טרערן איבער די פרישע קבר פון הילדה פרומה אנשין ע"ה

אבא!!! מה אני אשמה?

זו הפעם השנייה שאני שומעת אותך צועק ומתווכח. בהתחלה זה תמיד מתחיל בקולות נמוכים. בשקט. ויכוח לא מעניין. החלטתי להסתובב לצד שני, לקחתי את המוצץ, וניסיתי להירדם.

אבל, אתה ואמא המשכתם להתווכח. פתאום גיליתי שנגמר לי המיץ בבקבוק, ונהייתי מאוד צמאה. אבל שמעתי שבמטבח נהיה שקט, וחשבתי לעצמי שזהו, אני אחזור לישון, צמאה. העיקר לא להפריע לכם, עד שנהיה שקט.

כמעט נרדמתי, ושמעתי את אמא קמה. אתה שוב התחלת לצעוק, ואני לא הבנתי מה קורה, הרי כבר סיימתם לריב, ושוב הוויכוחים האלה?

אני לא מבינה הרבה מילים, אבל שמתי לב שהמילה כסף, נאמרה כל הזמן בוויכוח. אני לא יודעת מה זה כסף, אבל אני יודעת שהמילה הזו גורמת להורים שלי לריב כל הזמן. וגם עכשיו, שניה לפני שאני נרדמת, אני שומעת שוב ושוב את המילה הזו.

שמעתי את הצעקות מתחדשות, והרגשתי שאימא מפחדת. אז התחלתי לבכות. רציתי להגיד לה שאני איתה, ושלא תפחד. רציתי להגיד לה שהכל יהיה בסדר, אז בכיתי קצת.

עמדתי על הגדר, ובכיתי. אמא שמעה את הבכי שלי, וקמה. רק רציתי לתת לה חיבוק, לחזק אותה. לתת לה קצת עידוד. אמא אמרה לאבא שהיא קמה להביא לי בקבוק. אבא אמר לה: תשבי עד שאני אסיים. אל תזוזי. שמעתי את אמא אומרת לו בקול מרוסק: אני רק נותנת לה בקבוק ומוצץ, וחוזרת. אבל אתה צרחת: תשבי, אמרתי לך.

אתה, אבא שלי! שום דבר לא עניין אותך. הכעס השתלט עליך. סרבת בקול רם. והטונים החלו לעלות בבית. אני לא אוהבת את זה. אני מפחדת. וכשאני מפחדת אני תמיד מתחילה לצעוק. אין לי משהו אחר לעשות. רציתי לצאת מהבית ולהשאיר אתכם לבד. אני לא יכולה לשמוע את זה. אני קטנה מדי. רק בת שמונה חודשים.

ואז אמא הגיעה לחדר עם בקבוק, אתה באת אחריה. חשבתי שכבר השלמתם, ואתם מגיעים ביחד לחבק אותי. הושטתי ידיים בהתלהבות לאמא, שתוציא אותה, ותיקח אותי למטבח לשבת יחד איתכם. אבל פתאום ראיתי שאתה עדיין מרוגז. הסתכלת אלי בעיניים כאלו שהיה נראה לי שאתה כבר לא רוצה להיות אבא שלי. היית נראה כועס ומפחיד. ואני צרחתי בהיסטריה. רציתי להרגיש בטוחה. רציתי חיבוק מאמא. כמו כל לילה.

גם אתה רצית חיזוק. הטירוף שהיה לך בעיניים נבע כנראה מחוסר ביטחון עצמי, אבל לא יכלת לקבל חיזוקים מאמא. היא לא הייתה פנויה לזה. והעצבים עלו לך לראש.

אמא הרימה אותי, ונתנה לי חיבוק. עד שפתאום הגעת וחטפת אותי. התחלתי לצרוח. אצל אמא אני רגילה להיות, ואתה עכשיו לקחת אותי בכח, ואני מרגישה לא בטוחה. וקר לי ואני צמאה.

רציתי חיבוק ונשיקה, אבל אתה במקום זה, זרקת אותי למיטה בכוח. אני לא יודעת לדבר. אבא, אתה יודע, אני בת שמונה חודשים. בקושי לומר א-ב-א אני יודעת. אמא התעקשה להרים אותי. אני הבת שלה. אהבת ליבה. ואז כשהיא באה לקחת אותי, אתה התחלת לדחוף אותה החוצה. ניסית להרחיק אותה ממני. ואני התחלתי לצרוח. ואתה, רק התרגזת מזה.

אם הייתי יודעת, הייתי שותקת ומחייכת אליך, רק שתירגע. אני יודעת כמה אהבת את החיוך שלי, כשזחלתי אליך לספה כשישבת בה בצהריים. אבל, אמא הייתה נראית מבוהלת מההתנהגות שלך, וזה גרם לי לבכות יותר.

אני שומעת אתכם, רבים, מתווכחים. אמא באה שוב להרים אותי, ואתה מושך אותי בכוח, אתה יודע אבא זה נורא כאב לי ביד. כבר לא היה לי כוח לבכות. אמא אמרה לך שהיא תרגיע אותי, ואז היא תחזור לסלון.

מה עשית במקום זה? משכת אותי, הנחת אותי, על הרצפה בסלון, והתחלת לצרוח עליה, וגירשת אותה מהבית.

אבא, לא עשיתי לך רע, אני אפילו לא חייבת לך מהדבר הזה שקוראים לזה כסף. אני בקושי יודעת לחייך. אתה זוכר את השן שלי שבקעה, כמה בכיתי בלילה. ואתה היית זה שקם לשים לי משחה על השן שלא יכאב לי.

ועכשיו, אני לא מכירה אותך. סך הכל רציתי קצת פינוק, ואחר כך אחזור לישון, ולא אפריע לכם יותר.

אני שומעת את אמא צועקת מחוץ לבית. איימת עליה שתעשה לה משהו. אבא, אל תכאיב לי אני לא אמורה לסבול. לאן אתה לוקח אותי? החדר שלי בצד השני. לאן אתה לוקח אותי? כואב לי. למה אתה יוצא איתי למרפסת, וצועק שאני תרנגול? אני הילדה שלך... אבא.. די..... אבא....

זהו, יותר אני לא אפריע לך בחיים.

למה עשית לי את זה?