היחס אל הפרט

"יש בהאישיות הפרטית של כל יחיד ענין איכותי יותר נשגב ונעלה ממה שיש בהכלל כולו על ידי ערך הקיבוץ שלו, והצד העליון הזה האישי הוא המאיר ומחיה את הכלל כולו. ולפי רוממות הערך של האישיות, ולפי ריבוים של האישים גדולי הערך, הכלל מתעלה מאד מאד בערכו הכללי, והעלייה הכללית היא שיהיה לגמרי מתאים אל הגודל האישי היותר שלם" (ערפילי טוהר, הרב קוק).


הממ.

מאמר מאת הרב שטיינזלץ:

שומר תוכחת,

 וכי אפשר לפרש את "יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל" כאפשרות שאין ערך עצמאי לפרט? 
לעניות דעתי אין שום דרך לפרש את ההלכה הזו כאפשרות שאין ערך עצמאי לפרט. ונראה לי תמוה איך אתה מבין ממנה שיש כמה אפשרויות, אלא אם אתה רואה את 'ישראל' ככלל שאם הוא מאבד נפש אחת מישראל הוא נפגע באופן שהוא בלתי הפיך ואינו יכול לתפקד בעולמות עליונים כחטיבה אחת - וזה לגבי הרמב"ם לא יתכן מפני שאת ההלכה הזו הוא מבסס על העיקרון המובא בגמרא ש'אין דוחים נפש מפני נפש' ועד כדי כך מגיעים הדברים, שבהלכה זו פותח הרמב"ם דווקא בנשים, אני בטוחה שלא נעלם ממך מעמד האשה באותם הימים ביחס להישגים הרוחניים או בכלל ביחס לקניית דעה, כדי שהדבר יביא אותך לאיזה שהם מחשבות על גודל הערך העצמאי שיש לפרט באשר הוא אדם הנברא בצלם.

מחפש השראה

אומנם את המקור הזה לא הכרתי, אך בכ"ז אני מכיר מקורות אחרים שמתייחסים לערך הפרט. ובאמת סוגיית היחס בין הכלל לפרט ברב קוק היא סוגיה לא פשוטה ועוסקים בה לא מעט.

אציין שעיקר הספק ביחס לערך הפרט נוצר בדרך כלל רק כשמתעסקים במכניקה הרוחנית של העולם (יחס העולמות העליונים לעולמות התחתונים), שבה לפי הרב קוק כל נשמה היא רק חלק (התפרטות) מנשמת ישראל/כנסת ישראל/שכינה, וברמה גבוהה יותר אף כל פרטי העולם מקושרים לכלל אחד גדול ואין שום פרט נפרד ועצמאי לחלוטין, ונקודה זו חיונית עבור רעיון עילוי העולם, פי' שכל מעשה טוב מעלה את כל פרטי העולם ברמה כזו או אחרת ואפ' החיות מתעדנות (אגרת שא').

נוסף ע"כ כמו שכתבו קודם, חשוב להגדיר מהו ערך. האם זה שהפרט מרפא פרט אחר זה אומר שיש לפרט המרפא ערך? מהמותן נאמר שכן, אך כשאדם שואל האם לפי היהדות יש ערך לפרט, מן הסתם הוא מתכוון, האם כאשר ננתק כל קשר בין הפרט לכלל יהיה ערך לקיומו העצמאי של הפרט.

בנוגע לקטע שהבאת, נראה לי שגם ביסודו עומד הרעיון של קישור כל התפרטויות לכלל אחד גדול. שרק בעזרת קישור זה, איכות ההתפרטות מסוגלת "להאיר ולהחיות" את הכלל כולו.

ולפ"ז ביאור הפסקה כך הוא:

הייתה יכולה להיות הו"א, שכמו שהפרט ניזון מהכלל כולו, והכלל עצמו הוא העיקר שממנו ניזונים הפרטים. כך לגבי כל איכות הקיימת בהתפרטות, עיקר האיכות קיימת בכלל כולו, וממנה יונק הפרט את איכותו. ולכן האיכות שאנו רואים בפרט, עלובה ביחס למה שיש בכלל. ולפי סברה זו אין שום ערך לפרט ביחס לכלל. וכנגד זה אומר הרב קוק שלגבי האיכויות עיקר האיכות קיימת בפרט, וממנה ניזון הכלל כולו. ובזה הוא מראה את חיוניות כל התפרטות עבור הכלל, שהרי האיכות הזו שקימת בפרט מהוה מקור עבור כל הכלל.

האם זה אומר שאם ננתק כל קשר מהפרט לכלל יהיה ערך לקיומו העצמי של הפרט? איך שאני מבין את הרב קוק התשובה היא לא. וזאת מכיוון שלפי הבנתי ברב קוק, ערכו של הפרט על איכויותיו זה במסוגלותו להעלות את הכלל כולו. אך אם חלילה נגדע את הפרט מן הכלל ובעצם כך גם את היכולת שלו לתקן ולהעלות את הכלל אין לפרט שום ערך כשלעצמו.

פסקה יפה שבה העיקרון שדווקא מתוך הקישור של כל פרט לכלל, ערך הפרט עולה יותר מאשר היינו אומרים במחשבה ראשונה, חוזר באופן מודגש יותר בפסקה הבאה.

"התביעה הפרטית, שאיננה מכרת שעבוד לשום כלל, המבססת את האנרכיות
בצורתה היותר איומה, היא ג"כ נובעת מתוך הדחיפה הפנימית המוסרית והמדעית
היותר גבוהה, שאיננה מכרת את הכלל לחטיבה שיש בה חלקים של עובדים ונעבדים,
פועלים ונפעלים. המוסר האידיאלי במרום טהרתו איננו חפץ להכיר אישיות מיוחדת ;
כל ענג וכל צער הוא מורגש בשוה היכן שימצא בכל חלל המציאות הרחבה לאין
סוף, ע"כ אין כאן כ"א אינדיבידואי מוחלט. ההרגשה הזאת בעצמה, כשהיא משתפלת,
היא נזקקת להרס כל מוסר חיובי, הבא מצד זיקוק של נמצאים חוציים. אמנם שתי
הקצוות הקיצוניים הנם רק התוים לגבולי "פרדס הטיול" של רוח החיים והדעה,
ולעד לא יושגו לא בנקודת הרום של שלילת הפרטים מפני זרם הכלל, ולא בנקודת
השפל של הכחשת הכלל מפני ריאליות של הפרטים, הקרובים והמרגשים."

במילים שלנו ובאופן כללי: המחשבה השוללת את הקרבת הטובה האישית עבור טובת הכלל, וסוברת שכל אחד דואג לטובתו האישית ולכן יוצרת אנרכיה נוראה. נראית בטעות כאילו היא נובעת מתפיסה הכופרת לחלוטין במושג הכלל, ולכן היא לא מוותרת על הטובה הפרטית. אך זו אשליה, מכיוון שדווקא המחשבה שכל פרט צריך להקריב את טובתו עבור הכלל, תופסת באופן מפורד יותר את הכלל, וזאת משום שהיא רואה את טובתו של הפרט כטובה פרטית. אך כאשר האדם תופס את הכלל באופן מאוחד לגמרי, וחש את כל הכלל כחלק ממנו ממש, הוא רואה שעצם הטובה הפרטית היא טובת הכלל וכשהוא סובל סובל איתו כל הכלל. אך גם התחושה הזו יכולה לשמש לרעה אם היא תקצין ותדרוש את טובת הפרט על חשבון הכלל. אלא המצב השלם הוא, רק כאשר טוב גם לפרט וגם לכלל, ולא כאשר הם באים אחד על חשבון השני.

ולמרות כל האיחוד המוחלט הזה, עד כדי כך שהפרט מקבל משמעות גדולה יותר דווקא מתוך טשטוש עצמאותו. ולמרות העיקרון העקרוני ביותר מבחינת הרב קוק (להבנתי), שמשמעותו של הפרט קשורה באופן רציני ביותר ביכולתו להעלות את הכלל. מכיוון שלא ברורים ומוחלטים אצלי הדברים דייקתי לכתוב "ובמיוחד לרב קוק שפיתח מאוד את רעיון הכלליות ביהדות, ערכו העצמאי של הפרט פחות ברור".  ולא אין ערך לפרט במקביל למה שכתבתי בדעת הרמב"ם שיש ערך לפרט.


[מי שחלק מהמילים מוצגות אצלו באופן מבולבל, שילחץ על כפתור "תצוגת תאימות" שליד כפתור הריענון (נראה כדף קרוע לחציו).

ריב

גם לגבי המשך הודעתך אני מסכים איתך ועם ראיותיך, אך רק לפי הנחותיו של הרמב"ם. שכן שימי לב שלפי הנחותיו של הרב קוק שהבאתי לעיל בהודעתי למחפש השראה, שזה די קרוב לדבריך "רואה את 'ישראל' ככלל שאם הוא מאבד נפש אחת מישראל הוא נפגע באופן שהוא בלתי הפיך", הראיה מכך שהרמב"ם למד את דבריו מ"אין דוחים נפש מפני נפש" לא טובה. מכיוון שהוא יסביר אותם לפי העיקרון המבואר בקטע שהבאתי בהודעה למחפש ממאמרי הראיה ע"ש.בכל אופן זה לא כ"כ משנה מכיוון שהנושא הוא מה הרמב"ם חושב, ולדעתי ברגע זה, את הרמב"ם צריך ללמוד לפי הנחותיו, ואת הרב קוק לפי הנחותיו וחלילה לערבב בניהם.

שומר תוכחת,

שכשכתבת שנדיר יהיה לומר משהו בשם היהדות התכוונת לכך שהשקפותיהם של חכמים לאורך כל תולדותיהם היו שונות - על זה לא חלקתי עליך מסכימה וידועים דבריו של הרמב"ם בפירוש המשנה שבכל מקום כמדובר על השקפה שאין בה מעשה מן המעשים אין לפסוק הלכה כאחד מהם.

אך כשכתבת שיש מי מתלמידי הרב קוק שיאמרו שדבריהם הם לפי הרמב"ם - על זה הוספתי "למה רק תלמידי הרב קוק"  מה עם שאר תלמידים שכשהם באים לידי מעשה הם לא יאמרו שדבריהם הם לפי הרמב"ם? 

מה פירוש שאתה מסכים איתי ועם ראיותיי, אך רק לפי הנחותיו של הרמב"ם - הלכות יסודי התורה במשנה תורה הם לא לפי השקפת הרמב"ם, אלא הם  "הלכה למעשה" לפי השקפת היהדות - ומה שמייצג את השקפת היהדות היא ההלכה הפסוקה שהרמב"ם מעיד על עצמו שלא בדה מלבו אלא הסתמך על התלמוד בכללותו  וממנו הוציא את ההלכה האמיתית שהיא השקפת היהדות - לך לא מתאים שהוא הסתמך על "אין דוחים נפש מפני נפש" , זה יכול לא למצוא חן בעינייך, אבל על כורחך שתבוא לידי מעשה, לא תהיה לך ברירה, וכיהודי שההלכה היא שמחייבת אותו, תקיים אותה.

שומר תוכחת, כנראה שהמחלוקת ביננו לא גדולה. מה שרציתי להראות זה שזה לא כזה פשוט להציג את הרב קוק כתפיסה של כלליות שבולעת את הפרטים בו בזמן שיש פסקאות רבות אצלו שמחשיבות את הבלטת הפרטים דווקא.

התפישה הראשונה מסתכלת רק על צד אחד בו "בעל הנשמה הרחבה סובל יסורים גדולים מצמצומה של המחשבה בפרט מיוחד", והקלת הייסורים שלו נובעת רק כשהוא תופס את אותם פרטים "כולם חטיבה אחת, התגלות אחת, שבה כלול כל היפי, כל האור, כל האמת וכל הטוב. הגלויים הללו הולכים הם במהלכם ומתעלים, הולכים ומתבלטים לעיני כל שהם באמת הנם גלוים של כ-ל ה-ט-ו-ב. והשפע הזורם בכל-הטוב, המנשא את שורש הנשמה אל עליוניותו, המקטין בעיניה את העולם החמרי והרוחני וכל הודו ותפארתו, אותו השפע עצמו מחדש עליה את כל העולמים וכל היצורים לובשים צורה חדשה, וכל מראה של חיים מעורר ששון וישע, וכל מעשה טוב מרנין לב, וכל למוד מרחיב דעה. המצרים הצרים של כל אלה אינם דוחקים את מרחבה של הנשמה, שהיא מסתכלת תיכף ומיד, ורואה שכל אותם הניצוצות הקטנים הולכים ומתעלים, הולכים ומתאגדים ונצררים בצרור החיים המלאים. "

 והתפישה היותר נכונה לדעתי היא להבין שהרב קוק מדבר על כלליות קצת שונה. אם אמנם כל הפרטים (ופרטים כאן הכונה לכל סוגי הפרטים, אישים מחשבות וכדו') וכל הניצוצות הם חלק מנשמה אחת גדולה והיה ניתן לחשוב שהמטרה היא לבנות את אותם כלים לחטיבה אחת ולהשיב את העולם לקדמותו, לא הייתה מתממשת התכלית בעיני הרב קוק. המהלך אותו הוא דורש הוא איחוד של כל הפרטים לכלל אחד ודווקא מתוך האיחוד הזה מהלך חוזר של התבלטותם ביתר שאת, "ויתעלו הפרטים אל מעלות ההכללה הרוממה, יבלעו עוד במקור חייהם, ישאבו בדממה מי מעיניהם, המפכים ממקור עליון, ישתלמו שם בהשלמה עליונה. וכפי אורך ההבלעה, כה יגדל החיטוב המפורט, וכן יגבר האור הפרטי בכל חשיבותו, כצאתו מהתעלומה, כאש וכפטיש יפצץ סלע."

שומר תוכחת,

ראשית, אין לי שום בעיה עם זה שאתה משיג עלי, וחלילה אינני כואבת על כך - אולם בתור אוהבת רמב"ם, יש לי בעיה גדולה שאתה נלתה באילן הגבוה, מוציא דברים מהקשרם ומביא אותם  כראיה לדבריך.
 הבאת את דברי הרמב"ם בהקדמה למשנה בו הוא עוסק ב"חלק השלישי"מהדינים שהוציאו על דרכי הסברא ונפלה בהם מחלוקת - בעוד שההלכה שאני הבאתי מהלכות יסודי התורה שייכת לדבריו כפי שהוא כותב שם לחלק הראשון: "פירושים מקובלים מפי משה ויש להם רמז בכתוב ואפשר להוציאם בדרך סברא (= על פי י"ג המידות) וזה אין בו מחלוקת ...וזה בגדר הלכה ממשה בסיני - מה שהרמב"ם קובע כיסוד לתורה יכול להיות עניין שיש בו מחלוקת? ראה בהלכות יסודי התורה פרק ה' כיצד מתחיל שם הרמב"ם את אותו הפרק בו הוא כולל את אותה הלכה שהבאתי כראיה לערך העצמאי שיש לפרט: "כל בית ישראל מצווים על קידוש השם הגדול הזה" כלומר גם הרמב"ם מתייחס לעם ישראל כאל כלל, ועל ה'כלל' הזה ( = בית ישראל)  אין כל מחלוקת. מאותו ה'כלל' הוא מתחיל לפרט, מתי כן יש למסור נפש על קידוש השם, ומהם התנאים בהם מתבטל הערך העצום שיש לפרט לפי השקפת היהדות. ובאיזה תנאים אין למסור נפש מפני שאין בהם אלמנט של מסירה על קידוש השם - את הכלל 'אין דוחים נפש מפני נפש' הוציאו על דרכי הסברא על פי י"ג המידות והוא בגדר הפירושים המקובלים מסיני שלא נפלה בהם מחלוקת.

 בעניין "השקפת היהדות" אכן הסכמתי איתך שאי אפשר לומר משהו בשם היהדות כל עוד מדובר בהשקפה או בקביעת סברא בלבד. כפי שהרמב"ם כותב בפירוש המשנה בסנהדרין פרק י' 'כבר הזכרנו לך כמה פעמים, שכל מחלוקת שתהיה בין חכמים ואינה תלויה במעשה אלא קביעת סברא בלבד, אין מקום לפסוק הלכה כאחד מהם"
הנקודה שרציתי להבהיר עוד בתגובתי הראשונה היתה, שעל כל מה שנחשב בגדר קביעת סברות כל אחד יכול לבחור בחכם שה'תיאוריה' שלו מתקבלת על דעתו, ועל זה כתבתי שאי אפשר לומר משהו בשם היהדות - אבל כשמדובר על ההלכה יהיה סביר מאוד לומר שהיא היא המייצגת את השקפת היהדות ועל זה אין חולק. כלומר, כל עוד מדובר ב'מדרש' אתה יכול לסבור שאתה אינך מסכים עם ההנחה המוקדמת ש'אין דוחים נפש מפני נפש' - אבל כשתבוא לידי 'מעשה' על כורחך שתנהג על פי הכלל המוכתב הזה.


שבת שלום.