומיות שמלפפות את הישראלי האומלל וזך הנפש, הטרוד בהשכימו ובהעריבו במשמר ההגנה על נפגעי השלטון הפשיסטי-קפיטליסטי של ביבי ומרעיו, אין לו זמן, ליפה הנפש המזוכך, ולא נותר עמדו פנאי להתפנות ולעסוק בהתרת דמם של העלוקות ובקריאה לכיווצן.

שתקנים יקרים שלי, המשיכו לשתוק. אם כי, שתיקתכם לא תעזור לכם במאומה. הבלגתכם לטור השטנה של הקשיש החביב לא תסייע לכם להיפטר מנוכחותנו. עצימת העין למחצה ולשלושת-רבעי לא תושיע אתכם מסכנתנו. עוד יבוא יום ותיאלצו להכיר בקיומנו; אם תרצו ואם לא, אין אנחנו אגדה, אלא מציאות קיימת, חיה ונושמת, מתפתחת ומתעצמת. מי יהיו הראשונים להכיר במציאות של מציאותנו? טרם נדע. ולמען האמת זה לא כל כך מטריד אותנו. גם לנו דאגות אחרות. לא רק לכם. לקח לכם זמן מה להכיר בקיומם של הערבים בארצנו הקטנטונת ובמציאותם; ארכו לכם השנים עד להתפכחות מחיקה החמים של האשליה הציונית והיקיצה להבנה הכואבת, כי בין הירדן לים התיכון חי עם נוסף. אבל, בסוף הבנתם, ועוד איך הבנתם. הפכתם לגדולי הלוחמים בעד חירותו וקימומו של העם הפלסטיני. עוד לא אבדה, אם כן, תקוותנו.


גם את קיומנו אנו, המכווצים, תבינו בסוף. לא תהיה לכם ברירה. יבוא יום ויקום מקרבכם סופר מפוכח ויכתוב על המגזר השחור. יקום ויפתח צוהר כן, מתוך רצון להכיר באמת ובתמים איך נראית העיירה שלהם, אם הוא כבר בסביבה. בין אם זה נעים ובין אם זה מכאיב. ואולי כדאי כבר לעצור ולראות אותנו ואפילו - שומו שמיים - להבין שהשנאה אינה הכרחית. אולי בסופו של דבר אפילו יכנס, הסופר ההוא, את מאמריו בספרון מרתק ושמו "הזמן השחור", ושמא ידפיס אחר כך, אותו סופר מפוכח, ריאלי והומני, ספר נוסף, נוקב תהומות רבה ופוצע אוטם לבבות, ושמו "נוכחים-נפרדים". יבוא יום ותגלו כי אין בכוונתנו להתכווץ, לא להתאייד ולא להתאדות. אלא להתייהד. אז אולי אל תגידו יום יבוא, אלא הביאו את היום. הכותב עיתונאי וסופר חרדי. מספריו: "שוליים של מעלה", "שוליים של זהב", "

שוב מוישה מדבר על שנאה. כאילו זאת הבעיה. כאילו שהשנאה היא שנאת חינם.
יש סיבות טובות לשנאה. לאורך זמן שום חברה לא יכולה לסבול טפילים שחיים על חשבונה מבחינה כלכלית וצבאית .

"בעיות בהבנת הנקרא וסגנון של ילד בכיתה ח' -"סופר" חרדי שפרסם "מאמר" במדור דעות של עיתון "הארץ."

קביעות חמורות. אפשר להסביר מעט. לנמק ?

ילספרן

הרי ברור לכל מי שנחן במינימום של הבנת הנקרא שירון לונדון התכוון בדבריו לדון בבעיה החמורה של הטפילות החרדית ולא על כיווץ ממשי (על ידי רצח)של החרדים ולכן הבדיחה הכביכול מצחיקה על הממדים של מוישה אחרי החמין שייכים לכאן כמו שמיטה להר האוורסט.

ובכלל  כל דבריו של מוישה אינם שייכים לעניין כי מה שהייתי מצפה מכותב בוגר ורציני שבמקום בדיחות קרש וסגנון הומוריסטי נמוך שיפרט  איך החרדים יכולים לתרום למדינה ואיך לדעתו מדינה יכולה להתקיים עם טפיל שגדל משנה לשנה בעוד שהפונדקאי מתכווץ משנה לשנה..

(כמובן שירון לונדון אינו היחידי שדואג לגורל המדינה ואכמ"ל.)


ולגבי הסגנון-הסגנון של מוישה הוא סגנון חרדי משתלח וילדותי (פלוס אד הומינם אפייני למשל הוא קורא לירון לונדון קשיש חביב (חחחחח)בוא נראה אותו קורא כך לרב אליישיב) ובזה יבחין כל מי שקורא  עיתונות טובה.

כאשר אתה משווה למשל את סגנונו של עמוס עוז לסגנונו של ולדר -אין צורך להסביר את ההבדל. רואים את זה,חשים את זה גם מבלי להסביר ומי שלא חש את זה אין מה לעשות .ההפסד כולו שלו.



.