נימוק מדוע לא להשתתף בבחירות לממשלת ישראל

לא הרמתי את קולי
בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים,
אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט,
ואז הם לקחו את היהודים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי,
ואז הם לקחו את חברי האגודים המקצועיים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר אגוד מקצועי,
ואז הם לקחו את הקתולים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי,
ואז הם לקחו אותי,
אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני.
(ברטולד ברכט)

*-- Title *הבחירה שלי, לא להצביע בבחירות הפעם, נובעת ממניעים מהותיים. האם איני פעילה פוליטית? לא
בהכרח, אני מנסה להשפיע כמיטב יכולתי, במרחב הציבורי, הרבה יותר מאשר אנשים אחרים, אשר
משלשלים פתק לקלפי אחת ל (היה אמור להיכתב 4 שנים, אלא שבמדינתנו הקטנטונת בחירות
מתקיימות אחת לשנתיים בממוצע), וסבורים שבכך מילאו חובתם לדמוקרטיה.

מדינת ישראל אינה דמוקרטית מבחינה מהותית, והבחירות, לטעמי, מהוות מן שגרה, רוטינה, מחזה
של דמוקרטיה, חזות חיצונית של דמוקרטיה, שאין בה תוכן. בבחירתי לא להצביע אני רוצה להגיד:
אין כאן דמוקרטיה. בכוונה הבאתי בראשית מאמרי את מילותיו המפורסמות של ברכט מראשית מלחמת
העולם השנייה, הקשורות להתנגדות לנאצים, שכן איני טוענת כי כל אזרחי מדינת ישראל נתונים
לשלילת חירותם האישית שלא כדין, אלא שמגזרים מסוימים במדינה (למשל אנשים המתויגים כ'חולי
נפש' וכלואים במוסדות פסיכיאטרים, או הנתינים בכפייה של תוכנית ויסקונסין) חייהם מבחינת
'מד החירות האישית', משוללי חירות אישית עקב מעשה של המדינה.

*-- Title *

ברוח ברכט - היום זה הם, ומי מחר?*--/Title *

עבורי, חירותי האישית אינה שווה אגורה שחוקה, כל עוד בחברה שבה אני חיה, לצדי, שוללים את
חירותם של אנשים ללא הצדקה הנגזרת משלטון החוק המהותי, מעיקרון החוקיות. אין ספק שבכל
חברה ללא עונש של שלילת חירות (כפי שהוא מותווה בחוק העונשין, ולפי עיקרון החוקיות) לא
יתקיים סדר. אולם חירות יש לשלול לא רק על פי שלטון החוק הפורמלי אלא גם על פי שלטון החוק
המהותי. אנשים המאושפזים בכפייה במוסדות פסיכיאטרים, כלואים שם מכוחו של חוק אנכרוניסטי,
המאפשר לפסיכיאטר מחוזי, על סמך ראיות לכאורה בלבד, לכפות על אדם בדיקה כפויה ולאחר מכן
אשפוז כפוי רק משום שהובאו בפניו ''ראיות לכאורה'' לכך שהוא חולה ו''מסוכן''. מדברים על
מסוכנות מעורפלת, בעלמא, לא מוגדרת, ולמעשה כל אדם כמעט עשוי להיכנס לגדר קטגוריה זו.
''ראיות לכאורה'' למחלת נפש, פירושו של דבר כי הפסיכיאטר המחוזי שומע מצדדים שלישיים,
כגון שכנים או קרובי משפחה של ה''חשוד'' ב''מחלת נפש'' כי התנהגותו ''מוזרה'': זוהי דרך
מצוינת של החברה לרדוף את מי שהתנהגותם חריגה ולהטיל עליהם עונש בדמות כליאה בבית חולים
לחולי נפש. הסוגיה הזו רחבה מדי בכדי להכניסה ליריעה כה קצרה של מאמר, וברור שיש כאן
עידונים ודקויות, אשר מטבע הדברים מאמר קצר אינו יכול להן. יחד עם זאת, בגדול, במדינת
ישראל יש חוק המתעמר והמעמיס משוכות לרוב, כאשר מדובר בחשודים בעבירה, טרם ימצאו עצמם
מאחורי סורג ובריח, ובאשר לאנשים המתויגים כ'חולי נפש' החוק מאפשר לכלוא אותם בבית חולים
לחולי נפש, שהוא גרוע מבית סוהר מהרבה בחינות (למשל הפלישה המתמדת לגופם, החדירה
לפרטיותם, החיטוט באישיותם וכו' ) רק על סמך ראיות לכאורה, ללא הליך ראיות מסודר, ללא
שיואשמו בעבירה ספציפית (כפי מצוות עיקרון החוקיות) אלא על סמך מסוכנות מעורפלת אשר טבעה
לא ידוע. יש כאן למעשה אפרטהייד כלפי מי שתויגו כ''חולי נפש''. בעוד שכל אזרח מן השורה
אשר נחשד בעבירות עובר הליך פלילי שבו 1001 משוכות להגנת חירותו (ראיות, על כל יסודות
העבירה, אשר טיבה להתקיים מוגדר במדויק וכו') הרי שמנגד בהינף הגדרתו השרירותית של אדם
כ'חולה נפש' (שרירותית, כי לעיתים רבות מידי מדובר בהתנהגות אשר אינה מקובלת על הסביבה
וזוכה לתיוג מה שמעביר מסר לבני-החברה כי יזהרו בהתנהגותם פן יתויגו כ''חולי נפש'' ) הוא
מוקע מן הכלל אשר עיקרון החוקיות פורש עליו הגנתו ומושלך אל עבר מערכת כליאה שרירותית,
קפקאית ונפרדת המגולמת ב'חוק לטיפול בחולי נפש'.

כאשר ההגנות אשר מעניק עיקרון החוקיות אינן נפרשות על כלל האנשים אלא רק על חלקם - זוהי
אינה דמוקרטיה. בשל כך, בין היתר, מבחינת המהות - מדינת ישראל אינה מדינה דמוקרטית.

חלק מן האזרחים, אשר מתויגים כ''חולי נפש'', אינם מוגנים באופן אינהרנטי, מובנה בחוק,
מפני כליאה שרירותית.

אין ספק שלעיתים קרובות מדי המשטרה מבצעת מעצרי שווא אך באופן מובנה ואינהרנטי, חוק
העונשין הוא נכון, הגם שיש בו מספר עבירות אשר אינן עונות על מבחני הסף של עיקרון
החוקיות, כגון העבירה המנויה בסעיף 198 לחוק, העוסקת ב''תקלה לציבור'', אך מעיקרו חוק
העונשין הוא חוקתי, וזאת להבדיל מן החוק לטיפול בחולי נפש אשר מסדיר את שלילת חירותם של
מי שתויגו כחולים שאינו חוקתי ואינו עולה בקנה אחד עם עיקרון החוקיות באופן מובנה.

במדינת ישראל ישנם למעשה אזרחים סוג ז' (המתויגים כ'חולי נפש') אשר לא זו בלבד שאינם
מוגנים באופן מובנה בחוק משלילת חירות שרירותית. בעוד שלאסירים הזכות על גופם (בג''ץ
355/79 קטלן נגד שירות בתי הסוהר קבע למשל כי אי אפשר לפלוש לגופו של האסיר בחוקן כפוי)
הרי ממי שתויגו כ'חולי נפש' נשללת זכות זו וגופם הוא 'כרית סיכות' לשלל מזרקים, תרופות
שניתנות בכפייה, קשירות, שוקים חשמליים ועוד.
כאשר קבוצה מסוימת בדמוקרטיה מוצאת באופן שרירותי מחגורת ההגנה אשר פורשת הדמוקרטיה מפני
שלילה שרירותית של זכויות אדם- זוהי אינה דמוקרטיה! ( הרי אתם זוכרים את שירו של ברכט אשר
ציטטתי בתחילת המאמר, לעיל).
נכון, גם אם יש איזונים מסוימים שיש להתחשב בהם הרי שבמתכונתו הנוכחית החוק המסדיר את
שלילת חירותם של מי שתויגו כ''חולי נפש'' אינו חוקתי כלל ואין בו כמעט זכר לעקרונות יסוד
חוקתיים ומשקף הנחות יסוד פטרנליסטיות ואנכרוניסטיות (למשל בעניין ''מסוכנות'' חולי נפש:
בעבר אנשים אשר היו להם סממנים גופניים מסוימים, אף בצורה מסוימת וכו' נחשבו למועדים
לפשיעה יותר מכלל האוכלוסייה. הגם ש''תיאוריות'' אלו התבדו, בסופו של דבר הן הביאו לשלילת
חירותם של חפים מפשע ולעוול עצום!).

אך האופן שבו אנשים בישראל נכלאים בבתי-חולים-לחולי נפש אינו ה'מובלעת' האנטי דמוקרטית
היחידה במדינה ה''דמוקרטית'' ישראל.
גם תוכנית ויסקונסין היא כזו!

מהותה של תוכנית ויסקונסין על פי הצהרתם של המתפעלים עצמם, היא עבודת כפייה למקבלי
קצבאות, תוך ''חינוכם מחדש''.

עבור כלואים במוסדות פסיכיאטרים, או עבור הנתינים בכפייה של תוכנית ויסקונסין, אם כן,
הדמוקרטיה אינה רלוונטית: השלטון האציל לפקידי שלטון (פסיכיאטרים ומתפעליי תוכנית
ויסקונסין) סמכות לשטר, לפקח ולשלוט בכל היבט של חייהם רק משום שלא קיימו אתוס של החברה
(במקרה של מתויגים כ''חולי נפש'': מה שנחשב כ'נורמלי' ובמקרה של מקבלי הבטחת הכנסה: הם
אינם עומדים בתחרות, אשר בחברה קפיטליסטית נחשבת כערך עליון).
נכון, אם נשאל את ההוגים והמתפעלים של תוכנית ויסקונסין ומנגנון האשפוז בכפייה מהי
ההנמקה, הם מיד ימלאו פיהם בקלישאות כגון ''השמת מובטלים לעבודה'', או ''הגנה על החברה
מפני חולי נפש''. בנוסף לסוציולוג רוברט מרטון שדיבר על 'פונקציות סמויות' של מנגנונים
חברתיים, לעומת הפונקציות הגלויות, המוצהרות, גם הסוציולוג אריק אריקסון היטיב לתאר כיצד
בתי הסוהר 'מלמדים פשיעה'. באותה נימה ומדרך היקש ניתן לאמר כי תוכנית ויסקונסין מנציחה
את המוחלשות החברתית של נתיני הכפייה שלה, מפני שהיא מדרבנת צייתנות וקבלת מרות ו''חינוך
מחדש'' על פני העצמה. הסוציולוג הדגיש כיצד תכונות של 'צייתנות' בטווח הארוך אינן
מסייעות לניעות חברתית במעלה הסולם הריבודי אלא מחבלות בתהליך הניעות במעלה הסולם של
אוכלוסיות מוחלשות). ובאותה נימה ומדרך ההיקש ניתן לאמר גם כי מוסדות פסיכיאטרים מדרבנים
ומנציחים את מה שנתפס בעיני החברה כ''חולי נפשי''- כך למשל במוסדות פסיכיאטרים מולעטים
אנשים בתרופות אשר חלקן גורמות להם לרעידות ול'טיקים' וכו' - ''סימפטום'' הנתפס בטעות
כשייך ל''מחלת הנפש'' ולא לתרופות. השהות במוסד פסיכיאטרי מסבה סבל נפשי רב לשוהה בו, אך
סבל זה מיוחס בטעות ל''מחלה'', ולא, חלילה, לתנאי שלילת החירות. לפי מרטון , יש כאן
פונקציה גלויה (מה שמצהירות הרשויות, מילים כדרבנות, מנוסחות לפי דברי יועציי התדמית)
לעומת הפונקציה הסמויה: אמצעיי דיכוי כלפי אוכלוסיות מוחלשות (בתי חולים-לחולי-נפש,
תוכנית ויסקונסין ) אשר מעמיקים את דיכוים של אוכלוסיות מוחלשות. בתי-חולים לחולי-נפש או
משרדי תוכנית ויסקונסין מהוות 'מובלעות אנטי דמוקרטיות בחברה דמוקרטית'. הן מסכנות את
הדמוקרטיה כולה. איך? אפשר להציץ שנית בשיר של ברכט במעלה המאמר: הפרת זכויות המוחלת על
אוכלוסייה אחת, לאט לאט מתפשטת כאש בשדה קוצים, מתגלגלת ככדור שלג כלפי אוכלוסיות אחרות.
האופן שבו דפוס העסקת 'עובדי קבלן', אשר היה מקובל פעם רק בהקשר של עובדי ניקיון או
גינון, חדר אל עובדי הצווארון הלבן ומרצים באוניברסיטה, מוכיח כי אל להן,
לאוכלוסיות אשר טרם נפגעו מהפרת זכויות אדם לשבת בשקט. כמו סרטן המתפשט בגוף, כך גם הפרת
זכויות אדם כלפי אוכלוסיה אחת מתפשטת מהר מאד כלפי אוכלוסיות אחרות.
המרצים באוניברסיטאות, אשר מועסקים כיום לפי אותו דפוס קבלני אשר פעם יוחד אך ורק לעובדי
ניקיון, מהווים הוכחה חיה לכך. אך פגיעה בדמוקרטיה אינה רק כאשר מחלק מהאוכלוסייה נשללות
זכויות אזרח באמתלות שונות (אני בכוונה אומרת 'אמתלות' כי התירוצים של הרשויות, כמו למשל
ב'ויסקונסין', לשלול זכויות אזרח הם 'מצוצים' וכלל אינם עומדים במבחן המציאות, ומדגימים
את הפער בין 'הפונקציה הגלויה' לבין 'הפונקציה הסמויה' שמרטון דיבר עליה). היא מתבטאת גם
בדפוסי החשיבה של אנשים בחברה ''דמוקרטית'' כאשר מתפעלת בכירה מתוכנית ויסקונסין משבחת
את עבודת הכפייה והחינוך מחדש, ואפילו אינה מודעת לכך שנימת-דבריה משועתקת
מתרבות-פוליטית-טוטליטרית, ובהתחשב בעובדה שהשלטון האציל לה סמכות להצר את חירותם של אלפי
אזרחים, הרי זוהי פגיעה בדמוקרטיה מבחינה מהותית. כאשר פסיכיאטר מחוזי מצהיר בראיון
עיתונאי כי 'התנגדותו של מאושפז לאשפוז מעידה על מחלה, ומצדיקה ביתר שאת אשפוז כפוי',
(כאשר הוא יכול לשלול חירויות מאזרחים במחוז שלם ) הרי שהוא אינו מבין עקרונות יסוד של
דמוקרטיה. הפילוסוף קרל פופר הצביע כבר על עצם העובדה, כי תיאוריה מדעית אשר משתמשת בכל
ממצא עובדתי אשר יימצא בכדי ''להצדיק'' את עצמה אינה תיאוריה אמפירית אלא 'אידיאולוגיה'
או 'דוקטרינה'. כאשר פסיכיאטר מחוזי רואה בעצם התנגדותו של אדם לאשפוז ''מחלה'' הרי שהוא
מדבר 'דוקטרינית' ולא ''מדעית''.

אלו הן, על קצה המזלג, דוגמאות מדוע בישראל פושה תרבות לא דמוקרטית. אנשי-רשות אשר
הואצלה להם הסמכות לשלול חירות, חושבים ומתפעלים את סמכותם באורח לא דמוקרטי. מבחינה
שורשית מאד תפיסת המציאות שלהם שבה ערכים כגון 'עבודת כפיה' ו'צייתנות למרות' דורסים
ערכים כגון 'עצמאות מחשבתית' או 'הכרה בערך העצמי' או 'עמידה על זכויות' (ממובטלי
ויסקונסין נשללו קצבאות אך ורק משום שהפגינו אל מול משרדי התוכנית. מאושפזים במוסדות
פסיכיאטרים אשר מגלים התנגדות נחשבים כ''חולים חסרי תובנה למצבם'' ומולעטים בעוד יותר
זריקות). כאמור- על קצה המזלג.

*-- Title *דוגמה גרוטסקית לתפיסת עולם פטרנליסטית מאד של רשויות שלטון מצויה בידיעה הבאה,
אשר הופיעה ב'וואלה' ביום שישי, ה 24 במרס. שירות בתי הסוהר החליט כי אזרח סעודי, הכלוא
בכלא מגן, יואכל בכוח לאחר שפתח בשביתת רעב וחלה התדרדרות במצבו. האיש נעצר לפני כ-11
חודשים בעת שהסתנן לישראל. לפני כחודשיים החל לשבות רעב בניסיון למנוע את גירושו מאחר
ועומד נגדו גזר דין מוות בסעודיה. בגלי צה''ל דווח כי ניסיונות לגרשו למדינות אחרות, כגון
טורקיה ושבדיה, לא צלחו.

למדינה לא ממש אכפת כי האזרח ימות, בארצו שלו. אלא מטעמי פטרנליזם היא תבחר איך הוא ימות,
ותאכיל אותו בכפייה כדי שחלילה לא יבחר את דרך מותו. זהו פטרנליזם חסר פשר וחסר תכלית,
שהרי ממילא המדינה רוצה לשלחו למקום אשר בו צפוי לו גזר דין מוות. כאשר החלטה כזו עומדת
ברקע אין שום טעם ''להציל את חייו'' כדי לאפשר לו למות ''בדרך שבה המדינה רוצה''. זוהי
דוגמא אקראית לפטרנליזם אנכרוניסטי של המדינה, אך היא מייצגת זרם, מגמה, בהלך הרוח
הפטרנליסטי של הרשות: אל תפגע בעצמך בדרך שלך. זה צריך להיות 'מסודר' - בדרך שלנו.

סיכומו של דבר: גם אם למראית עין חיצונית מדינת ישראל דמוקרטית, מתקיימים בה מנגנונים
''חוקיים'' מבחינה פורמלית, אך אינם עומדים במבחני שלטון החוק המהותי (תוכנית ויסקונסין
עברה ב'דלת האחורית' בחוק ההסדרים. 'החוק לטיפול בחולי נפש' התשנ''א- 1991 אינו עולה בקנה
אחד עם עקרונות יסוד חוקתיים, עם עיקרון החוקיות וסותר את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו).
כתוצר של מנגנונים אלו נשללות חירויות אדם בסיסיות מאזרחים רבים, אשר במסגרת של אשפוז
כפוי, או תוכנית ויסקונסין, משוטרים בשגרת יומם (במקרה של הנתינים בכפייה של תוכנית
ויסקונסין) או בגופם ובנפשם (במקרה של מאושפזים בכפייה). מדובר באוכלוסיות ''אחרות''
(''מובטלים פרזיטים'' או ''משוגעים'') ועל כן מרבית הציבור אדיש לשלילת חירותם תוך חוסר
הבנת המכניקה של שלילת חירות, אשר מתחילה באוכלוסיות 'אחרות' ומתפשטת עד מהרה על המרכז-
או כפי אמרתו המפורסמת של ברכט: ''ואז הם לקחו אותי, אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד
שירים את קולו למעני''.

אנשי מדע-המדינה מבחינים בין מידת הדמוקרטיות של המדינה לבין מידת הליברליות שלה: ככל
שהשלטון מתערב פחות בחיי האזרחים הרי המדינה ליברלית יותר, וככל שאזרחים משפיעים יותר על
מנגנון קבלת ההחלטות בשלטון, המדינה דמוקרטית יותר. לכאורה, צריך להיות מתאם בין מידת
הליברליות לבין מידת הדמוקרטיות של מדינה אך לא תמיד: יש ובמדינה, כגון ישראל למשל, הגם
שרמת ההשתתפות של האזרחים גבוהה למדי, לצדם מתקיימים 'איים לא דמוקרטיים', איים מושגיים
או פיזיים אשר בהם לזכותו של האזרח לנהל את חייו כרצונו, כמיטב מסורת הליברליזם, אין זכר.

אומרים שההשתתפות בבחירות מהווה את האקט הדמוקרטי האולטימטיווי, הטוטלי, המובהק ביותר.
אומרים כי היעדר השתתפות בבחירות מסכנת את הדמוקרטיה ומלמדת על אדישות, ייאוש וניכור. לאו
דווקא! אקט הבחירות מהווה קליפה חיצונית של הדמוקרטיה, הוא חשוב, אבל אינו חזות הכול
ותפיסה לפיה שלשול פתק לקלפי אחת ל 4 (או 3, או 2) שנים לקלפי 'מקיימת את הדמוקרטיה',
מהווה אשליה מסוכנת. כשלעצמי, לכשאקבל את רישיון עריכת הדין שלי, אשתמש בו כדי להגן על
אזרחים מפני שרירות השלטון (אשפוז כפוי, תוכנית ויסקונסין ועוד) ומפני שרירות של גופים
פרטיים, אשר השלטון אדיש לה (מעסיקים וכו'). נראה לי שאקט זה יתרום יותר לדמוקרטיה
(קרי למידת הליברליזם של החברה, למידת ההכרה של החברה ושופטיה בחירות אדם מפני עריצות
כערך חשוב) מאשר הצבעה בקלפי. הוא יתרום לדמוקרטיה מהבחינה המהותית (אני מקווה שבעקבות
פעילותי מידת החירות האישית של אנשים מסוימים, אשר אייצג, תגבר) להבדיל מתרומה למצג
החיצוני-קליפתי משהו של הדמוקרטיה - אקט הבחירות.

*-- Title ** ענבל בר-און היא סטודנטית מצטיינת למשפטים, מפיצה סיכומי הרצאות ופסקי דין משפטיים באתר
האינטרנט שלה: 'אינטרפרטציה' - מגזין אינטרנט ראדיקלי ביקורתי, חברה במערכת כתב
העת של המכללה 'שערי משפט'.

למאמרים נוספים בטור האישי של ענבל בר-און