| נשלח ב-6/1/2010 00:47 |
|
| |
פרשת שמות
דבר תורה לפרשה:
ותרא אתו כי טוב תצפנהו שלשה ירחים (שמות ב-ב).
כשראתה אותו שהוא טוב היינו שהוא שלם באיבריו לקחה על עצמה לעשות כל הפעלות להצלתו. ומרים בנבואה קראה אותו טוב וי"א כי קראה אותו טוביה כדי לרמוז לאמו שבן זה יושיע את ישראל והיה נביא גדול שהיו לא ארבע מעלות יותר משאר הנביאים א. כל הנביאים מתנבים על ידי מלאך ובליל בחלום ובשעת הנבואה הם רועדים והם נקבלים פחד גדול, ונבואתם לא נמשכת כל היום אלא פעמים מסוימות. ואילו בן זה היה מדבר עם הקב''ה כדבר איש אל רעהו ונבואתו היתה ביום כשהוא ער לא היה לו שום מורא והיתה לו רשות בכל שעה לדבר עם הקב''ה כמו בן בית והיה בעל לב טוב ואוהב לעשות טובה לכל בני אדם, וניהל את ישראל בסבלנות רבה, ועננותו היתה גולה יותר משל כל אדם אחר. והיה נקי מחטא. ולא היה נביא כמותו בכל העולם והיה מופרש מהבלי העולם הזה. ועבור כל זה היה ראוי לו השם טוביה כי היה טוב בכל ענינו ולא היה יותר טוב ממנו ויוכבד היתה בקיאה בחכמת השרטוט כלומר החכמה להכיר בקוי כף היד שעל ידי זה יודעים מה שעבר על האדם ומה שעתיד לעבור עליו וידיעה מי זה שבנה עתיד להיות ראוי לנבואה ויהיה חכם גדול ועשיר ושלם בכל. וכן אמר הכתוב ותרא אותו כי טוב וכל זה גרם לכך שיוכבד ייחדה תשומת לב רבה לילד הזה וכן ראתה בו סימנים טובים כי הוא נולד מהול וזהו שלמות גדולה וזוהרו היה גדול כי כשנולד נתמלא הבית אורה וזה היה סימן שנבואת מרים נתקימה. וכן ביום שנולד דיבר עם אביו ועם אמו והחביאה אותו שלש פעמים פעם אחת בתוך מערה תחת האדמה כדי שהמצרים לא ימצאו אותו.
ופרעה ציוה שהמצרים יסובבו בבתי היהודים במקומות שיש ספק שמא נולד שם תינוק ואמר להם כי יביאו עמם תינוק מן המצרים ויביאו אותו לידי בכי ובכך ישמעו את בכיו של התינוק היהודי כי כך דרכם של תינוקות שאם האחד בוכה כולם בוכים כנגדו ולכן כל הנשים שילדו היו מחביאות את ילדיהם תחת האדמה אבל המצרים נכנסו לבתים ומחפשים בכל הצדדים וכשלא מצאו הביאו את הקטן לידי בכי כשהיה על זרועותיהם וכך התחיל גם הילד היהודי לבכות לקחו המצרים את התינוקות וזרקו אותם לתוך הים. והמצרים ידעו את חשבון כל המעוברות הישראליות כי עשו הרבה דרישות וחקירות עד שנודע להם וכך היו יודעים על כל תינוק מתי יוולד ולא היה להם ספק על אשה שלא ידעו בבירור מתי ילדה. ולכן לא יכלה עוד וכבד להצפין את בנה וחששה שמא יפול ילידיהם וכך עשתה תחבולה להצילו לשעה והניחה אותו ביאור בתוך תיבה.
מעשה שהיה צעיר לימים היה ה"שפת אמת" זצ"ל בעת שנתמנה כאדמו''ר המנהיג את החסידים. בין חסידיו הרבים היו, כמובן, גם אנשים באים בימים תלמידי חכמים ויראי שמים, הנודעים בצדקותם
"כיצד זה אדם כה צעיר התמנה להנהיג אנשים מבוגרים, הידועים כתלמידי חכמים וצדיקים מופלגים?" התפלאו רבים.
השיב להם על כך אחד החסידים במשל:
אדם אחד עמד לרגלי הר גבוה עד מאד.
"רצוני להעפיל לפסגתו!" אמר, וישא עיניו למרומים, אל המקום שבו התנשאה פסגת ההר. בלי להסס החל צועד במעלה ההר.
צעד יום, צעד יומים אט אט התקדם, אך הפסגה היתה עדין רחוקה מאד מאד. המשיך האיש בדרכו, ימים עברו חדשים חלפו, והאיש עדין בדרך אל הפסגה הגבוהה והרחוקה.
שנים רבות הוסיף האיש להעפיל במעלה ההר. כוחותיו כמעט כלו אך הוא לא אמר נואש "עלי להגיע אל ראש ההר,ויהיה מה!"
ואכן בתום שנים רבות של צעידה מאומצת הצליח האיש להגשים את שאיפת חייו פסגת ההר הלכה והתקרבה לעברו עד אשר באחד הימים מצא עצמו ניצב בראש ההר.
ואז, באותו רגע בו חש עצמו מאושר כפי בודאי רק מעטים חשים נתקללו עיניו בילד קטן העומד גם הוא על פסגת ההר.
מרוב תמהון פער האיש את ידו ועיניו חשבו לצאת מחוריהן. 'היתכן'? חשב, 'היתכן שילד כה קטן עומד לו במקום, שלא נדרשו לי שנים ארוכות ומאמצים על אנושיים כדי להגיע?!'
"אמור לי ילד" פנה לבסוף אל הפעוט "כיצד הצלחת להגיע הנה, והרי לי ארכה הדרך שנים רבות!"
והילד השיב: "אתה הגעת הנה מתחתית ההר, וכדי להגיע לפסגה נאלצת להפעיל כח רב במעלה ההר ואילו אני נולדתי פה על פסגת ההר הגבוה!"
,ועתה", סיים המספר את משלו ופנה לנוכחים: "האם מבינים אתם את הנמשל? נכון הוא כי ה'שפת אמת' צעיר לימים, ולמרות זאת מנהיג הוא אנשים באים בימים ונכבדים כי זאת לדעת: אותם אנשים זקנים וחשובים החלו דרכם בתחתית ההר, ושנים רבות היה עליהם לעמול עד שהגיעו למדרגתם הגבוהה. ואילו ה'שפת אמת' נולד על הפסגה, ובמשך חייו החל את דרכו בעבודת ה'. לא יפלא איפהכי ראוי הוא למרות גילו הצעיר להיות מנהיגם של כל חסידיו!" שקיבל נשמה גבוהה מאד וכך להבדיל נולד משה רבנו שאומר רש"י שנתמלא הבית אור גדול של נשמת צדיק כמשה (מעשיהם של צדיקים).
והנה נער בכה.... ותאמר מילדי העברים זה (שמות ב-ו)
מתוך בכיתו שלנער זה נשמעת בכית ילדים עברים רבים. כבר מקטנותו למשה רבנו היתה נשמה שכוללת את כל עם ישראל מחיבתו אלהם.
ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסיבלותם (שמות ב-יב)
אין התורה מספרת לנו כיצד הגיע משה המגודל אצל בת פרעה, לעזוב את ארמון המך ולהצטרף אל אחיו בילקוט שמעוני מבוא באריכות הסיפור הזה: ויהיה בשנה השלישית ללדת משה, ופרעה יושב על כסאו, והגבירה יושבת מימינו ובתיה יושבת משמאלו והנער יושב בחיקה, וכל שרי המלוכה יושבים אצלו ויהי הם יושבים והנער הושיט את ידו ויקח את העטרה מעל ראש המלך וישם אותה בראש, ויבהלו כל השרים ע"ז ויתמהו תמיהה גדולה. ויען בלעם ויאמר למלך זכר נא אדוני המלך את החלום אשר חלמת ואת אשר פתר עבדך ועתה הלא זה העלם מילדי העברים אש אלהים בקרבכם ומחכמה עשה זאת ויבחר לו את מלכות מצרים מה עשה אברהם אשר התיש את חיל נמרוד מלך כשדים ואת אבימלך מלך גרר ירש את ארץ בני חת ואת כל ממלכות כנען, ויצחק מה עשה אשר גר בגרר ויעצם כחו מכל הפלשתים וגם את מלכם רצה להכשיל באמרו על אשתו אחותו היא ויעקב רימה את אחיו ולקח את בכורתו והלך פדנה ארם אל בית לבן ולקח את בנותיו ואת מקנהו ואת כל אשר לו ויברח, ומכירת יוסף שירד מצרימה וינתן בבית הכלא שתים עשר שנה עד אשר חלם פרעה הקדמוני את חלומו ויפתור לו את חלומו ויוציאהו מבית הכלא ויגדלהו על כל שרי מצרים ובשנות הרעה וישלח ויבא את אביו ואת אחיו מצרימה ויכלכלם בלא מחיר והון ואותנו קנה לעבדים ואם על מלך טוב נהרוג אותו בטרם יגדל ויקח את הממלכה ותאבד תקות מצרים אחרי מלכו. וישלח הקב''ה מלאך ושמו גבריאל וידמה כאחד מהם ויען המלך ויאמר אם על המלך טוב יביאו אבן שהם וגחלת וישימו אותם לפני הילד והיה אם ישים ידו אל השהם דע כי מחכמה עשה זאת ונהרגהו ואם על הגחלת ישים ידו דע כי לא מחכמה עשה ונחייהו וייטב הדבר בעיני המל.ך השרים הביאו את השהם ואת הגחלת ויקח המלאך ידו אל הגחלת וישא אותו אל פיו ותבער קצת שפתיו ושפת לשונו ונעשה כבד פה וכבד לשון ויחדלו המלך והשרים מלהמית את הילד ויהי הילד בבית ההמלך לבושו בגדי ארגמן ויגדל בקרב בני המלך ויהי בשנת שמונה עשר ליום הולדתו ויתאוה ילד לראות את הוריו וילך אליהם ויצא אל אחיו וירא בסבלותם וירא איש מצרי מכה איש עבר מאחיו ויהיה כראות האיש המוכה את משה וינס אליו לעזרה כי האיש משה נכבד וגדול מאוד בבית רעה ויאמר אליו בי אדוני האיש המצרי בא הלילה אל בתי ויאסרני ואל אשתי בא לפני ועתה מבקש את נפשי לקחתה ויהיה כשמוע משה הדבר הרע הזה ויחר אפו מאוד וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול וילך משה וישב בית המלך האיש העברי שב אל ביתו וביקש לגרש את אשתו כי לא נכון לבית יעקב לבוא אל אשתו אחרי אשר הוטמאה (מכאן משמע שנבעלה באונס רש"י אומר היתה שסבורה שהוא בעלה) ותלך האשה ותגד לאחיה ובקש אחי האשה להרגו, וינס אל ביתו וימלט, מכאן התחיל התנק של משה רבנו ממלכות פרעה והתחלת מנהיג גואל ומושיע לעם היהודי שלא היה כמותו בכל הדורות.
ויברח משה מפני פרעה ויש בארץ מדין וישב על הבאר (שמות ב-טו)
רבי נפתלי טרופ, ראש ישיבת ראדין, תיאר פעם בתיאור ציורי את מידת בטחונו של משה רבנו בקב''ה:
"התורה כותבת אודות משה רבנו: ויברח משה מפני פרעה וישב בארץ מדין וישב על הבאר. ולכהן מדין שבע בנות ותבאנה ותדלנה ותמלאנה את הרהטים להשקות צאן אביהן. ויבאו הרעים ויגרשום, ויקם משה ויושען ויושק את צאנם. ותבאנה אל רעואל אביהן ויאמר מדוע מהרתן בא היום. ותאמרן איש מצרי הצילנו מיד הרעים' וגם דלה דלה לנו ויושק את הצאן. ויאמר אל בנותיו ואין למה זה עזבתן את האיש קראן לו ויאכל לחם".
משה רבנו הגיע למדינה הזרה מדין, כפליט מבלי שיהיה לו שם מוצע או גואל. הוא ישב על הבאר, מבלי שיהיה לו מקום אחר שבו יוכל לאכל לחם וללון. והנה מזדמנת לו אפשרות להתוודע אל אחת מן המשפחות החשובות בעיר, אשר בודאי מתוך הכרת טובה תשמח לעזור לו במצבו החדש, אך משה רבנו אינו נאחז בהזדמנות זו, אינו נכנס אפילו בדברים עם בנות כהן מדין, אשר הצילן מיד הרועיםף הוא איננו שואל לזהותן ואיננו מבקש מהן דבר. נותן להן ללכת לדרכן בעוד שהוא נשאר יושב על הבאר. שכן כל מה שעשה, לא עשה מתוך צפיה לתשלום גמול ולהנאת עצמו. בראות ורועים מגרשים נערות מן הבאר ומונעים בעדן מלהשקות את צאנן, הוא חש להציל את העשוקות מיד עושקיהן, משום שכך מוטל עליו לעשות וליותר מזה לא התכוון.
רק כאשר שבו הבנות אל אביהן וסיפרו לו על המאורע התעורר האב מעצמו, שמן הראוי להכיר טובה לאיש הבלתי מוכר ולהזמינו הביתה לאכול לחם. השכר אמנם צפוי לצדיקים, אך עשיית המצוה צריכה להיות לשם שמים בלבד. ("הנותן אמרי שפר" הקדמה לחידושי הגרנ"א ממורשת אבות)
ותאמרנה איש מצרי הצילנו מיד הרועים וגם דלה דלה לנו ויושק את הצאן (שמות ב-יט)
שהשקה גם צאן הרועים שהספיק לכל. וקראו לו איש מצרי כי היה לבוש כמנהג המלבושים המצריים. ורבותינו אמרו משל לאדם אחד שנשכו ערוד, והוא מין נחש שנשיכתו רעה, ותרופתו שהוא רץ ומקדים עצמו למים, ואז יוצא כל הארס של הערוד, והוא מת. ואם הערוד מקדים למים, אין תרופה לנשיכתו. והנה כשאדם זה הלך למעיין מצא תינוק טובע. הושיט ידו והציל אותו.אמר לו התינוק: אילולא אתה היית טובע. אמר לו אדם זה, אילולא הערוד לא הייתי בא לכאן להצילך. וכן כאן אמר בנות יתרו תודות למשה על הטוב שעשה. אמר להם משה: לא אני עשיתי, אלא אותו איש מצרי שהרגתי ולכך נאלצתי לברוח. וזה שאמרו: איש מצרי הצילנו. אותו איש מצרי שהרג משה הוא שהצילנו. ומשה אמר משל זה כדי שלא יחשבו כי הוא הצילן אותן, אלא להראות כי הכל מסובב על ידי הקב"ה כי השגיח עליהן בגלל זה שאביהן עזב את העבודה זרה ולכן הצילם.
שכל רחמנא דעביד לטבא דעביד הקב"ה מסבב הכל לטובה, הקב"ה הוא כולו טוב ודרך הטוב להטיב לכן ניבראו מוגבלים שנוכל לקבל הטבה בעולם הזה ואשרי עם ישראל שקיבל תורה ומצוות ששכרם הוא הטוב האין סופי שהנשמה אמורה להיתענג בו בחיי העולם הבא שנאמר: "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם". אך כדי לקבל את הטוב הרוחני שאין לו הגבלה צריכים לקים מיצוות שעל פי רב יש לכל אדם מניעות מצד היצר הרע לקיים אותם ואם הוא מיתגבר על יצרו אזי מגיע לו שכר בעולם האמת.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-6/1/2010 00:55 |
|
| |
ותחיינה את הילדים
עוד דבר תורה:
בשכר נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים", אמרו חכמים (סוטה יא, ע"ב), וביקשו להוסיף על פשוטו של מקרא בתארם את מעשי גבורתן בשדות מצרים, הגם שבמקראות עצמם לא נמצא לכך, אם בכלל, אלא הד קלוש.
בין כך ובין כך, עיון בפרקים הראשונים של ספר שמות, מגלה - בשונה מרוב פרקי התנ"ך - את מעורבותן היוזמת והפעילה של הנשים בתהליך גאולת מצרים: שפרה, פועה, יוכבד, מרים וציפורה תופסות מקום מרכזי בו.
במדרש חכמים (סוטה יא, ע"ב ושמות רבה על אתר), מובאת מחלוקת מעניינת בשאלת זהותן של המיילדות: "מי היו המילדות? רב אמר, כלה וחמותה, יוכבד ואלישבע בת עמינדב (ובדרך צחות היה מי שאמר, שזהו אחד הנסים הגדולים, שבו כלה וחמותה שיתפו פעולה ביניהן ללא מחלוקת...). ואילו רב שמואל בר נחמן אמר: אשה ובתה, יוכבד ומרים, ולא היה למרים אלא חמש שנים... אמרו רז"ל: הולכת הייתה עם יוכבד אמה, ועושה צרכיה, והייתה זריזה. שעה שהתינוק קטן - הוא ניכר, והוא שאמר שלמה (משלי כ) 'גם במעלליו יתנכר נער' ".
זיהוי זה נתקבל גם במדרש השמות הידוע, שהביאו רש"י על אתר: "שפרה" - יוכבד, על שם שמשפרת את הולד ('שיפור' זה, יש שפירשוהו כנגד ניקויו מדם הלידה, ויש שפירשוהו כנגד הנקתו); "פועה" - זו מרים, שפועה ומדברת והוגה לולד, כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה".
בהמשך דבריו מוסיף ומביא רש"י פירוש אחר: "פועה - לשון צעקה, כמו 'כיולדה אפעה' ". ואפשר שהדברים מכוונים אף כנגד 'צעקתן-זעקתן' של המיילדות נגד מעשה העוול הנוראי של פרעה, שביקש לעשותן שותפות לביצוע ה"פיתרון הסופי" שלו.
יתר על כן. לפי מדרש חכמים (סוטה יא, ע"ב), סירבו המיילדות להיכנע אף לגחמתו האישית של פרעה: "ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים - שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו". שפרה ופרעה מהוות אפוא סמל להתנגדות ולהתקוממות כנגד מעשי רשע, של עריץ המבקש לנצל את מרותו וכוח השררה שבידו להתעמרות בכפופים לו.
לפי פרשנות אחרת, שפרה ופועה לא היו כלל "עבריות", אלא שתיים מחסידות אומות העולם, אולי הקדומות ביותר, שסיכנו חייהן ועמדו בפרץ מול מנגנון ההשמדה הקדום של פרעה: "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים... ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה, ויאמר בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים, אם בן הוא והמיתן אתו, ואם בת היא וחיה... ויצו פרעה לכל עמו לאמר: כל הבן היילוד היארה תשליכוהו וכל הבת תחיון".
ב"משנה תורה", מדגיש הרמב"ם, בעקבות חז"ל, את כוחו של היחיד, האדם הבודד, להשפיע על מערכות עולם שלמות. וכך הוא כותב בהלכות תשובה (ג, ד): "צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, חטא חֵטא אחד, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה, עשה מצווה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה, שנאמר 'וצדיק יסוד עולם', זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו".
יושם אל לב, שהרמב"ם מדבר כאן (וברוב הלכות תשובה, בשונה ממקומות אחרים שבהם הדגיש שדבריו מכוונים דווקא ל'אדם מישראל' דוגמת הלכות אישות ז, כג; כלי המקדש ד, ב ועוד, ואכמ"ל) ב'כל אדם', ובמצווה שחלה ב'כל השנה כולה', אלא שמפאת הזיקה העמוקה והמיוחדת של הלכות תשובה לחודש אלול ול'עשרת ימי תשובה' נשכח לעתים הציווי התמידי שישקול אדם מעשיו בכל ימות השנה כולה.
אחת הדוגמאות המופלאות ליכולתו של אדם אחד להציל עולמות שלמים, היא תופעת חסידי אומות העולם. בעיצומה של השואה, שמו יחידים מבני אומות העולם נפשם בכפם, ועשו למען הצלת מאות ואלפי יהודים מגיא ההריגה. לצד המפורסמים שבהם, דוגמת אוסקר שינדלר, מצויים מאות אנשים מן היישוב, חלקם איכרים פשוטים, שגם בסערת המלחמה לא איבדו צלם אנוש והיו נכונים לסכן חייהם כדי להציל אנשים, נשים וטף.
בעיניים מודרניות, ה'פיתרון הסופי' ומנגנון ההשמדה של פרעה נראים, אולי, פרימיטיביים למדי, אך מאחוריהם מסתתרת מחשבת זדון מתוחכמת ושטנית.
יושם אל לב, שבתחילה משתמש פרעה בלשון 'רכה': 'ויאמר'. לא 'דיבור' קשה, ובוודאי לא 'ציווי'. רק לאחר שתוכניתו להשתמש במיילדות לא צלחה, עבר ל'צוות' את עמו. זאת ועוד: בשתי הפעמים מדגיש הכתוב שפרעה לא רק ציווה להמית את הזכרים, אלא גם ל'חיות' את הבת. בכך קיווה, אולי, לרכך ולהקהות מעט את עוקצו של הציווי הקשה, ולהשקיט את מצפונן של הנשים המיילדות, בבואן לקיים את ציוויו.
שפרה ופועה לא נכנעו לכוחות הרשע. הם עמדו בגבורה במבחן, ובכוח אנושיותן ומוסריותן היו סמל ומופת לדורות, ליכולתו של האדם, אפילו הבודד, להכריע את העולם כולו לכף זכות.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-6/1/2010 00:58 |
|
| |
| פרקים |
ספר ראשון |
ספר שני |
ספר שלישי |
ספר רביעי |
ספר חמישי |
ספר שישי |
ספר שביעי |
ספר שמיני |
|
| א-י |
צבעונית |
אליהו1000 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
ברכה |
רבקה פ |
|
| י-כ |
צבעונית |
אליהו1000 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
ברכה |
שושי מ |
|
| כ-ל |
שושו999 |
חנון חושב |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
ברכה |
רבקה נוי |
|
| ל-מ |
שושו999 |
חנון חושב |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
itscak54 |
עדנה |
|
| מ-נ |
o0 |
שעשני כרצונו |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
שימעלה37 |
shery2 |
|
| נ-ס |
שרי5 |
שעשני כרצונו |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
מימי ה |
|
| ס-ע |
שנות2000 |
TOXIC2004 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
פרידי |
|
| ע-פ |
תוצאמת |
TOXIC2004 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
פרידי |
|
| פ-צ |
צבעונית |
תוצאמת |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
TOXIC2004 |
shery2 |
|
| צ-ק |
סופר אמא |
Ask_Moses |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
אריאל |
רחל ו |
|
| ק-קי |
תוצאמת |
POUPEE |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
תמי 4 |
רחל דר |
|
| קי-קיט |
mesama |
POUPEE |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
רחל דר |
|
| קיט |
שושו999 |
שושו999 |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
shery2 |
רחל דר |
|
| קכ-קל |
HEBROW |
בן שחר |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
שושניתוש |
ככר הכסף |
|
| קל-קמ |
HEBROW |
בן שחר |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
nosn21 |
ככר הכסף |
|
| קמ-קנ |
HEBROW |
בן שחר |
שרית560 |
sos10 |
י.קרויצפלד |
תופיM |
nosn21 |
ככר הכסף |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-6/1/2010 09:46 |
|
| |
בס"ד
פרשת שְׁמוֹת
וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף"(א,ח)"
לאחר מותו של יוסף הצדיק קם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף, נשמע קצת מוזר? הרי יוסף הוא זה שהציל את מצרים מהרס כלכלי ובזכות יעקב אבינו ושהותו בארץ מצרים נפסק הרעב, ולא עברו שנים רבות , מדובר בפרק זמן קצר , אז איך זה שהמצרים שינו את היחס שלהם כלפי בני ישראל בצורה כזו שהם מסוגלים להגיד " מי זה יוסף?" , התשובה לכך היא עדות לאורך כל ההיסטוריה של עם ישראל לאורך הדורות, התערבבות של בני ישראל בין המצרים גרמה להם לכעס רב, כל עוד בני ישראל ישבו בארץ גושן ועסקו בשלהם הדבר לא הפריע למצרים, אבל ברגע שבני ישראל התחילו לצאת מהאזור שלהם ולנסות להיות חלק מהחברה המצרית הדבר גרם לחיכוך, היה מצב כזה במצרים שהיה מגיע לעיר מרכזית "קרקס" ורוב המושבים להצגה היו נרכשים בידי יהודים, לאיפה שהיו הולכים בארץ מצרים ראו יהודים לרוב, והדבר הכעיס את המצרים וגרם לשכוח את כל מה שיוסף עשה למענם והם רצו "להיפטר" מבני ישראל בתירוצים שונים.
כך אנו רואים לאורך כל השנים, כל עוד היהודים חיו בפינה שלהם ולא יצאו מתחום הקהילה , הכול היה בסדר ולא היו פרעות מצד הגויים כלפי היהודים, אבל ברגע שיהודים התחילו לנסות להיות מעורבים בחיי הגויים הדבר גרם לשנאה רבה, ודוגמא לכך היא תקופת ההשכלה שבסופה התחוללה השואה הנוראה, יהודים רצו להיות " נאורים" כמו העם הגרמני
והקב"ה הראה להם , כמה רוע יכול לצאת מעם שלמראית עין נראה נאור, החוק הראשון שהצורר הנאצי גזר לאחר שהוא נבחר להיות מנהיג גרמניה, זה סגירת עסקים של יהודים שעבדו בשבת, אותם יהודים פתחו עסקים בשבת וגרמו לפגיעה ישירה בכלכלת גרמניה והם אלו שלמעשה רצו רק להיות חלק מהחברה הגרמנית ובסוף הביאו הרס על יהדות אירופה.
רק ההתבדלות של עם ישראל מן הגויים גרמה לשמירה והמשך קיום היהדות, אף בימנו אנו רואים יהודים שומרי תורה ומצוות שמנסים להיות
"גשר" לעולם הדתי לאותם שאינם שומרי התורה ומצוות בך שהם מנסים להיות חלק מאותה תרבות , וליצור תרבות "דתית" דומה בכך שמקימים
"בית ספר לסרטים יהודים", "תאטרון יהודי" וכ"ו, אותם אנשים שמנסים להיות "גשר" בכך שמתפשרים על קיום מצוות ע"פ ההלכה , גורמים לכך שהם נופלים באותו "גשר" ואף יוצרים תחושה של זלזול מהצד השני כלפי העולם הדתי.
בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא בהן אחד פרוץ בערוה (בעריות). שמירה על קיום מצוות ע"פ ההלכה אינה קנאות דתית , אלא הדרך היחידה להמשך קיום העם היהודי.
" וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָיִם: אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה.(א,טז) "
וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָיִם –ע"פ איזה סימן יכלו לראות המיילדות את מין העובר כך שפרעה ביקש מהם להרוג את הבנים טרם לידה?
"האורח חיים הקודש" משיב ע"פ מסכת סוטה עמוד יא , ניתן לראות את מין הוולד לפני יציאתו מבטן אימו ע"פ מיקום הראש והפנים שלו, אם הראש והפנים שלו כלפי שמים מדובר בבת ואם ההפך מדובר בבן, פרעה ביקש מהמיילדות ברגע שהם מזהים (רואים) את מין הוולד לגרום להריגתו בטרם יצא מבטן אימו על האבנים.
מסכת ברכות:
אנו נמצאים בתחילתם של ימי השובבים שהם ראשי תיבות של סדר הפרשיות הבאות עלינו לטובה, ישנם תיקונם רבים מתבצעים בימים אלו וישנם שעורכים תעניות ודבר חשוב וטוב לנצל את הימים הללו, עוד מובא בשם האר"י הקדוש שסגולה גדולה בימים אלו להגיד קריאת שמע בכוונה של המיטה ולכוון במיוחד בפסוק הראשון, והדבר מהווה שמירה גדולה וביטול גזרות קשות.
שבת שלום!
לעילוי נשמת עדינה בת שפרה ז"ל , רוננה בת אהובה ז"ל, משה בן עליזה ז"ל, יורם בן קלרה ז"ל , יזהר בן חווה ז"ל, לבריאות ולהצלחת מנחם יעקובי וכל אשר לו, אלברט בן עליזה וכל אשר לו, שושנה בת עדינה והילדים ,זיווג הגון לאהרון רן בן שושנה, שלומי יעקובי בן עדינה,פרי בן לגנית בת ניצה, רונית בת גילה. לבריאות והצלחה ופרנסה טובה לאסף בן ורדה, ובריאות ליוסף כהן בן חווה.
לתגובות להערות ולהארות ולקבלת העלון במייל ללא תשלום לזיכויי הרבים: [email protected]
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-7/1/2010 15:00 |
|
| |
פרקים פנויים א-קנ.
להשתתפות או באישי או על גבי האשכול.
תוקן על ידי - שרית560 - 07/01/2010 15:03:20
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/1/2018 18:53 |
|
| |
לרפואת גבריאל אליהו בן פנינה הרב חיים צבי בן שרה והרב נסים רחמים בן יפה ג'מילה פרשת שמות "ואלה שמות בני ישראל הבאים" סופי תיבות של "תהלים". לרמז שבכל נדודינו, צרותינו ומצוקתינו, כאשר אנו באים מצרימה – באים במיצר (בצרה), טוב לאמר פרקי תהלים, שרפואה בדוקה ומנוסה היא לכל צרה שלא תבוא. וכן אמרו חז"ל "יעקב כל ספר תהלים היה אומר בבית לבן". "הבאים מצרימה" יעקב אבינו התפלל תמיד שיהיה לבניו הכח להיות תמיד בבחינת "הבאים" כלומר אורחים מקרוב באו, המשתוקקים לחזור הביתה לארץ ישראל. וזו כוונת הכתוב (ישעיה כז) "הבאים ישרש יעקב" יעקב השריש בלב בניו את בחינת "הבאים". ובזכות זה "יציץ ופרח ישראל". "וירא בסבלתם" משה רבינו לא חיפש חלילה את חטאי ישראל, אף שהיו עובדי עבודה זרה, לא ראה את זה כלל, אלא "וירא בסבלתם", ראה את צרת ישראל. "אשר לא ידע את יוסף" אילו היה פרעה יודע ומכיר את יוסף,את עברו ופרשת חייו, כי אז היה לומד לקח מזה שדווקא כל האמצעים שהופעלו כדי להביא עליו רעה ,הן על ידי האחים והן על ידי פוטיפר הם אלו הדרכים אשר הובילהו אל פסגת ההצלחה והגדולה, וממילא פרעה היה חושש לענות ולהציק ליהודים,פן יגרום על ידי כך לגאולתם ועלייתם לגדולה. "ותשלח את אמתה ותקחה" ורבותינו דרשו (סוטה יב) : את אמתה, את ידה, שנשתרבב אמתה אמות הרבה ומתחילה מאי סברה בת פרעה, שהושיטה את ידה לקחת את התיבה, הלא ראתה שהיא נמצאת מרחוק, מניין ידעה שיתרחש לה נס ותתארך ידה? אלא מכאן ראיה, שלגבי כל דבר מצוה אין לעשות חשבונות, אין לפקפק ואין לנהוג לפי ההגיון, העיקר הוא הרצון והמעשה - והנס ממילא יבוא "ואלה שמות בני ישראל הבאים" דרש ר' יששכר דוב מבלז "הבאים" לשון הוה. ללמדך: תמיד תמיד, כל הימים הארוכים שעשו בגלות מצרים, היו בבחינת "הבאים", כאילו רק היום באו, ועוד המה היו ספוגים באוירה של ארץ ישראל. כי לא הושפעו ולא נשתנו מאומה בהשפעות הסביבה המצרית. "של נעליך מעל רגליך" הדברים הללו, אמר ר' ישראל מקוברין, מופנים לכל איש מישראל : הסר את המנעולים על הרגלייך הטבעיים, החוסמים בעדך להתעלות ולהרגיש אור. ומיד תווכח "כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא" כי התנאים שהנך שרוי בהם מתאימים ומוכשרים להתעלות. "ואמר לי מה שמו מה אומר אליהם" סח ר' אברהם מרדכי מגור : משה רבינו היה עניו מכל אדם. כששלחו הקב"ה למצרים האמין שהוא הפחות שבפחותים שבעם, והסימן - אין הוא יודע אפילו את שמו של הקב"ה, בעוד כל ישראל יודעים. טען וחשש שמא "ואמרו לי מה שמו", יבקשו לבחון אותי "מה אומר אליהם?" ומה אענה להם, הרי לא אדע ... "ותתצב אחותו מרחוק, לדעת מה יעשה לו" למה עמדה מרים מרחוק ? אמר רב : לפי שהייתה מרים מתנבאת ואומרת : עתידה אמי שתלד בן, שמושיע את ישראל מיד מצרים. וכוון שנולד משה, נתמלא כל הבית כולו אור. עמד אביה ונשקה על ראשה. אמר לה : בתי, נתקיימה נבואתך ! וכוון שהטילוהו ליאור, עמד אביה וטפח לה על ראשה. אמר לה : בתי, היכן נבואתך ? וזהו שנאמר "ותתצב אחותו מרחוק לדעת מה יעשה לו" לידע מה יהא בסוף נבואתה. שבת שלום נשלח מהאנדרואיד שלי
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-4/1/2018 18:56 |
|
| |
שרית560נשלח ב-21/12/2010 07:16 פרשת שמות של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא (שמות ג-ה) בו ישבו נחשים ועקרבים, מסוכן מאוד ללכת בלא נעלים, וכל ההולך שם יחף הריהו כמאבד עצמו לדעת, כן, כאשר אלוהים מצוה למשה להסיר את נעליו, הריהו מוסיף ואומר כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא" ובמקום קדוש אין כל נחש ועקרב יכולין להזיק, כמובא באבות: ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים לעולם. פעם את הביאו לפני הרב הקדוש ר' נפתלי מרופשיץ ז"ל דברי שטנה ולשון הרע על הרב הקדוש ר' צבי אלימלך מדינוב ז"ל, בעל "בני יששכר". נסע ר' צבי אלימלך ז"ל לרופשיץ, בעת שידע כי מתנגדיו ומשטיניו אינם נמצאים שם. קירבו הרב מרופשיץ וכיבדו כראוי. עמדה אז על השולחן כוס אחת. הראה הרב מרופשיץ לר' צבי אלימלך על הכוס, ואמר: בכל דבר שנמצא בעולם, בין בדומם, ובין בצומח, חי או מדבר, רק החיות דקדושה שיש בו היא המקיימת אותו, ובהיפרד החיות יתבטל הדבר. הלא רואה כבודו הכוס שעומדת על השולחן, והנה יש בכוחנו להוציא החיות ממנה ותהיה כעפר ממש. ותיכף כשכילה לדבר דברים אלה, נעשה מהכוס עפר בעלמא. נתבהל ר' צבי אלימלך, כי ראה בזה רמז, שיוכל להוציא ח"ו גם ממנו את חיותו. אמר לו ר' צבי אלימלך: השי"ת אמר למשה רבנו: "של נעליך מעל רגלך", כי כתוב בפרקי אבות (ב, י) "שנשיכתן (תלמידי חכמים) נשיכת שועל, ועקיצתן עקיצת עקרב, ולחישתן לחישת שרף", הרי שלחכמים יש שלושה כוחות: נשיכה, עקיצה ולחישה, שראשי תיבות שלהם הוא "נעל", והורה השי"ת למשה רבנו במראה הסנה, שכשתהיה מנהיג עדת ישורון אז "של נעליך מעל רגלך", שתסיר מאתך רגילות זו, ולא תשתמש בה נגד שום אד מישראל (סיפורי חסידים). השמחה מקור הנבואה ויאמר אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים (שמות ג-ו) דע כי אז כבר היה עמרם אבי משה מת. ומאחר שדרך הנביאי הוא שבשעה ששורה עליהם הנבואה הם מתיראים ומרתתים, אמר הקב"ה אם אדבר עמו בקול גדול, הוא יבהל ויחזור. ואם אדבר עמו בקול נמוך יחשוב שבן אדם מדבר אליו ולא ידע שזהו קול הנבואה. ולכן דיבר עמו בקולו של עמרם. ואז שמח משה מאד ואמר, אבי חי עדיין, ואין אמת בשמועה שהגיעה לי שאבי מת. והחזיר תשובה ואמר: הנני, כלומר, מה רצונך אבי היקר. ענה לו הקב"ה ואמר: אין זה אביך אלא אלהי אביך. ובכונה דברתי אליך בקול אביך כדי שלא תיבהל. והאל שהוא אלהי אברהם יצחק ויעקב הוא, שהציל את אברהם מאור כשדים ולכן אל תתמה על שהסנה איננו בוער, כי האש אינה בוערת מעצמה אלא על פי הציווי שלי ויש אומרים שמשה לא ידע עדיין שנפטר עמרם אביו. ולכן אמר לו הקב"ה אנכי ה' אלהי אביך, כדי לרמוז לו על כך, שכן בידוע הוא שאין הקב"ה מזכיר שמו על הצדיקים בעודם בחיים. ועוד סימן שלא ידע, כי לא התחנן שאינו יכול לילך בשליחות זו בטענה כי לא ראוי ללכת בשליחות ה' כל עוד אביו חי. ואע"פ שמשה רבנו היה שרוי בצער כי שמע על פטירת אביו, ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, כפי שראינו בפרשת וירא, אבל מאידך גיסא היתה לו שמחה גדולה על שניצל מכל הצרה הזאת, וראה כי אביו הוא יותר גדול מאבות העולם. והא ראיה שאמר אנכי אלהי אביך ואח"כ אמר אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. והזכיר אביו ראשונה סימן שהיה חשוב ביותר. וכן מסורת בידינו שעמרם הוא אחד מארבעה הצדיקים שלא טעמו טעם חטא, אלא נפטרו מפני שנגזרה מיתה בעולם. ואז הגיע משה לשלוש מדרגות של נבואה. האחת מה שראה את המלאך בתוך לבת האש. הב' כי קרא לו הקב"ה ושמע קולו מתוך הסנה. הג' כי ראה בבירור את הש"י וזה הנקרא אספקלריא המאירה, כי למדריגה שלישית זו לא הגיע שום נביא לא בעבר ולא בעתיד אחרי משה. ולכן הסתיר משה פניו כי ה' מפחד מפני ה' שעמד לפני. ולא ה' די בסגירת עינים, אלא אף הסתיר פניו, כאומר: איני מעיז להופיע בפני השכינה, לזה מצא חן מאד בעיני הקב"ה ואמר לו: אני באתי לדבר עמך ואתה הסתרת פניך ממני, חייך שאתה עתיד להיות עמי ארבעים יום וארבעים לילות בלי אכילה ושתיה, אלא תהנה מזיו השכינה, ואף זכה משה למאור פנים. (מעם לועז) מכאן למדים שאין הקב"ה שוכן אלא בנפש בריאה ושמחה כי לעצב ולפחד יש מקום רק בלב שנטול אמונה. דבר ראשון בעבודת השם זה להיות בשימחה ובמיוחד שיש צווי "תחת אשר לא עבדת את השם אלוהך בשמחה ובטוב לבב",ישמע חכם ויוסף לקח. מרצה ידוע התחיל את הרצאתו בהחזיקו ביד שטר של 20 דולרים. בחדר בו היו 200 אנשים, המרצה שאל, "מי מעונין בשטר זה של 20 דולרים? "ידיים החלו להתרומם. "אני עומד לתת שטר זה לאחד מכם, אולם תחילה הרשו לי לעשות זאת". הוא החל לקמט את השטר. ושוב שאל: "מי רוצה זאת?" הוא זרק את השטר על הרצפה והחל למעוך אותו לתוך הרצפה באמצעות נעלו. הוא הרים אותו מהרצפה, כעת כולו מקומט, מעוך ומלוכלך. "עכשיו, מי עדיין רוצה זאת?" עדיין הידים התרוממו לאויר. "חבריי", אמר המרצה. כולכם למדתם שיעור בעל ערך רב מאוד. לא חשוב מה עשיתי לכסף, אתם עדין רציתם אותו מכיוון שערכו לא ירד. הוא עדיין היה שווה 20 דולרים. פעמים רבות בחיינו, אנחנו מועדים, מתכופפים, ושוקעים בעפר בעקבות החלטות שקיבלנו, או בגלל נסיבות שנקרו בדרכינו. אנו מרגישים אז חסרי ערך. אבל אין חשיבות למה שקרה או למה שיקרה, אתם לעולם לא תפסידו מערככם. אתם מיוחדים – לעולם אל תישכחו זאת!" אתם יהודים בנים של בורא עולם . לעולם אל תתנו לאכזבות של אתמול להאפיל על עתידתכם, כי אתם תכנסו למרה שחורה. וכשם שאין שושנה בלי קוצים כך אין הצלחה בלי מאמצים השאלה אם רצונכם גדול תצליחו להתגבר על הכל. כי שמחה לא נופלת מהשמים אלא תלויה רק בכם וכשיש שמחה יש שכינה וכשיש שכינה המזל מאיר לכן שתי דברים צריך לזכור שצריך להיות תמיד בשמחה כדי שהמזל יאיר ולדעת שכישלונות הם ניסיון חיים ואין חכם כבעל ניסיון. הבדדות והעצב זאת הדרך הכי גרועה שיכול אדם ללכת בה ואין הקב"ה יכול לדור עם אנשים מדוכאים כי זה נובע מחוסר אמונה וביטחון בו יתברך לכן הבדידות היא מקום נעים לבקר בו בשביל חשבון נפש אבל מקום רע לגור בו. לכן יש משפט חכם שאומר: "כשאין השטח מוצל זה מפני שבמקום אחר יש מקור אור" והעולם הזה עולם של שקר והסתר פנים לכן הוא מוצל ומקור האור זה האור הגנוז מבריאת העולם לצדיקים כי ראה הקב"ה שהצדיקים האמיתים מועטים ושתל אותם בכל דור ודור והם נקראים צדיקי יסוד עולם שעליהם העולם מתקיים לכן כדי להתקרב לשמחה ולאושר צריך להתקרב למקור האור שזה צדיק האמת וכל אחד לפי האור שמאיר לו מה שאני מציע זה את אורו של רבנו נחמן מברסלב שאמר שאורו יאיר עד ביאת המשיח אש על המזבח לא תוקד וכו' ונחזור לשמחת החיים מלאים עליות וירידות ולא תמיד אנחנו שולטים במצבי רוח יש יום ארוך ומיגע שנראה כאילו הוא לא יגמר ויש יום בו נבקש שיעצור ותשאר לעד. גם ברכבת ההרים לא נשארת במסלול ישר היא עולה ויורדת ומתפתלת ומתפרקת וזה מה שיוצר לנו ריגושים, כשהיא עוצרת נחת, כשיורדת במהירות מתח, כשהיא מתהפכת פחד וכו' וביננו מי היה עולה על רכבת הרים אם היא היתה נוסעת רק ישר, וכך הם החיים מלאים בפיתולים עליות וירידות פעם קורים דברים טובים ופעם רעים וכל זה כדי שנעריך את הטוב ולא נתרגל אליו עד שלא נעריך כלום כי רק טוב מביא לדכאון אנחנו רואים אנשי בוהמה מצליחים בכסף בכבוד וכו', הכל חומר אצלם ישנם הרבה גירושין סמים וריקנות למרות שבחוץ הם נראים כוכבים. לכן הבה נתעודד כי אנחנו צריכים את העליות והירידות הללו. היו היו בערבות סין איש זקן וחכם ולו בן יחיד, יום אחד הגיע אל פתח ביתו של הזקן סוס פראי, בנו של הזקן תפס את הסוס והכניסו לאורווה, אבל הזקן לא היה מאושר. שאל אותו בנו: "אבא למה אתה לא שמח? תפסתי את הסוס והכנסתי אותו לאורווה. אתה לא חושב שזה טוב – אנחנו זקוקים לסוס בריא וחזק", הזקן נד בראשו ואמר: "האם זה טוב או רע, את זה נדע רק בעתיד. למחרת היום ברח הסוס מהאורווה. הבן היה מאוד עצוב, אבל אביו לא אמר דבר. הבן שאל את הזקן: "אבא האם אתה לא חושב זה נורא שהסוס ברח לנו? היינו זקוקים לו". הזקן רק נד בראשו ואמר: "האם זה טוב או רע, את זה נדע רק בעתיד". אחרי שלושה ימים חזר הסוס ואיתו שתי סוסות חדשות. הבן היה מאוד נרגש, והכניסן האורווה. אביו לעומת זאת נותר אדיש. הבן לא יכול היה להבין זאת, "אבא", אמר הבן, "זאת סיבה לשמוח. יש לנו שלושה סוסים עכשיו" הזקן רק נד בראשו ואמר: "האם זה טוב או רע, את זה נדע רק בעתיד". בערב הנער היה כבר עייף מטיפול בסוסים, הוא ניסה לאלף את הסוס הפראי, אבל זה בעט בו ושבר את רגלו. "אבא!" קרא הנער. "שברתי את רגלי. האין זה נורא?" האב הזקן קיבע את רגלו של בנו ואמר: "האם זה טוב או רע, את זה נדע רק בעתיד". אחרי מספר שבועות פרצה מלחמה, הגיעו אנשי צבא ולקחו את צעירי הכפר לשמש חיילים בצבא. את הבן של הזקן השאירו מאחור, כיון שרגלו הייתה שבורה. היה קרב נורא וכל צעירי הכפר מתו במלחמה. והזקן רק נד בראשו ואמר: " אין רע בעולם הכל הוא לטובה כי ה' הוא טוב ודרך הטוב להיטיב ואם קרה לנו משהו רע בחיים זה לשם כפרת עוונות שקילקלנו את נשמתנו במעשנו לכן יסורין הם כמו ניתוח כמו שנאמר הניתוח יכאב אך החולה יבריא אז הוא מיד נכנס לשמחה. ויאמר עוד אלהים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעולם וזה זכרי לדר דר (שמות ג-טו) כלומר כל פעם שיזכירו לפני את זכותם של אברהם יצחק ויעקב אענה להם בזמן צרתם. ולך אמור להם שאני נוהג עמם במידת הרחמים בזכות אבותיהם. וכאשר שמע משה את דברי השי"ת וראה כי לא הזכיר את שם אביו עמרם שעשה בתחילה, אמר משה לפני הקב"ה: שמא יש חטא בקבר. והרי בודאי אין הצדיקים חוטאים בעולם הבא. ואם כן מה טעם הזכרת בפסוקים קודמים בסנא את בתחילה שם אבי, ועכשיו כשאני מקבל עלי להיות שליח לא הזכרת? ענה לו הקב"ה ואמר: בתחילה רציתי לשמח את לבך כדי שתדע שאביך נחשב על אבות העולם, כדי שבשמחה זו תהיה מוכן לנבואה. כי אין השכינה שורה על מי ששרוי בצער, כי אחד מתנאי הנבואה הוא שיהיה שמח ושבע רצון כפי שראינו בפרשת וירא בספור העקדה. ולכן אמרתי לך אנכי אלהי אביך, כי הוא דיבור משמח, שיכולת לחשוב שאני מתכוון לאביך (מעם לועז) שאלו אנשים לרבי מאיר שפירא מלובלין: מנין למר הכח המושך הזה? השיב להם בענוות חן – כל חיי הם בשמחה, השמחה מושכת קהל. ראיתם פעם שמחת נישואין שהתזמורת מנעימה שם? הכל נמשכים אליה כדי להאזין לצלילי המנגינה.... יהודי שהוא עבד השם יש לו אמונה וזוכה לשמחה וישוב הדעת. שאל אותי יהודי אחד למה החרדים מתלבשים כל כך מחניק שחור כמו גהנום הם מזכירים לי אבל מוות וכו', למה הם לא מתלבשים כמו החילוניים ציבעונים שמחים מאירים – התשובה ברורה אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו. החברה הלא דתית נראית זוהרת לעין עם כל הטלויזיה ופאבים ודיסקוטקים ושעשועים למינהם אך מבפנים היא נכשלה אין לחברה הזו שמחת חיים אמיתית וסיפוק ושלווה בנפש כי הם מתעסקים רק בחומריות ומזניחים את הנשמה ואין להם מהיכן לשאוב רוחניות נפש ולהיות בשמחה אמיתית וכל מה שנראה לעין זוהר כולו שקר אחד גדול כמו הנערים שמשתכרים או לוקחים סמים ושמחים עם כולם זה לא שמחה אמיתית מהשכל זו שימחה כימיקלית. שמחה בגימטריה שכל והתוצאות מדברות בעד עצמם שהממוצע והסיכוי שזוג חילוני מתחתן הסיכוי שבסופו של דבר להתגרש הוא 49 אחוז. ישנם אלימות במשפחה חינוך הילדים מתחת לכל ביקורת משרד החינוך פשט את הרגל הוא מוכר מידע ולא ערכים, וגם בידע רק 42% מהנוער מוציא בגרות לעומת 82% מילדי העובדים הזרים מוציאים בגרות תחת תנאי עוני. בזמן שהציונים שלנו הכי נמוכים בעולם. ישנם סמים ואלימות בקרב הנוער ואינני רוצה להעמיק ולפרט כולנו יודעים שהעולם הזה הוא שקר אחד גדול. עיין מאמר חינוך ילדים ותיבהל. המסקנה שהחברה הלא דתית נראית מבחוץ זוהרת אך בפנים היא חושך אחד גדול ואילו החברה החרדית שנראית לא טוב לעין שחור ולבן נראית מתה ח"ו מסתבר שזו החברה הכי חיה שנאמר הדבקים בהשם אלוהכם חיים כולכם היום משפחות מרובות ילדים מלאות שמחה חיי משפחה תיקנים הגרושים זה דבר נדיר במשפחה חרדית, האחדות בין האחים וכיבוד להורים זה רק יכול להיות חלום טוב של החברה החילונית. החברה החרדית שרה מזמרת לבורא עולם ומברכת על הרעה כשם שמברכת על הטובה ואיזה הוא העשיר השמח בחלקו רק אז ישנה שמחה וסיפוק אמיתי וכל זה נשאב מאמונה עזה בחינת חולת אהבה אני בבורא עולם שכל מה שהוא עושה לטובה. העולם הזה ניקרא עלמא דשיקרה כי הכל שקר והסתר פנים לכן החברה החרדית אינה בונה ומצפה הרבה מהעולם הזה אלא היא מצפה ובונה מהעולם הבא שנאמר על המצוות היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. ישמע חכם ויוסף לקח ויקבל עליו עול מצות מובטח לו שורידו ממנו עול מלכות רק שינסה ויקיים נעשה ונשמע ויראה ישועות שנאמר טעמו וראו כי טוב השם אומר אור החיים הקדוש אם היו יודעים האנשים מהי מתיקותה של התורה היו משתגעים אחריה והחי יתן לליבו. ושאלה אשה משכנתה (שמות ג-כב) בנו של ר' אהרון מקרלין נשא לאשה מרת רחל, בתו של ר' יצחק מאיר, והיא התלבשה בהידור רב לפי האופנה האחרונה, ולא היה ניכר בה שהיא רבנית, חותנה ר' אהרון הטיף לה מוסר על התנהגותה זו, וזו ידענית היתה, פתחה ואמרה לו: בפסוק נאמר: ושאלה אשה משכנתה, אבל שהגברים שאלו בגדים משכניהם לא נאמר, נראה שהגברים היו שונים בלבושם מהמצרים, ולכן לא יכלו לשאול בגדים מהם אבל הנשים לבשו אותן מלבושים כמו שכנותיהן המצריות מדוע ענין בגדים באופנה זה נקודת תורפה אצל הנשים אך אשה שזוכה להתלבש באופנה צנועה ברוחנית תזכה לעוז והדר ותקרין אצילות כך שהסביבה תעריך אותה בעולם הזה וכל שכן יש שכר לפעולתה בעולם הבא שנאמר "עוז והדר לבושה ותצחק ליום אחרון". ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' המתו (שמות ד-כו) למשה נולד בן שני וקרא לו אליעזר. ולפני שמל אותו יצא ממדין כדי ללכת למצרים. ואז פגע בו בדרך במלון מלאך ה' וביקש להורגו. אף כי היה מלאך הרחמים. ואמר רבי שמעון בר יוחאי כי המלאך גבריאל ירד בלהבת אש מן השמים כדי לשרפו. והלהבה הפכה לנחש כדי לבולעו, כי אמר השי"ת: אתה הולך להרוג את הנחש החזק הוא פרעה, ואתה רוצה להוציא את בני ישראל ממצרים, כיצד שכחת את בנך והנחת אותו בלתי נמול? ויש אומרים כי שני מלאכי חבלה שהם אף וחמה שבלעו אותו מן הראש ועד הברית מילה. וחזרו ובלעו אותו מן הרגלים ועד הברית מילה, כי לא עשה ברית מילה לבנו. ואמרו חז"ל משה הרג את חימה והשאיר את אף. מכאן אתה רואה עד כמה חביבה ויקרה המצוה הזאת. שכל הזכויות שהיו לו למשה לא הגנו עליו באותה שעה, שהוא נתרשל למול את בנו כמובן שהיה לו תירוץ משום פיקוח נפש של טילטול הדרך עד מצרים. וכבר הראינו בפרשת בראשית עד כמה הקב"ה מדקדק עם הצדיקים ואפילו אם החטא הוא צר כחוט השערה. וזהו כדי לפרוע להם שכרם בעולם הזה שיבואו נקיים לעולם הבא. בלי שום חטא קל. אבל בכל זאת אין מענישים אותו מיד, כי המעשים טובים שעשה מגינים עליו כתריס בפני הפורענות. ורק במשך הזמן הוא נענש על החטא. כמו שראינו כאן אצל משה רבינו שבא מלאך מן השמים להורגו על שלא מל את בנו, ומכאן מוכח שהמצוה הזאת גדולה מאוד. ואל תחשבו שמשה נתרשל ח"ו במצוה זו, דבר שאין הלב יכול לחשוב ואין הפה יכול לדבר. אבל משה אמר כך: אם אמול אותו ואח"כ אצא, יש סכנה לתינוק, כי עד שלשה ימים עדיין לא נרפא הבשר. והפצע, והאויר יכול לגרום נזק גדול, ואם אמתין שלושה ימים עד שיתרפא ואח"כ אצא, זה אי אפשר לי, שהרי הקב"ה אמר לי לילך למצרים בשליחותו. ולכן גמר אומר ליצא בשליחות בנימוק שאחרי שיבוא למצרים הוא ימול הבן. ויש אומרים שהבן הזה היה גרשון ולא אליעזר. כי היה הבן הראשון של משה רבינו ע"ה. אבל משה אמר, מכיון שעד עכשיו לא מלתי אותו, אמול אותו כשאבוא למצרים, ועל כך נענש, כי נתעכב במלון ולא מל אותו, וזה שאומר הכתוב: ויהי בדרך במלון, כלומר: זה שנענש הוא מפני שלא מל אותו בהיותו במלון, כי אז היה קרוב למצרים, ושוב לא היתה סכנה לתינוק, ולכן היה צריך לעשות המצוה ולא לחכות עד שיבוא למצרים. כי אין ראוי לאדם לדחות מצוה כי אין הוא בטוח בחייו, אע"פ שהוא צעיר לימים ויש להשתדל לעשות השתדלות ולא לומר אעשנה מחר אלא יש לקיימה מיד. שהרי יתכן שיתעורר איזה עיכוב ולא יוכל לקיימה ואז יהיה הוא הגורם לביטול המצוה (מעם לועז) אמרו חכמינו, כי משה רבנו חייב היה עונש על שום שהישהה את מילת בנו, ברצותו לקים תיכף את מצוות השם יתברך ולשוב מצרימה. ובכן, בגלל השהיית מצווה אחת בשוגג עומד היה למות גואלם של ישראל, וממילא היתה מתבטלת כל תכנית גאולת ישראל ממצרים וכל העתיד להתפתח מזה. אנו למדים מזה, כי עבודת הגאולה דורשת בתור תנאי מוקדם שמירה מלאה של כל מצוות התורה. כל תכניות הגאולה, ואפילו על ידי הגואל האמיתי, עלולות להתבטל בגלל מצווה אחת מן התורה שלא נשמרה כהלכה... (מעינה של תורה). איתא בגמרא (מנחות מג) בשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה. וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו. לאחר שיצא אמר עליה שירה, שנאמר (תהילים יב) "למנצח על השמינית מזמור לדוד" על מילה שניתנה בשמיני. ונראה לבאר בהקדם דברי הגמרא (שבת קל) כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה, כגון מילה, דכתיב "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב" (תהילים קיט, קסב), עדיין עושין אותה בשמחה. והנה יש להתבונן למה הזכיר מילת "אנכי", שמשמע שרק דוד שמח, הלא מדבר על המילה וכולם שמחים בה. ונראה לי בס"ד, כי שאר בני אדם יכולים לקיים מצוות גם בהיותם במרחץ, שהרי יכול לגמול חסד עם חברו וכיוצא בזה, מה שאין כן דוד שהיה מלך, הרי אסור לראותו ערום, והוא מוכרח להתרחץ לבדו, נמצא שאינו יכול לקיים כל מצוה שהיא בהיותו במרחץ, לכן בהיותו בבית המרחץ נצטער כיון שראה עצמו ערום מהמצוות, אך כאשר נזכר במילה שמח, שהרי אינו ערום מהמיצוות. על כן דייק דוד לומר "שש אנכי" כלומר גם אנוכי שמח (קול יהודה) "ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר" אונקלוס, בן אחותו של הקיסר אדריאנוס – חפץ ליבו להיות יהודי, אך גדול היה פחדו מדודו אדרינוס העריץ. מה עשה? בא אצל דודו ואמר לו: "רוצה אני לעסוק במסחר". התפלא אדריאנוס: "כלום חסר לך כסף וזהב? הן כל אוצרותי פתוחים לפניך!" השיב אונקלוס: "חפץ אני לצאת ולראות את העולם, להכיר את הבריות ולהחכים. הבה לי עצה: באיזה סחורה אסחר?" יעץ אדריאנוס: "אם תראה סחורה שנפלה וערכה ירד – עסוק בה, שסופה להתעלות ולהתייקר!" מלווה בעצה זו קם אונקלוס והפליג לארץ ישראל, בהגיעו, פנה לחכמים וביקש שילמדוהו תורה בטרם ימול את עצמו. אמרו לו החכמים: "אין דברי תורה מתקימים אלא במי שהוא נמול". מל אפוא עצמו ושקע בלמוד התורה. למד ולמד בלי הרף. כשראוהו רבי אלעזר ורבי יהושע הבחינו שפניו משונות, הבינו שהדבר ארע לו כי למד הרבה. ואמנם, כשבא לפניהם נוכחו כי אונקלוס יודע ללמוד, שואל ומשיב כהלכה. חזר אונקלוס לרומא ובא אצל אדריאנוס, הבחין דוד בפניו המשונות ושאלו לפשר הדבר. הסביר לו אונקלוס: "הדבר ארע מפני שלמדתי תורה, ונוסף לזאת – מלתי עצמי". "ומי יעץ לך לעשות כן?" שאל אדרינוס. "אתה!" באה התשובה מפי אונקלוס. "הן אתה הורית לי לעסוק במסחר שהוא ירוד, שכן סופו להתעלות, חזרתי אפוא על כל אומה ולשון ולא מצאתי אומה שפלה וירודה כישראל. אך אומה זו – סופה להתעלות, כפי שכתוב "כה אמר ה' גואל ישראל וקדושו לבזה נפש למתעב גוי לעבד מושלים מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו'". שמע אדריאנוס את דברי וכעסו התקלח. הוא הכה את אחינו על לחיו וחזר ושאל: "מדוע עשית כך?" "כיון שבקשתי ללמוד תורה", השיב אונקלוס. "אם כך", אמר אדריאנוס, "היה עליך לללמוד תורה, אך לא למול את עצמך". הסביר אונקלוס: "אי אפשר ללמוד תורה מבלי שנימולים. שנאמר 'מגיד דבריו ליעקב!... דברי התורה נאמרים רק למי שהוא מהול, כיעקב אבינו שנולד מהול. "ועוד כתוב: "ומשפטם בל ידועום" – אותיות המילה בל הנן רמז לתורה שבכתב, שתחילתה באות ב' במילה 'בראשית' וסופה באות ל', במילים "לעיני כל ישראל'".(ע"פ מדרש תנחומא משפטים' לוקט ממעשיהם של צדיקים) <*>- נשלח מהאנדרואיד שלי
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-4/1/2018 18:58 |
|
| |
שרית560נשלח ב-11/1/2012 18:46 פרשת שמות וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים וכל עבודה בשדה (שמות א-יד) כגון חרישה וזריעה והוצאת הזבל וחפירת בארות ושאר עבודות קשות. והצער הגדול ביותר היה שהם שינו את המלאכה של האנשים ונתנו אותם לנשים, ואת מלאכת הנשים מסרו לאנשים. והטילו עליהם לעבוד ברציפות ביום ובלילה. דהיינו הוא ציוה על הגברים לבשל האוכל וללוש הלחם ולכבס הבגדים ולנקות הסירים, ועל הנשים ציוה לחרוש השדות ולקצץ אילנות היער ולסייע בבנין. וגם אדמת מצרים אי אפשר לגבלה וללוש אותה יפה ולכן סבלו מאוד. כי אחרי שעשו את הלבנים הם נתפוררו, וחזרו ועשו אותם וכך לא יכלו לנוח. כי אין אדמת מצרים כשאר האדמות. וכדי לרמוז על כך אמר הכתוב: אל כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך. שהמציאו מלאכות קשות המפוררות את הגוף ושוברות אותו. ועוד יותר גזרו עליהם שהאנשים ילינו בלילה בשדות והנשים בעיר בטענה שאמרו להם: עד שתבואו מן הבית יעברו ב' וג' שעות מן היום וכך תלך לאיבוד העבודה ולא תוכלו להשלים המכסה שאתם צריכים להשלים בכל יום. ולכן רוצים אנו כי תבלו הלילות בשדות כדי שבתחילת היום תתחילו במלאכה וכך תגמרו מהר ואפילו בלילה לא היתה לבנ"י מנוחה לילך לישון ולהניח הראש. כי אחרי שכל אחד מהם השלים את מכסת הלבנים, היו אומרים להם לבקע עצים, ובכל לילה חיפשו סוג אחר של מלאכה להעבידו בה, והכונה שלהם היתה למעטם מפריה ורביה. אבל נשותיהם היו צדקניות וחסידות. הם השגיחו על בעליהן והיו מבשלות להן משהו חם, והיו מכינים להם לאכול, והיו מסעדות אותם במילים רכות. והיו אומרות להם, אל תצטערו, כי לא כל חיינו נהיה עבדים לשפלים אלו, כי יש לנו הבטחה מאת השי"ת שהוא ירחם עלינו, ומפני שכונתם היתה לשם שמים. מרב שעם ישראל היה מתועב בעני המצרים נאמר "ויקוצו מפני בני ישראל" היינו הפנים של יהודי היו מוקצים בעיניהם של המצרים, כמובא במדרש איכה: מעשה בשתי נשים זונות, שהיו רבות זו עם זו, ואמרה אחת לחברה, פניך כפני יהודיה, לאחר שנתפיסו, אמרה לה חברתה, על הכל אני מוחלת לך, מלבד על מה שאמרת לי שפני כפני יהודיה ע"כ אינני מוחלת לך, המצרים ראו את פני יהודים לחרפה ובוז בעיניהם. (מאמרי חן) וימררו את חייהם בעבדה קשה בחמר ובלבנים ובכל עבדה בשדה (שמות א-יד) רבי יהונתן איבשיץ זצ"ל - ניכר היה בו משחר ילדותו כי לגדולות נוצר. עוד בהיותו ילד רך הפליא את הסובבים אותו בפקחות המופלאה, בשכלו השנון והחריף, בתפיסתו המהירה ובזכרונו האדיר. פעם, בהיותו ילד שאלו אביו בליל הסדר: "אמור נא לי, יקירי! מדוע שואלים ילדי ישראל "מה נשתנה" דוקא בחג הפסח, ולא למשל, בחג הסוכות, כאשר רואים כי הכל עוזבים את בתיהם ויוצאים לגור בסוכות למשך שמונה ימים?" השיב הילד הפיקח: בחג הסוכות רואים ילדי ישראל את בני עמם יושבים בסוכה דלה, ולכן אין הם מתפלאים כלל וכלל, שכן מעולם מורגל עם ישראל בצרות ובקשיים ואילו בליל הסדר, כאשר הכל מסובים כבני מלכים, יושבים סביב שולחן ערוך, ועל השולחן כלים יקרים ונוצצים, פמוטות וגביעי כסף מפוארים, מטעמי חג עולים עליו - ואז מביטים ילדי ישראל וחושבים: מה זה קרה היום לאחינו היהודים העניים, המסכנים והרדופים?! והשאלה מתפרצת מפיהם: "מה נשתנה?". היה זה בשבת הגדול, רבי יהונתן עלה על בימת בית הכנסת לדרוש את דרשתו, כמנהגו מדי שנה - והנה אחריו עולה אחד מפשוטי העם. "יסלח נא לי הרב", ביקש אותו אדם, "ברצוני לשאול שאלה". תמה הקהל, וכי מה יוכל אדם זה לשאול את רבי יהונתן? אך הרב בענותנותו הרבה כיבד את השואל ואמר לו: "בבקשה, שאל! ברצון רב אענה אם רק אוכל!". והאיש שאל: "היום קראתי, כנהוג, בהגדה של פסח מ'עבדים היינו' ועד למקום שאומרים בשבת הגדול - והנה קשה לי: מדוע מופיעים על המילים "וימררו את חייהם" טעמי המקרא שהם קדמא ואזלא והלא טעמים אלו הנם טעמי ניגון של שמחה - ומה שמחה יש בכך שהמצרים מררו את חיי אבותינו?" כיבד רבי יהונתן את שאלתו והשיבו בנחת: "בני, שאלה גדולה שאלת! אשיב לך על שאלתך": ידוע שהקדוש ברוך הוא הבטיח שבני ישראל יהיו במצרים ארבע מאות שנה ואם כן, מדוע אפוא נמשכה גלותם רק מאתים ועשר שנה? על ענין זה נאמרו תרוצים רבים ואחד מהם הוא: במשך מאתים ועשר שנה קבלו בני ישראל את כל מנת הסבל שנגזרה עליהם ושוב לא היה טעם להאריך את גלותם. זוהי אפוא הסיבה להטעמת המלים "וימררו את חייהם" בטעמים המסמנים נגון של שמחה, שהם "קדמא ואזלא" כי אכן הקושי של השעבוד גרם שמחה לאבותינו, בעטיו התקצרה גלותם במאה ותשעים שנה!! אך לפי זה - המשיך הרב - נשאלת השאלה: מדוע מופיעים על מלים אלו דוקא הטעמים קדמא ואזלא - והלא יש טעמים אחרים המנוגנים בניגון של שמחה. אלא שעל כך יש להשיב: אם נחסר מהמספר 400 את שנות הגלות -210, נקבל את המספר 190ושתי המלים קדמא ואזלא עולות בגמטריא 190 . וזהו פרושם של קדמא ואזלא על המלים "וימררו את חייהם" שקדמו ואזלו - שהקדימו לצאת ממצרים לפני המועד במאה ותשעים שנה, כמנין קדמא ואזלא, וזוהי הסיבה לשמחה. וזהו אפוא הטעם לכך שמילים אלו הוטעמו דוקא בטעמים אלו. כל הנאספים השתוממו לשמע חריפות תשובתו של רבי יהונתן אבשיץ והנאתם גדלה מאוד.(613 סיפורים על התרי"ג) נשלח מהאנדרואיד שלי
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-28/12/2018 00:21 |
|
| |
לרפואת הרב חיים צבי בן שרה פרשת שמות נאמר בפרשה: " וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל-הָאָבְנָיִם אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת-הַיְלָדִים וכו', וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד. וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים". הנה רבותינו גילו לנו מיהן אותן המיילדות הצדקניות שהיו במצריים, אלו יוכבד ומרים אשר שמעו את גזירת פרעה להמית את הילדים הזכרים תיכף ומיד עם לידתם, והן, לא רק שלא שמעו בקולו של פרעה לרצוח את הילדים, אלא אף היו מחיות את הילדים, וכמו שדרשו חז"ל, "שפרה" על שם שהיתה משפרת את הוולדות, מלבישה אותם ורוחצת אותם וסכה אותם, ומאכילה אותם ועושה כל צרכיהן, היא וחברותיה. ו"פועה", שהיתה שרה לתינוקות שיהיו בשמחה תיכף עם בואם לעולם הזה, ושמחה זו תלווה אותם כל חייהם. נמצינו למדים, כי שתי נשים אלו מסרו את נפשן ממש למען עם ישראל, על קידוש שמו של השם יתברך, ובזכותן עם ישראל שרד את הגזירה האיומה של העריץ הרשע פרעה המלך. וכמו שאמרו רבותינו "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, כל שכן אלו, שהחיו רבים רבים מישראל, שכאילו בנו עולמות הרבה. ואף על פי כן, כשהתורה מספרת לנו על מעשיהן של המילדות, אין היא מהללת את עצם ההצלה שהית הכרוכה במסירות נפש, אלא על מהותן של נשים אלו, ועל הגורם שהביא אותן למעשה נאצל זה: "ותראן את האלהים", שהיתה להן יראה מה' יתברך. וכן הכתוב אומר במתן שכרן של נשים אלו: "ויהי כי יראו המילדות את האלהים, ויעש להן בתים", (אלו בתי כהונה ובתי מלכות). משמע שעיקר מעלתן והשכר שאליו הן היו ראויות, הוא יראתן את האלקים, ולאו דוקא עצם המעשה שהיה כרוך במסירות נפש ממש, אלא שאותו המעשה נבע מכח יראת ה' שהיתה תקועה בלבותיהן. כי אדם בעולם הזה, יכול לעשות הרבה מעשים טובים, אפילו מעשי מצוה ממש, צרכי ציבור, עזרה לזולת, ועוד ועוד, אך אם אין אדם עושה מעשים אלו מתוך אמונה ויראת ה', הרי הוא דומה לאומות העולם שעושים הרבה מעשים טובים, אך כוונתם היא רדודה ביחס למי שעושה מעשיו מתוך אמונה ויראת ה'. אדם שעושה מעשה מתוך יראת ה', מעשיו גודלים וערכם הוא לאין שיעור ממי שעושה מעשיו שלא לשם שמים. וכמו כן מצאנו בגמרא במסכת שבת (לא.), שכשמכניסים את האדם להתדיין בבית דין של מעלה אחר יציאת נשמתו מהעולם, שואלים אותו, נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? וכו', ואפילו אם כל השאלות ענה בחיוב, אם יראת ה' היא אוצרו, זוכה לחיי העולם הבא, ואם לא, לא. עד כאן דברי הגמרא. וההסבר בזה הוא פשוט, שאפילו אם אדם יעסוק כל חייו בתורה, וכל משאו יהיה באמונה, אם עשה דברים אלו שלא לשם שמים, אלא מתוך רגשות ירודים יותר, כמעט שניתן לומר כי אין ערך למעשיו, וחבל על כל ימיו שהעביר במעשים טובים שלא ידע לעשותם בכוונה הנכונה, "שיהיו כל מעשיו לשם שמים", כלומר, מתוך יראת ה' והאמונה בו. ומובא בגמרא משל על זה, לאדם שאמר לחבירו, יש לי בור חטים, ואני מבקשך שתעלה חטים אלו מן הבור למחסן. הלך חבירו והעלה את החטים. שאל אותו, האם בשעה שהעלת את החטים ערבת בהן מעט חומטון? (שהוא מן עפר שהיו מערבין בחטים שלא יתליעו), ענה לו שלא עירב. אמר לו, מוטב היה שלא העלת את החטים, כי כעת אין ספק שכל החטים ירקבו במחסן. כך מצוות ומעשים טובים של האדם, שאם מעשיו אינם מתובלים ביראת ה', כל מעשיו כמעט אינם שוים כלום. וזו היתה מעלתן של המיילדות, שעשו מסירות נפש נפלאה, ומעשה נאצל מאד, והמקור שממנו נבעו מעשיהן, היה יראת ה', כי רצון ה' הוא להחיות ילדים אלו. נשלח מהאנדרואיד שלי
_________________
 |
|
|
|
|
|