שבט

בשבת יחול ראש חודש שבט. כידוע חודש הוא מלשון חידוש.

מכאן שיום זה (ושבת זו) מביאים איתם כוח מיוחד אותו אנו נדרשים לנצל להתעוררות ולהתחדשות בעבודת ה'.

ובזכות התעוררות זו נראה במוחש ובעיני בשר כי חודש שבט כשמו כן הוא – שנתבשר בשורות טובות.

חודש מלא בשורות טובות לכל אחד באופן אישי, ולעם ישראל באופן כללי בביאת משיח צדקנו.

שבת שלום וחודש טוב ומבורך לכל בית ישראל....

מוקדש לרפואתה המהירה  והשלימה של עדי בת שרה בתוך שאר חולי עם ישראל

בס"ד

v    דיני וענייני היום

א. ט"ו בִּשְׁבָט הוא רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָנוֹת לענין ערלה ולענין תרומות ומעשרות. אֵין אוֹמְרִים בּוֹ תַּחֲנוּן, כי שמחת האילן משפיעה על שמחת האדם - "כי האדם עץ השדה".

ב. נחלקו הדעות אם אומרים תחנון במנחה שלפניו ונהגו לא לומר תחנון גם במנחה שלפניו.

ג. יש נוהגים ללמוד בליל ט"ו בשבט בסדר "פרי עץ הדר". ויש נוהגים להרבות בלימוד עניני מעלת פירות הארץ ומעלת ארץ ישראל הכל כפי הלומדים וכפי הזמן.

ד. נוֹהֲגִין לְהַרְבּוֹת באכילת פירות האילן בליל וביום ט"ו בשבט, ומשתדלים שיהיו מהפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל.

ה. עדיף לאכול מפירות שגדלו בארץ ישראל ולברך עליהם תחילה אם הם מאותו סוג של פירות חו"ל.

ו. יש להקפיד במיוחד ביום זה על הברכות שמברך על הפירות שיהיו כדין, ויהיו בכוונת הלב, כיון שבהם מביא האדם ברכה לפירות האילן.

ז. כשמברך על הפירות יברך על הפרי החשוב ביותר קודם אם רוצה לאכול ממנו, והחשוב הוא זה הכתוב קרוב ביותר למילה "ארץ" בפסוק "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש". ולכן הסדר הוא: לחם לסוגיו, עוגות, יין, זית, תמר, ענבים, תאנה, רימון, שאר פירות העץ, פירות האדמה, ברכת "שֶהַכֹּל", ברכת הריח. אחרי הברכה כנ"ל - אין חשיבות לסדר האכילה.

ח. יתפלל בט"ו בשבט על אתרוג מהודר לסוכות.

ט. מי שקנה פירות לא מעושרים שחנטו קודם ט"ו בשבט וקנה פירות נוספים שחנטו אחר ט"ו בשבט וגם הם אינם מעושרים - אינו יכול להפריש מפירות אלו על אלו וישאל שאלת חכם.

v    סדר ברכות הנהנין

א. סֵדֶר הַבְּרָכוֹת נִרְמָז בַּמִּלִּים "מַגַּע אֵשׁ":

מְזוֹנוֹת - "הַמּוֹצִיא" "מְזוֹנוֹת".

גֶּפֶן - בְּרָכָה עַל יַיִן.

עֵץ - בְּרָכָה עַל פְּרִי הָעֵץ מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים אוֹ פְּרִי הָעֵץ אַחֵר אם אין מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים (ולהרמב"ם תמיד מברך על פרי שחביב עליו).

אֲדָמָה - בְּרָכָה עַל פְּרִי אֲדָמָה מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים (כגון חיטה שלמה לא מבוקעת) אוֹ אַחֵר.

שֶׁהַכֹּל - בְּרָכָה עַל מַיִם וְכַדוֹמֶה אוֹ בְּרָכָה עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ בִּרְכָתוֹ.

ב. לְמָשָׁל אִם יֵשׁ לְפָנָיו עוּגָה וְיַיִן - קֹדֶם יְבָרֵךְ "מְזוֹנוֹת" עַל הָעוּגָה וְאַחַר כָּךְ "הַגֶּפֶן" עַל הַיַיִן. אִם יֵשׁ יַיִן וְזַיִת אוֹ תָּמָר יְבָרֵךְ קֹדֶם עַל יַיִן וְאַחַר כָּךְ "הָעֵץ" פֵּרוֹת הָעֵץ.

ג. אם יש לְפָנָיו גם זית וגם תמר וגם יין יברך על היין תחילה ואחר כך על הזית ויאכל ממנו ואחר כך יאכל גם מהתמר אם רצונו בכך.

ד. מִפְּנֵי מָה מְזוֹנוֹת קוֹדְמִים לְכָל דָּבָר? כֵּיוָן שֶׁהֵם רִאשׁוֹנִים בַּפָּסוּק "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶֽרֶץ-זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ".

ה. מִפְּנֵי מָה גֶּפֶן קוֹדֶמֶת לְעֵץ? כֵּיוָן שֶׁיַּיִן מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים, וְהוּא דָּבָר חָשׁוּב שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ", וְקָבְעוּ לוֹ בְּרָכָה מְיֻחֶדֶת "בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן" לָכֵן הוּא קֹדֶם לְכָל הַפֵּרוֹת.

ו. מִפְּנֵי מָה דָּבָר שֶׁבִּרְכָתוֹ "בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ" קֹדֶם לְדָבָר שֶׁבִּרְכָתוֹ "בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה"? כיון שברכת "בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ" חשובה יותר.

ז. מִפְּנֵי מָה כֻּלָּם קוֹדְמִים לְדָבָר שֶׁבִּרְכָתוֹ "שֶׁהַכֹּל"? כֵּיוָן שֶׁבְּרָכוֹת אֵלּוּ חֲשׁוּבוֹת יוֹתֵר שֶׁהֵן מְבֹרָרוֹת, שֶׁאֵינָן פּוֹטְרוֹת אֶלָּא מִין אֶחָד בִּלְבַד. וְאִלּוּ בִּרְכַּת "שֶׁהַכֹּל" בְּרָכָה כּוֹלֶלֶת הַרְבֵּה מינים.

ח. מְבָרֵךְ עַל הַפְּרִי הַ"קּוֹדֵם" רַק כְּשֶׁרוֹצֶה לֶאֶכֹל מִמֶּנּוּ, אַךְ אִם הַ"קּוֹדֵם" נִמְצָא עַל הַשֻּׁלְחָן וְאֵינוֹ רוֹצֶה לֶאֶכֹל מִמֶּנּוּ - לֹא מַקְדִּים לְבָרֵךָ עָלָיו.

ט. כְּשֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַ"קּוֹדֵם", יֵשׁ לְהַקְדִּימוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהַמְּאֻחָר חָבִיב לוֹ יוֹתֵר.

v    קְדִימָה לְחִטָּה

י. בִּרְכַּת "הַמּוֹצִיא" קוֹדֶמֶת לְ"בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת", וּשְׁתֵּיהֶן קוֹדְמוֹת לְבִרְכַּת הַיַיִן. וְלָכֵן בְּשַׁבָּת ויוֹם טוֹב כְּשֶׁמְּקַדֵּשׁ עַל הַיַיִן צָרִיךְ לְכַסּוֹת אֶת הַפַּת "שֶׁלֹּא יִרְאֶה בּוּשָׁתוֹ", שֶׁמַּקְדִּימִין לוֹ בִּרְכַּת הַיַּיִן. וְכֵן בְּשַׁחֲרִית שֶׁמְּקַדֵּשׁ וְאוֹכֵל אחר כך מִינֵי מְזוֹנוֹת, צָרִיךְ לְכַסּוֹת אֶת הַמְּזוֹנוֹת בִּשְׁעַת הַקִּדּוּשׁ.

יא. אִם יֵשׁ בֵּין פֵּרוֹת הָאֲדָמָה "שַלְוָה" (חִטָּה שְׁלֵמָה קְלוּיָה אוֹ מְבֻשֶּׁלֶת) שֶׁבִּרְכָתָהּ הָאֲדָמָה - הִיא קוֹדֶמֶת לְכֻלָּם, שֶׁכֵּן חִטָּה נִמְנְתָה בָּרֹאשׁ.

יב. אִם אוֹכֵל פְּרִי שֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ הֲנָאָתוֹ, כְּגוֹן הַכּוֹסֵס חִטָּה שֶׁאֵינָהּ מְבֻשֶּׁלֶת - אֵין לָהּ קְדִימָה. וְלָכֵן חִטָּה שְׁלֵמָה אֲפִלּוּ שֶׁמְּבָרֵךְ "הָאֲדָמָה" אֵינָהּ קוֹדֶמֶת לְפֵרוֹת הָעֵץ. אֲבָל לֶחֶם וְעוּגוֹת קוֹדְמִים לְכָל פֵּרוֹת הָעֵץ.

v    קְדִימָה לְפֵרוֹת שֶׁנִּשְׁתַּבְּחָה בָּהֶם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

יג. בְשִׁבְעָה מִינִים נִשְׁתַּבְּחָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: "כִּי ה' אֶלֹקֶיךָ מְבִיאַךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה. אֶרֶץ נַחְלֵי מָיִם עַיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ". לָכֵן, אִם יֵשׁ לְפָנָיו פֵּרוֹת עֵץ שׁוֹנִים, יְבָרֵךְ עַל פְּרִי מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים מִפְּנֵי חֲשִׁיבוּתָם.

יד. כָּל פְּרִי מִ"שִּׁבְעַת הַמִּינִים" אֲפִלּוּ אֵינוֹ חָבִיב לוֹ בְּאֹפֶן אִישִׁי וַאֲפִלּוּ הוּא רַק חֲצִי פְּרִי - הוּא רִאשׁוֹן לַבְּרָכָה. רַק אִם אֵין פְּרִי מִ"שִּׁבְעַת הַמִּינִים" - יְבָרֵךְ עַל הֶ"חָבִיב" מִפֵּרוֹת הָעֵץ שֶׁלְּפָנָיו, ואחר כך עַל הֶ"חָבִיב" מִפֵּרוֹת הָאֲדָמָה, ואחר כך עַל הֶ"חָבִיב" שֶׁבִּרְכָתוֹ "שֶׁהַכֹּל".

טו. יֵשׁ מַעֲלָה לִפְרִי מִ"שִּׁבְעַת הַמִּינִים" רַק אִם נִגְמָר בִּשּׁוּלוֹ שֶׁל הַפְּרִי, אֲבָל פְּרִי שֶׁלֹּא נִגְמָר בִּשּׁוּלוֹ וְהוּא בֹּסֶר - אֵין לוֹ מַעֲלָה.

v    קְדִימָה בֵּין פֵּרוֹת "שִׁבְעַת הַמִּינִים"

טז. אִם יֵשׁ לְפָנָיו כַּמָּה פֵּרוֹת מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים - צָרִיךְ לְהַקְדִּים אֶת זֶה שֶׁקָּרוֹב לַמִּלָּה "אֶרֶץ" בַּפָּסוּק הַבָּא: "אֶרֶץ חִטָּה (לחם ועוגה או תבשיל חיטים -1) וּשְׂעֹרָה (לחם שעורים -2) וְגֶפֶן (ענבים -3) וּתְאֵנָה (4) וְרִמּוֹן (5) אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן (זיתים -1) וּדְבָשׁ" (תמרים -2).

יז. כֵּיוָן שֶׁבְּפָסוּק זֶה כְּתוּבָה הַמִּלָּה "אֶרֶץ" שְׁתֵּי פְּעָמִים, כָּל הַנִּמְצָא אַחֲרֵי אַחַת מֵהֶן הוּא הַקֹּדֶם לַבְּרָכָה. נִמְצָא לְפִי זֶה כִּי זֵיתִים וּתְמָרִים קוֹדְמִים לַעֲנָבִים וְצִמּוּקִים, לְפִי שֶׁזֵּיתִים וּתְמָרִים הֵם רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי לָ"אֶרֶץ" הַשֵּׁנִי, וַעֲנָבִים הֵם שְׁלִישִׁי לָ"אֶרֶץ" הָרִאשׁוֹן. וְלָכֵן יְבָרֵךְ לְפִי סֵדֶר זֶה: 1- זֵיתִים, 2 - תְּמָרִים, 3 - עֲנָבִים אוֹ צִמּוּקִים, 4 - תְּאֵנִים 5 - וְרִמּוֹנִים.

יח. אִם יֵשׁ לְפָנָיו חֲצִי תָּמָר וּתְאֵנָה שְׁלֵמָה, יַקְדִּים אֶת הַפְּרִי הַשָּׁלֵם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְאֻחָר בַּפָּסוּק.

v    קְדִימָה לִפְרִי שלם או חָבִיב לוֹ יוֹתֵר

יט. אִם אֵין פֵּרוֹת עֵץ מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים יְבָרֵךְ עַל פְּרִי הָעֵץ הַשָּׁלֵם. וְאִם כֻּלָּם שְׁלֵמִים יְבָרֵךְ עַל הַפְּרִי הֶחָבִיב עָלָיו קֹדֶם. וְכֵן כְּשֶׁיֵּשׁ לְפָנָיו פֵּרוֹת הָאֲדָמָה, יַקְדִּים לְבָרֵךְ עַל הַפְּרִי הַשָּׁלֵם קֹדֶם, וְאִם כֻּלָּם שְׁלֵמִים יְבָרֵךְ עַל הֶחָבִיב עָלָיו קֹדֶם.

v    תֵּה סֻכָּר וְעוּגָה

כ. מִי שֶׁשּׁוֹתֶה תֵּה וְכַדוֹמֶה וְרוֹצֶה לְהַמְתִּיק אֶת הַשְּׁתִיָּה בְּקֻבִּיַּת סֻכָּר אוֹ בְּתָמָר אוֹ בִּפְרִי אַחֵר, יְבָרֵךְ תְּחִלָּה "שֶׁהַכֹּל" עַל הַשְּׁתִיָּה וְיִפְטֹר אֶת הַפְּרִי כִּי הַשְּׁתִיָּה עִקָּר וְהַפְּרִי כָּאן הוּא טָפֵל.

כא. אִם מִתְכַּוֵּן לֶאֶכֹל עוּגוֹת וְלִשְׁתּוֹת תֵּה וְכַדוֹמֶה, וְהַשְּׁתִיָּה בָּאָה לְהַעֲבִיר אֶת הַמַּאֲכָל, מְבָרֵךְ "מְזוֹנוֹת" וּפוֹטֵר אֶת הַשְּׁתִיָּה. וְאִם שְׁנֵיהֶם חֲשׁוּבִים לוֹ - יְבָרֵךְ תְּחִלָּה עַל הַמַּשְׁקֶה ואחר כך עַל הַמְּזוֹנוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵרָאֶה הַמַּשְׁקֶה כְּטָפֵל לָעוּגוֹת.

v    טָעָה בְּסֵדֶר הַבְּרָכוֹת

כב. אִם בְּטָעוּת בֵּרַךְ שֶׁלֹּא כַּסֵּדֶר הַנָּכוֹן - יָצָא יְדֵי חוֹבָה וְאֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ.

(מתוך "שובה ישראל").

בס"ד

תאריך ה' שבט – מיוחס כיום פטירתם של שבעים הזקנים כפי שמוזכר במגילת תענית ומובא בשולחן ערוך  הלכות תענית סימן תק"פ: "בחמישה בשבט מתו הזקנים שהיו בימי יהושע".

(קיבלתי במייל מחברה יקרה – הי"ו)

המקור

בס"ד

פרשת בשלח שיש בה שירת הים. פרשת בשלח חלה בשבת שלפני חמישה עשר בשבט, או בשבת שחל בו חמישה עשר. ונוהגין לפזר לציפורים זרעונים ושיירים בשבת שירה.

ההסבר לכך הוא באגדה על שכר המגיע לציפורים. וזה סיפור המעשה: בפרשת בשלח מופיע סיפור המן ירידת המן במדבר. בהמשך סיפור המן כתוב הפסוק: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, יָצְאוּ מִן-הָעָם לִלְקֹט; וְלֹא מָצָאוּ". המדרש בילקוט שואל: היה לו לכתוב - 'ולא היה', שלא היה שם מעולם. מדוע כתוב - 'ולא מצאו'?

והתשובה: דתן ואבירם יצאו בלאט בשבת מחוץ למחנה, ופיזרו מן המן שבידיהם במדבר, כדי לעשות פלסתר את דבריו של משה, שאמר "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת, לֹא יִהְיֶה-בּוֹ". העופות אכלו את המן לפני שבאו האנשים ללקוט, ובכך "הגנו" על משה. לזכר זה נותנים להם שכר בשבת שירה, שקוראים בה את פרשת המן. טעם אחר: להורות כי הקב"ה המציא לישראל במדבר מזונותיהם בלא עמל ויגיעה כצפרים ועופות שמוצאים מזונותיהם בכל מקום.

(אור פני משיה לבעל חתם סופר).

בס"ד

מובא בשם הרה"ק רבי מנחם מנדל מרימנוב זצ"ל:

סגולה גדולה לפרנסה לומר "פרשת המן" (הידועה כסגולה לפרנסה במשך כל השנה) שניים מקרא ואחד תרגום, ביום שלישי בשבוע פרשת בשלח (היום ! ! !)

להורדת הקובץ