בס"ד
לידידת הברית היקרה ...
רציתי להתייחס לאמור אל האפגנים בכלל ועל היהודים השבויים בגלות בינהם בפרט...
לתגובתך ממאמר הרב נעמת נאמר:
הוא פנה אלי ידיד אישי, אפגני, והזמינני לבית הוביל אותי לאחד מחדרי הבית הפנימיים, פתח ארון והוציא מתוכו
חבילה עטופה בבד. 'יש כאן ספר שאינני מבין מילה ממנו, אך אבי מסר אותו לידי באומרו שקיבל זאת
בירושה מאבותיו', אמר הידיד. הסרתי את העטיפה ומצאתי בתוכה... סידור-תפילה עתיק מאוד".
תגובתי ע"פ האמור בכתבה האפגני המתואר בכתבה קיבל מאביו סידור תפילה עתיק אך לא נאמר מאיזה אימא נולד אותו אפגני המתואר בכתבה, והאם אימו היתה יהודיה או גויה שאביו התחתן איתה בשבי או בגלות וכו'....
ולמה אני אומר זאת ?
כי הלאום היהודי נקבע לפי הנולד מהאמא ולא לפי האב .... ( שכך קבעו חז"ל) ועוד נאמר בשיר השירים ברמז לעניין זה : אחת היא לאימה ברה היא ליולדתה ראוה בנות ויהללוה מלכות ופילגשים = ( אומות העולם) ויאשרוה .... וכו'...
ולחיזוק דברי נאמר בדברים ז' ...
א כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם-רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ.
ב וּנְתָנָם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא-תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם.
ג וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם, בִּתְּךָ לֹא-תִתֵּן לִבְנוֹ,
וּבִתּוֹ לֹא-תִקַּח לִבְנֶךָ.
וזאת למה ?
ד כִּי-יָסִיר אֶת-בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף-יְהוָה בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר.
ה כִּי-אִם-כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ.
ו כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.
ז לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל-הָעַמִּים חָשַׁק יְהוָה בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי-אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל-הָעַמִּים.
ח כִּי מֵאַהֲבַת יְהוָה אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת-הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא יְהוָה אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרָיִם.
ט וְיָדַעְתָּ כִּי-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָו לְאֶלֶף דּוֹר.
ומנגד רחמנא ליצלן...
י וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל-פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ אֶל-פָּנָיו יְשַׁלֶּם-לוֹ.
שנאמר:
יא וְשָׁמַרְתָּ אֶת-הַמִּצְוָה וְאֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם.
ופיוש האבן עזרא ע"ה ( הראב"ע) לדברים ז' פס' א-י"א
[ז, א] ונשל - הנו"ן שורש והוא מגזרת: כי ישל זיתך
[ז, ד] כי יסיר את בנך - שב אל בנו הנזכר והוא שלא תתן בתך לבנו, או לא תקח הבת הנזכרת.
[ז, ה] כי אם - רק כה עשו להם כטעם: כי עם קדוש אתה ולא תתגאל בדברי הכותיות המצויירות במצבות ואשרים.
[ז, ו] סגלה - פירשתיו והוא דבר נחמד לא ימצא בכל מקום, כמוהו וכן: וסגולת מלכים.
[ז, ז] חשק ה' בכם ויבחר בכם - ולא באחרים.
[ז, ח] ומשמרו - שם הפעל.
[ז, ט] הוא האלהים - הטעם זה הוא האלהים באמת, שיש לו כח והוא נאמן. והטעם: בעבור השבועה כי יש נאמן ואין בו כח למלאות שבועתו, ויש בעל כח שאיננו נאמן. שומר הברית והחסד לאוהביו - אין למעלה מהם.
ולשומרי מצותיו - אחריהם.
או פירושו אוהביו בלב הם שומרי מצותיו בפה ובפעל.
לאלף דור - טעה האומר כי בשלשים אלף וששת אלפים ישוב גלגל המזלות, כי הנה נמצאה המעלה בשבעים שנה, וטעם אלף עד אין קץ.
[ז, י] ומשלם לשונאיו - לכל אחד משונאיו כמו: וצדיקים ככפיר יבטח. אל פניו - הטעם לעצמו. ויש אומרים: כמו בפניו, בכעסו. והטעם כי ישלם לשונאיו, בעבור ששנאו האמת. להאבידו לא יאחר לשונאו - יש אומרים: כי הטעם ישלם לרשע גמול טוב שעשה בעוה"ז ולא יאחר לתת לו בעוה"ב. והנכון בעיני: שהוא כנגד אוהביו, שהם עומדים לאלף דור שונאיו יאבדו והוסיף לא יאחר, שיחשוב שיעמוד בנו או בן בנו, כטעם: על שלשים ועל רבעים:
[ז, יא] ושמרת - הטעם, כאשר השם שומר הברית, שמור אתה מצותיו.
ומתוך מדרש תנחומא נאמר:
רבי אבא בר כהנא בשם רבי אומר: כשם שמתן שכרה מרובה, כך עונשה מרובה, הדא הוא דכתיב: עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר (משלי ל יז).
אמר הקדוש ברוך הוא: יבא עורב שהוא אכזרי על בניו וינקר אותה ואל יהנה ממנה, ויבא נשר שהוא רחמני על בניו ויהנה ממנה.
ומנין שעורב אכזרי על בניו?
שנאמר: מי יכין לעורב צידו כי ילדיו אל אל ישועו, יתעו לבלי אוכל (איוב לח מא).
וכן הוא אומר: לבני עורב אשר יקראו (תהלים קמז ט).
ואמרו חכמים זיכרונם לברכה: העורב מוליד לבנים, ואומר הזכר לנקבה, שעוף אחר בא עליה, ומואסין אותן ומניחין אותן.
מה עושה הקדוש ברוך הוא? מזמין להן יתושין מצואתן ופורחין ואוכלין אותן, שנאמר: מי יכין לעורב צידו.
אבל הנשר רחמני הוא, שנאמר: כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו (דב' לב יא). שאינו מאמין בהן, מפני עופות אחרים שרודפין אותן.
מה הוא עושה?
משימן על כנפיו, אומר: מוטב יכנס החץ בי ולא בבני]:
והבאתי מקומות תלמוד למה לא להתחתן בגויים ו\או בגויות וכו'...
מצווה תכ"ח מצוות לא תעשה: שלא להתחתן עם עכו"ם
[רמ"ט] מצוות לא תעשה: שלא להתחתן עם עכו"ם.
שנאמר: "ולא תתחתן בם" דברים ז, ג. מראי מקומות:
יבמות דף כ"ג; סנהדרין דף פ"ה; עבודה זרה דף ל"ו;
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק י"ב;
רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה נ"ב;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין קי"ב סובר שזה קאי על ז' אומות אף לאחר שנתגיירו;
שו"ע אבן העזר סימן ט"ז;
שו"ע חושן משפט סימן תכ"ה;
רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן ר"צ.
ולסיכום ענין הלאום וההיתר והאיסור בבחירת הזיווג והביאה עליו וכו'...
מתוך הרמב"ם ..
הלכות איסורי ביאה יש בכללן שבע ושלושים מצוות--מצות עשה אחת, ושש ושלושים מצוות לא תעשה;
וזה הוא פרטן:
(א) שלא לבוא על האם; (ב) שלא לבוא על אשת אב; (ג) שלא לבעול אחות; (ד) שלא לבעול בת אשת אב; (ה) שלא לבעול בת הבן; (ו) שלא לבעול בת; (ז) שלא לבעול בת הבת; (ח) שלא לישא אישה ובתה; (ט) שלא לישא אישה ובת בנה; (י) שלא לישא אישה ובת בתה; (יא) שלא לבעול אחות אב; (יב) שלא לבעול אחות אם; (יג) שלא לבעול אשת אחי האב; (יד) שלא לבעול אשת הבן; (טו) שלא לבעול אשת אח; (טז) שלא לבעול אחות אשתו; (יז) שלא לשכב עם בהמה; (יח) שלא תביא אישה בהמה עליה; (יט) שלא לשכב עם זכר; (כ) שלא לגלות ערוות אב; (כא) שלא לגלות ערוות אחי האב; (כב) שלא לבעול אשת איש; (כג) שלא לבעול נידה; (כד) שלא להתחתן בגויים; (כה) שלא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'; (כו) שלא להרחיק דור שלישי מצרי מלבוא בקהל; (כז) שלא להרחיק דור שלישי אדומי מלבוא בקהל; (כח) שלא יבוא ממזר בקהל; (כט) שלא יבוא סריס בקהל; (ל) שלא לסרס זכר, אפילו בהמה חיה ועוף; (לא) שלא יישא כוהן גדול אלמנה; (לב) שלא יבעול כוהן גדול אלמנה, אפילו בלא נישואין; (לג) שיישא כוהן גדול בתולה בנערותה; (לד) שלא יישא כוהן גרושה; (לה) שלא יישא זונה; (לו) שלא יישא חללה; (לז) שלא יקרב אדם לאחת מכל העריות, ואף על פי שלא בעל. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
הלכות איסורי ביאה פרק יב
א ישראל שבעל גויה משאר האומות, דרך אישות, או ישראלית שנבעלה לגוי, דרך אישות--הרי אלו לוקין מן התורה, שנאמר "לא תתחתן, בם" (דברים ז,ג): אחד שבעה עממין, ואחד כל האומות באיסור זה. וכן מפורש על ידי עזרא "ואשר לא ניתן בנותינו, לעמי הארץ; ואת בנותיהם, לא ניקח לבנינו" (נחמיה י,לא).
[ב] ולא אסרה תורה, אלא דרך חתנות. ב אבל הבא על הגויה דרך זנות--מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים, גזירה שמא יבוא להתחתן. ואם ייחדה לו בזנות--חייב עליה משום נידה, ומשום שפחה, ומשום גויה, ומשום זונה; ואם לא ייחדה לו אלא נקרית נקרה, אינו חייב אלא משום גויה. וכל חיובין אלו מדבריהן.
ג במה דברים אמורים, בשהיה הבועל ישראל. אבל כוהן הבא על הגויה--לוקה מן התורה משום זונה, ואחד זונה גויה ואחד זונה ישראלית; ובבעילה בלבד לוקה, שהרי אינה בת קידושין.
ד כל הבועל גויה, בין דרך חתנות בין דרך זנות--אם בעלה בפרהסיה, והוא שיבעול לעיני עשרה מישראל או יתר--אם פגעו בו קנאין והרגוהו, הרי אלו משובחין וזריזין; ודבר זה הלכה למשה מסיניי הוא, וראיה לדבר זה מעשה פינחס בזמרי.
ה ואין הקנאי רשאי לפגוע בהן, אלא בשעת מעשה כזמרי, שנאמר "ואת האישה אל קובתה" (במדבר כה,ח); אבל אם פירש, אין הורגין אותו, ואם הרגו, נהרג עליו. ואם בא הקנאי ליטול רשות מבית דין להורגו--אין מורין לו, ואף על פי שהוא בשעת מעשה; ולא עוד, אלא אם בא הקנאי להרוג את הבועל, ונשמט הבועל והרג הקנאי כדי להציל עצמו מידו--אין הבועל נהרג עליו. והבא על בת גר תושב, אין הקנאין פוגעים בו; אבל מכין אותו מכת מרדות.
ו לא פגעו בו קנאים, ולא הלקוהו בית דין--הרי עונשו מפורש בדברי קבלה שהוא נכרת, שנאמר "כי חילל יהודה, את קודש ה' אשר אהב, ובעל, בת אל נכר. יכרת ה' לאיש אשר יעשנה, ער ועונה" (ראה מלאכי ב,יא-יב): אם ישראל הוא, לא יהיה לו "ער" בחכמים "ועונה" בתלמידים; ואם כוהן הוא, לא יהיה לו מגיש מנחה לה' צבאות. הנה למדת שהבועל גויה כאילו נתחתן לעבודה זרה, שנאמר "ובעל, בת אל נכר", ונקרא מחלל קודש.
ז עוון זה--אף על פי שאין בו מיתת בית דין, אל יהי קל בעיניך; אלא יש בו הפסד, שאין בכל העריות כמותו: שהבן מן הערווה, בנו הוא לכל דבר; ובכלל ישראל ייחשב, ואף על פי שהוא ממזר. והבן מן הגויה, אינו בנו--שנאמר "כי יסיר את בנך מאחריי" (דברים ז,ד), מסיר אותו מלהיות אחרי ה'.
[ח] ודבר זה גורם להידבק בגויים, שהבדילנו הקדוש ברוך הוא מהם, ולשוב מאחרי ה', ולמעול בו.
ח [ט] גוי הבא על בת ישראל--אם אשת איש היא, נהרג עליה; ואם פנויה היא, אינו נהרג.
[י] אבל ישראל שבא על הגויה--בין קטנה בת שלוש שנים ויום אחד בין גדולה, בין פנויה בין אשת איש, ואפילו היה קטן בן תשע שנים ויום אחד--כיון שבא על הגויה בזדון, הרי זו נהרגת: מפני שבאת לישראל תקלה על ידיה, כבהמה. ודבר זה מפורש בתורה, שנאמר "הן הנה היו לבני ישראל . . . וכל אישה, יודעת איש למשכב זכר--הרוגו" (במדבר לא,טז-יז).
ט [יא] העבדים שהטבילו אותם לשם עבדות, וקיבלו עליהם מצוות שהעבדים חייבים בהם--יצאו מכלל הגויים, ולכלל ישראל לא באו. לפיכך השפחה אסורה לבן חורין, אחד שפחתו ואחד שפחת חברו; והבא על השפחה, מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים. שהרי מפורש בתורה שהאדון נותן שפחה כנענית לעבדו העברי, והיא מותרת לו, שנאמר "אם אדוניו ייתן לו אישה" (שמות כא,ד).
[יב] ולא גזרו חכמים בדבר זה, ולא חייבה תורה מלקות בשפחה, אלא אם כן הייתה נחרפת לאיש, כמו שביארנו.
י [יג] אל יהי עוון זה קל בעיניך, מפני שאין בו מלקות מן התורה--שגם זה גורם לבן לסור מאחרי ה', שהבן מן השפחה עבד ואינו מישראל; ונמצא גורם לזרע הקודש להתחלל, ולהיותם עבדים. והרי אונקלוס המתרגם כלל בעילת עבד ושפחה בכלל "לא יהיה קדש, ולא תהיה קדשה" (ראה דברים כג,יח).
יא [יד] הבא על השפחה, ואפילו בפרהסיה ובשעת עבירה--אין הקנאין פוגעין בו; וכן אם לקח שפחה דרך חתנות, אינו לוקה מן התורה, שמעת שטבלה וקיבלה מצוות, יצאת מכלל הגויים.
יב [טו] נתערב ולד ישראלית בוולד שפחה--הרי שניהן ספק, וכל אחד מהן ספק עבד; וכופין בעל השפחה, ומשחרר את שניהם. ואם היה הבן הוא אדון של עבד--כשיגדלו ישחררו זה את זה, ויהיו מותרין לבוא בקהל.
[טז] היו התערובת בנות, הרי שתיהן ספק שפחות; והבא על אחת מהן, הוולד ספק עבד. וכן אם נתערב ולד גויה בוולד ישראלית--מטבילים את שניהן לשם גירות, וכל אחת מהן ספק גיורת.
יג [יז] כל הגויים כולם, כשיתגיירו ויקבלו עליהן כל המצוות של תורה, והעבדים, כשישתחררו--הרי הן כישראל לכל דבר, שנאמר "הקהל, חוקה אחת לכם" (במדבר טו,טו); ומותרין להיכנס בקהל ה' מיד--והוא שיישא הגר או המשוחרר בת ישראל, ויישא הישראלי גיורת ומשוחררת: חוץ מארבעה עממין בלבד, והם עמון ומואב ומצריים ואדום--שהאומות האלו, כשיתגייר מהן אדם--הרי הוא כישראל לכל דבר, אלא לעניין ביאה בקהל.
יד [יח] וכיצד דינן: עמון ומואב--איסורן איסור עולם, זכרים ולא נקבות: שנאמר "לא יבוא עמוני ומואבי . . ." (דברים כג,ד). והלכה למשה מסיניי, שהעמוני הזכר והמואבי הזכר--הוא שאסור לעולם לישא בת ישראל, אפילו בן בן בנו עד סוף העולם; אבל עמונית ומואבית, מותרת מיד כשאר האומות.
טו [יט] מצרי ואדומי, אחד זכרים ואחד נקבות--דור ראשון ודור שני, אסורין לבוא בישראל; ודור שלישי מותר, שנאמר "בנים אשר ייוולדו להם, דור שלישי" (דברים כג,ט).
[כ] מצרית מעוברת שנתגיירה, בנה שני; מצרי שני שנשא מצרית ראשונה, או מצרי ראשון שנשא מצרית שנייה--הוולד שני: שנאמר "בנים אשר ייוולדו להם", הכתוב תלאו בלידה.
טז [כא] גר עמוני שנשא מצרית, הוולד עמוני; וגר מצרי שנשא עמונית, הוולד מצרי: זה הכלל--הוולד באומות, הולך אחר הזכר; נתגיירו, הולך אחר הפחות.
יז [כב] מי שנתגייר משבעה עממין, אינן אסורין מן התורה לבוא בקהל; והדבר ידוע, שלא נתגייר מהן אלא הגבעונים. ויהושוע גזר עליהם שיהיו אסורים לבוא בקהל, אחד זכרים ואחד נקבות; ולא אסר אותם, אלא בזמן שיש מקדש--שנאמר "וחוטבי עצים ושואבי מים--לבית אלוהיי" (יהושוע ט,כג), תלה הרחקתם במקדש.
[כג] והם הנקראים נתינים, לפי שנתנם לעבודת המקדש. יח בא דויד וגזר עליהם שלא ייכנסו בקהל לעולם, ואפילו בזמן שאין מקדש; וכן מפורש בעזרא, "ומן הנתינים, שנתן דויד והשרים לעבודת הלויים" (עזרא ח,כ). הא למדת, שלא תלה אותם במקדש.
[כד] ולמה גזר עליהם הוא ובית דינו--לפי שראה עזות ואכזרייות שהייתה בהם, בעת שביקשו שבעת בני שאול בחיר ה' לתלותם, והרגום ולא ריחמו עליהם.
יט [כה] כשעלה סנחריב מלך אשור, בילבל כל האומות ועירבם זה בזה והגלה אותם ממקומם. ואלו המצריים שבארץ מצריים עתה, אנשים אחרים הם; וכן האדומיים שבשדה אדום. והואיל ונתערבו ארבע אומות האסורים בכל אומות העולם שהן מותרים, הותר הכול--שכל הפורש מהן להתגייר, חזקתו שפירש מן הרוב. כ לפיכך כשיתגייר הגר בזמן הזה בכל מקום--בין אדומי, בין מצרי, בין עמוני, בין מואבי, בין כושי, בין שאר האומות--אחד הזכרים ואחד הנקבות, מותרין לבוא בקהל מיד.
האפגנים = אותיות הגפנים = יש גפן שורקה שזה משל לעם ישראל
ומנגד יש גפן שדמות = שהיא משל לגויים = לאומות העולם ...וכו'...
שנאמר בישעיהו ט"ז פס' ח' - ט'
ח כִּי שַׁדְמוֹת חֶשְׁבּוֹן אֻמְלָל גֶּפֶן שִׂבְמָה בַּעֲלֵי גוֹיִם הָלְמוּ שְׂרוּקֶּיהָ עַד-יַעְזֵר נָגָעוּ תָּעוּ מִדְבָּר שְׁלֻחוֹתֶיהָ נִטְּשׁוּ עָבְרוּ יָם. ט עַל-כֵּן אֶבְכֶּה בִּבְכִי יַעְזֵר גֶּפֶן שִׂבְמָה אֲרַיָּוֶךְ דִּמְעָתִי חֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה כִּי עַל-קֵיצֵךְ וְעַל-קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל.
והפירוש מפי הרד"ק ע"ה ...
[טז, ח] כי שדמות - פירוש גפנים,
וכן ומשדמות עמרה, כל הפסוק הוא על הגפן. בעלי גויים - מלכי גוים.
שרוקיה - כמו: נטעתיך שורק, והוא הטוב מן הגפנים. ומלת שרוקיה - נכתבה בוי"ו עם הדגש: שלוחותיה - הם הפארות הגפן המתפשטות.
ושדמות - משל על המון העם,
וכן גפן שרוקיה על השר.
וכן תרגם יונתן: שדמות - משריית גפן וגו'. = שדמות = שאריות הגפן = הטומאה מתוך הקדושה = הפסולת הרבה שיוצאת לאחר תהליך עשיית היין כאשר ממעט יין משובח יוצא פסולת שימושית רבה כאשר היין המשובח נועד למלך ( הקב"ה) והיין המשובח משול לעם ישראל יתברך והוא המעט והמשובח מכל העמים וכו'...
ומהפסולת משתמשים לשאר הצרכים כמו שמרים חומץ וכו'...
והמשכילים יזהירו ....
כן יהי רצון....
 |
|
|
