| נשלח ב-10/1/2010 13:30 |
 |
| |
מעשרות בימנו
בימנו הרי אין אנו נותנים את התרומות לכהן, ולא את המעשרות ללוי , וומצוות ההפרשה הן מדרבנן. (כי הרי אין היום ודאי כהנים ולווים)
בשעת ההפרשה המדומה של המעשרות, אנו משחיתים ומאבדים מפרי העץ והאדמה, לפי הכמות, ןלפעמים אנו משחיתים הרבה מאד, השחתה ממש שאף אחד כמובן לא נהנה ממנה, ואסור להנות ממנה.
הרי מצוות איסור השחתה היא מדאוריתא, מצוות הפרשת המעשרות בימנו כאמור מדרבנן, איך דוחה מצוה מדרבנן את זו מדאוריתא, מילא עם היה הגיון- אבל אין כל הגיון, להשחתה זו?
או אולי אני טועה?
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-10/1/2010 13:48 |
|
| |
אתה קצת טועה, כי את המעשרות מעבירים לגני החיות, שכידוע כל החיות שם שייכות לכהנים וללויים.
לגבי השחתה, בתחום הפרי והירק בכל מקרה משחיתים בכל עונה כמויות עצומות של יבול בכדי לווסת את המחירים.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/1/2010 13:51 |
|
| |
ועוד משהו: מי שקבע שמצות השחתה היא מדאוריתא, הם רבנן. והם אלו שקבעו את חובת המעשרות גם כשאין רוב ישראל על אדמתם, והם אלו שקבעו שבכלל מעשרות לא נוהג כשאין רוב ישרא על אדמתם. והם גם אלו שקבעו שבזמננו אין כהן מיוחס שיכול לאכול את התרומה, ובכלל הם שקבעו מה עושים עם המעשר, כי מהתורה אין שום אפשרות להבין כמה מעשר נותנים ולמי. בקיצור הכל חכמי הדורות החליטו. אז אין חמורים ואין קלים, יש רק הלכה, וההשחתה תתאפק. בא ננסה לעבוד קודם על ענין ההשחתה של הבלאי שיושבי הפורומים יוצרים לשרתי המחשב ולכסף שהם משלמים על הזמן שהם משחיתים.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/1/2010 13:57 |
|
| |
לייבוביציאן למופת.
וכי הפוסקים אינם נותנים משקל רב יותר לאיסורי דאורייתא מאשר לדרבנן?
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-10/1/2010 13:59 |
|
| |
בכנסיה הגדולה של אגודת ישראל שהתקימה בירושליים בבניני האומה- לפני הנפת- דגל-, על שולחן הכבוד ישבו כל המכובדים מכל הזרמים, במרכז ישב הרבי מגור, ולידו הרב שך, חסידי גור כדרכם בקודש עשו מעשים כוחניים באולם מלווה בצעקות דחיפות וכד' היתה הפרעה גדולה
פלט הרב שך מבין שיניו חיות השיב לו הרבי מגור- אולי- אבל חיות הקודש
האם ליושבי גן החיות הזה כיונת?
לפי דבריך האברך בכולל המפריש מעשרות ומשחיתן- לויסות המחיר כוונתו.?!
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/1/2010 14:07 |
|
| |
מקסוול, אין ספק שהפוסקים נותנים משקל לדאוריתא. אבל ירוחם השתמש בסברא הנוגדת את כללי הפסק, שכן לפי ההלכה אין במעשרות משום השחתה, השחתה היא רק מה שאינו כהלכה. קריעת בגד בעת אבלות אינה השחתה, וכן הריגת עמלק או עיר הנדחת. ולכן לפי השיטה ההלכתית אין כאן השחתה.
ירוחם דיבר מבחינה אנושית, ועל כך השבתי שמבחינה אנושית האיסור להשחית הוא לא יותר "דאוריתא" מאשר שמירת ההלכה כמו שהתפתחה. משתדלים מאד שלא יושחתו יבולים, ולכן מעבירים לגני חיות, או מעשרים את השאריות שנמחצו, או שמעשרים את הכמויות העודפות. בשוק הפרי והירק יש מניפולציות לא פחות מאשר בשוק המט"ח, והמעשרות מנצלים זאת. בכל אופן בשורה התחתונה יש עדיין הרבה מקרים של השחתה ממש, אבל זה מחיר הציות להלכה. מחיר התעשייה משחית הרבה יותר שאל את גרינפיס.
והאברך בכולל לא מפריש מעשרות, כי הבד"צ עושים זאת כבר. במקרה הטוב הוא מפריש מעשר לחומרא, אבל מעשר לחומרא אינו אלא יותר מאחד ממאה (לכן ספק מעשר ראשון המע"ה), קשה לקרוא לזה השחתה, במושגים שלנו (לך לאולם חתונות בסוף החתונה ותראה מה זו השחתה).
|
|
|
|
| נשלח ב-10/1/2010 14:21 |
|
| |
ההסברים הפרקטיים (השחתה באולמות חתונה, ויסות מחירים) כוחם יפה באופן מקומי בלבד. ברור שכללי המעשרות לפיהם אנו נוהגים היום - נהגו גם בזמני קושי ומחסור (מלחמת העולם הראשונה בא"י, למשל), בהם סעודת החתונה וסעודת השבת שולבו זה בזה לצורך חיסכון וגני חיות היו רק בסיפורים של הדוד מאמריקה. ברור שתשובה בחינת "דע מה שתשיב לאפיקורוס" דימינו שכרה בצידה, אך קיים צורך לתשובה כוללנית יותר.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/1/2010 14:29 |
|
| |
היהודים תמיד הסתדרו, ואף פעם לא ויתרו על 10% מהתקציב. כשהיו בגלות לא נהגו בזרוע לחיים וקיבה כי זה היה קשה, וכן לא נהגו בחדש כי זה היה קשה. זה שהיישוב הישן בירושלים לא היה משופשף דיו בדיוק בתקופת מלחה"ע לא ברור, כי באותם ימים הסכימו רוב הרבנים להיתר מכירה, וכמובן "מנהג ירושלים" לקנות פירות נכרי בשביעית, כולם הבינו שלא משחיתים את הפרנסה, כי זה מוגדר כפיקוח נפש. כל הלכתחילה אריבער מקורו בתקופת השפע שלנו, בה כולם משחיתים כל מה שאפשר. נצטרף גם אנחנו לטרנד ונשחית.
התשובה הכוללנית היא שלכל דבר יש מחיר, גם להלכה. גם בתורה יש מצוות שנוגדות את הרגש האנושי כמו אלו שהוזכרו לעיל, אבל הם המחיר של התכלית של התורה. ובדיוק בימינו השחתה היא מחיר כזה זול, שאף אחד לא יורק לכיוון שלו.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/1/2010 15:18 |
|
| |
דינו
לפי הדברים שאתה מביא- כי רבנן הם הם הקובעים וקבעו את מצוות התורה-אמרו בטעות שיטת ליבוביץ- כבר קדמו לו גדולים יותר.
רבנן הם שנתנו את הקדושה לתורה (אני מקוה שהציטוט נכון) כלומר הפה שאסר הוא הפה שהיתיר- או שיכול להתיר,
ונמשיך לפי הרעיון הזה. רבנן הם שהמליכו עלינו את אלוקים למלך, והם אלו שנתנו לו את מעמדו הקדוש,יחד עם התורה,
אולי מחר יחליטו אחרת? ואולי כבר החליטו אחרת? כמה מהם ודאי ודאי.
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-10/1/2010 15:22 |
|
| |
נכון מאד, כל מה שיש לנו יש מפי המסורת האנושית, של חכמינו. זה שהם בני אדם, העשויים מאותו חומר שאנו עשויים, לא מלמד שמחר הם יאמרו שאין אלהים. הם לא אומרים מה שבא להם מן המותן, אלא מה שמביאים אותם כללי המסורת לומר. לא מדובר ב"הפה שאסר" מיתמם, אלא במערכת מורכבת, שלא יכולה להשתנות משיקולים של מפלגת הירוקים, צריכים שיקולים מכריעים יותר, פרנסה למשל.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/1/2010 15:30 |
|
| |
לא בדיוק לענין אבל אני מרשה לעצמי-
הרבי מאמשינב שבת השבת בעיר הקודש ב"ב, הוא פועל לפי השו"ע ? או מהמותן? אני בטוח שרק מטרות קדושות לנגד עיניו. ולא בהכרח לפי המסורת. ובהכרח נגד הפרנסה, ובהכרח כנגד התורה- שנקדשה על ידי רבנן.
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-10/1/2010 15:37 |
|
| |
הרבי מאמשינוב הוא יהודי מסכן שאינו יכול לשלוט על החוויות הרוחניות שלו, ומוכן להתנער מאחריות בקשר למחוייבות לציות להלכה. לזכותו ייאמר שהוא לא חידש כלום רק לקח מנהגים קיימים בחסידות והקצין אותם.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/1/2010 15:48 |
|
| |
את הדברים האלה, אפשר גם להגיד, גם על כמה וכמה, מהחכמים הליטאים- ביתר שאת. תלוי מאיזה צד אתה.
ולענין התרומות והמעשרות- נדמה לי - ואודה לך באם תראה לי אחרת, בגמרא- אין זכר לצורת ההפרשה והאבדה הנהוגה כיום, ואהמר אולי גם לא אצל הרמב"ם! נדמה לי ואולי אני טועה החז"א הוא מחדש השיטה הנהוגה היום, ולא מסורת מדור דור.
למען הסר ספק אני לא מקניט.
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-10/1/2010 15:56 |
|
| |
אני לא טענתי שהשיטה היא מסורת מדור דור, אלא רק בהתאם לכללי המסורת. שאין ב"ד יכול לבטל תקנת ב"ד קודם וכו'. לפי מה שאני יודע המעשרות נהגו כאן מאז ומעולם, כל זמן שהיה כאן יהודים, וכיון שעל טהרה לא הקפידו, לא יכלו לאכלם.
בגמרא לא הוזכרה הבעיה מכיון שבזמנם היו מביאים תרומה לכהן שהיה אוכל אותה, כמו אביי למשל ביצה יב: אבל לגבי חלת חו"ל תיקנו להפריש חלה ולשרוף, כדאי' בחלה פ"ג. וכינוה "חלת האור".
|
|
|
|
| נשלח ב-10/1/2010 16:26 |
|
| |
במחילה יש מסורת- אין כללי מסורת, בבבל תיקנו לשרוף חלה, אבל לא תרומות ומעשרות למרות כאמור כי גם שנער עבר הירדן וסוריה חייבים בה,
המאמר שאין בית דין יכול לבטל תקנת ב"ד קודם- אינו נכון עובדתית- תקנות בית דין של בית חשמונאי בוטלו עי בית דין מאוחר וקטן יותר.
עם כל הכבוד לחז"א או לפוסק אחר, הם לא היו בשום פנים ואופן בית דין, ומאמר זה לא חל על תקנתם. ומקובלני ממה שכתבת בעבר כאן בפורום, על הרבה הרבה תקנות שבוטלו או שונו במרוצת הדורות לטובת ולרוחת הכלל והפרנסה והנוחיות.
רק אם אתה רוצה להקניטני לא תסכים לשורה האחרונה
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-10/1/2010 20:32 |
|
| |
השורה הראשונה היא שאיני רוצה להקניט אף אדם ובודאי לא אותך, היכול להיות סבא של סבא שלי.
יש מסורת, ויש כללים המתאימים לרוח המסורת. אין כללי מסורת ברורים וחד משמעיים, אבל יש מה שנקרא "תאימות". המאמר שאין בית דין יכול לבטל הוא הלכה פסוקה, כתוב גם ברמב"ם, ולכן הוא מחייב, אם באיזו שהיא תקופה לא נהגו כך - יש להם בעיה, כרגע זו ההלכה. אני מאמין שעוד הרבה הלכות הפסוקות בש"ע לא נהגו תמיד מאז ומעולם. (והסכת אזנך לדברי איסי בן יהודה, איסי סובר שאסור לרכב על פרדה - משום שזו יצירת כלאיים, שאלו עליו בירושלמי: והלא דוד המלך רכב על הפרדה? ותירצו: אין למדין מן התקוע, שתקע עצמו שלא כהלכה, ופירש הפנ"מ שדרך המלכות לתקוע עצמה שלא כהלכה).
לגופה של הערתך, איני מכיר את הדוגמא הזו שביטלו תקנה של בית דין שגדול בחכמה ובמנין, אולי אתה מפרש מנין מספר אנשים, אזי דע שלרוב המפרשים אין הכוונה למספר האנשים, אלא לאיכות המנין.
חז"ל לא תיקנו לשרוף מעשרות כי בימיהם היו אוכלים אותם לתיאבון, הזכרתי את דברי הגמרא שאביי אכל תרומה, וכתב על זה הרא"ש שהיה להם אפר פרה. גם בימינו אפשר לשמור על טהרה אם מאד רוצים, אלא שאין אנו יודעים אם הכהנים שמרו על טהרת יחוסם, ולכן לא מתירים להם לאכול. האם לדעתך תואם את רוח המסורת לבטל את תקנת מעשרות שנהגה כנראה מאז ימי עזרא? אני מעריך שלא.
ונכון, שפרנסה היא פיקוח נפש, ומפניה הותרו הרבה תקנות וגזרות. אבל בזמננו אין מדובר בענין של פרנסה.
 |
|
|
|
|
|
