היחס אל הפרט

שומר תוכחת, 
 ההכרח לומר כך הוא מסברא פשוטה..
 שהסברא של "מי יימר דדמא.. וכו,' מקורה בכך שבני האדם כולם שווים בעיני ה' באשר הם נבראו בצלמו, ומכיוון שכך אין לו העדפה של נפש אחת על פני חברתה, ולזה יש רמז בכתוב. ומכאן הוצא על פי היסק לוגי הכלל על פיו 'אין דוחים נפש מפני נפש' ונקבע כעיקרון הלכתי במשפט התורה מיום שנוסדה. כלומר, 'ממשה בסיני"
 
א) המציאות שבני האדם שווים בעיני ה' היא מציאות נצחית שאינה קשורה בזמן או מקום ואיננה משתנה - מכאן, שלא ניתן לפרש את העיקרון אחרת או להתאים אותו למציאות משתנה. ולכן זה אך מתבקש למצוא אותו ברמב"ם בין הנימוקים לקביעת יסוד מעשי בתורה.
 
ב) לפי הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה הוא מחלק את 'סוגי הדינים' לחמישה חלקים -
"החלק הראשון: "פירושים מקובלים מפי משה ויש להם רמז בכתוב, ואפשר להוציאם בדרך סברא (= על פי י"ג המידות) וזה אין בו מחלוקת, אבל כשיאמר האחד "כך קבלתי" אין לדבר עליו" (= אין להתווכח עליו)
"החלק השני : הדינים שנאמר בהם: "הלכה למשה מסיני" ואין ראיות עליהם,כמו שזכרנו, וזה כמו כן אין חולק עליו."
אם כן, חד משמעי לדבריו, ישנן הלכות שלא נפלו בהם מחלוקות ואין לפרשם או להבינם אחרת והם 'הלכה למ(ע)שה' פשוטו כמשמעו - 
 דבר שני, שווה בנפשך, האם יתכן לקחת סיכון ולקבוע את מה שנתון במחלוקת (במודע לזה שיש מחלוקת אבל מאחר שזו דעתו האישית הוא פוסק כדעתו. או שלא במודע, כלומר, שהוא לא היה בקי מספיק וטעה בזה) כאחת מהלכות יסודי התורה שהרי משמעות 'יסוד' הוא שאם הוא נופל כל הבניין מתערער - ?!

 הסבתי את תשומת לבך לכך שדבריך על המחלוקות והבנתם השונה של חכמים, אינם רלוונטיים להלכות שהם בגדר 'ממשה בסיני',שעליהם לא ניתן לחלוק.  ואפשר להחיל אותם רק על ה"חלק השלישי" של סוג הדינים  שבהם נפלה מחלוקת וממהותן אפשר שישתנו על פי שיקול הדעת במציאות אנושית תרבותית משתנה.

שבוע טוב

מהו הרמז? בלשון הגמ' "סברא" בא לאפוקי מ"קרא". כ"כ לא מצינו שחכ' סמכו זאת על פסוק, אם ראית אשמח אם תכתבי זאת.

עד עתה ניסתי להסביר את העיקרון ולא עלה בידי, כעת אכתוב מספר עובדות שלדעתי עולה מהם לא כמו שכתבת.

בראש ובראשונה לפי דעות מסוימות אין דין יהרג ואל יעבור על שפיכות דמים.

כ"כ האם לפי הכלל שיש בידך שאין דוחים נפש מפני נפש מסברא שמי יאמר וכו', תוכלי להכריע ללא ספק בשאלות הבאות?

האם גוי מחויב לייהרג ולא להרוג יהודי, כנ"ל ולא להרוג גוי, האם יהודי מחויב לייהרג ולא לעבור בגרמא, בשב ואל תעשה, לתת נשק ואם לא יהרג, מה הדין אם אומרים למספר יהודים שיהרגו יהודי אחר ואם לאו ימותו, מה הדין אם אומרים להם להרוג את פלוני וכו', מה הדין אם אותו פלוני חייב מיתה. (ברובם ואולי בכולם יש מחלוקת).

העולה מהנ"ל – מכיוון שלפי הרמב"ם אין מחלוקת בדבר המקובל ממשה, וראינו שיש מחלוקת זה לא מקובל ממשה.

ולתמיהתך " האם יתכן לקחת סיכון ולקבוע את מה שנתון במחלוקת כאחת מהלכות יסודי התורה שהרי משמעות 'יסוד' הוא שאם הוא נופל כל הבניין מתערער - ?!" התשובה היא כן.

אך מכיוון שיוצא שהסברא של מי יימר היא לא דבר המקובל ממשה, לא ניתן להוכיח ששייכת מחלוקת בפירוש של דבר המקובל ממשה ולפיו תיהיה נפק"מ למעשה, ולכן אתן דוגמה.

לפי הרמב"ם דין לבוד הוא מהלכה למשה מסיני.

ובהלכות סוכה כתב הרמב"ם:

"עירב דבר שמסככין בו בדבר שאין מסככין בו וסיכך בשניהם אף על פי שהכשר יתר על הפסול פסולה סיכך בזה לעצמו ובזה לעצמו זה בצד זה אם יש בסכך פסול שלשה טפחים במקום אחד בין באמצע בין מן הצד הרי זו פסולה"

ויש לשאול מה הדין במקרה שיש קטע סכך פסול פחות משלושה טפחים במקום אחד, ולצידו ברווח של שלושה טפחים קטע סכך פסול נוסף.

מאיזה יש צד לפסול? לבוד. אך זה לא פשוט א. מכיוון שיש להסתפק האם לבוד זה רק להקל או גם להחמיר. ב. על הצד שזה גם להחמיר, יש לחקור כיצד להבין את דין לבוד שהוא מהלכה למשה מסיני. האם דין לבוד אומר 1. רק שרואים את הרווח כסתום, או 2. גם שסתום בחומר של הקצוות (כהמשך של הקצוות). (החקירה באדיבות הקהילות יעקב).

ע"פ 1 ניתן לומר ("ניתן" - מכיוון שהדבר תלוי בעוד דברים) שהסוכה כשרה. ע"פ 2. צריך לומר שהסוכה פסולה.

עולה מהנ"ל שניתן לחלוק כיצד לפרש את ההלכה למשה מסיני, ולפי הפירוש תהיה מחלוקת בהלכה למעשה.

"ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו" זה לא רמז מספיק עבה לטעמך ?

סברא הוא - שלא תדחה נפש חבירו דאיכא תרתי אבוד נשמה ועבירה מפני נפשו דליכא אלא חדא אבוד נשמה והוא לא יעבור דכי אמר רחמנא לעבור על המצות משום וחי בהם משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל והכא גבי רוצח כיון דסוף סוף איכא איבוד נשמה למה יהא מותר לעבור מי יודע שנפשו חביבה ליוצרו יותר מנפש חבירו הלכך דבר המקום לא ניתן לדחות: (רש"י סנהדרין עד א

http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/hakdama/3-2.htm

א. לגבי הפסוק שהבאת בהתחלה, בלי להיכנס לשאלה האם באמת יש קשר הראוי לסמיכה בין הסברא דלעיל לבין הפסוק, שאלתי הייתה האם ראית שחכ' סמכו את הסברא לפסוק, כמובן את חכמה אך כוונתי הייתה לחז"ל.

האם אתה ראית בדברי הרמב"ם על ה"חלק הראשון" בקבוצת הדינים עליהם לא ניתן לחלוק, שהוא כתב שהיו צריכים להסמיך פסוק ? הרי הוא כתב פירושים מקובלים מפי משה ויש להם רמז בכתוב ואפשר להוציאם בדרך סברא  וזה אין בו מחלוקת -
הרי טיבו של רמז שהוא אינו דברים מפורשים הכתובים אלא הוא מרמז על עניין מסויים עליו למדים מן התורה - אם כמו  במקרה זה של 'קל וחומר'  אתה מסיק סברא שמהותה היא שהיא היסק לוגי - מה אני עפר ואפר תחת כפות רגילהם ואתה קורא לי חכמה כיוון שהיה ברור לי  שזה הרמז המובהק שממנו ניתן ללמוד על המקור של הסברא לפיו נקבע הכלל' אין דוחים נפש מפני נפש',  על אחת כמה וכמה חז"ל שהיו חכמים מחוכמים, שלא נדבר על משה רבינו רבן כל הנביאים שיסד את עולם משפט התורה -

אולי הדברים האלה יעזרו לך להבין למה הבאתי את רש"י ..

נ.ב - לא חלקת על דבר המקובל ממשה... אבל אתה חושב שהרמב"ם היה מסכן את בניין התורה בזה שיקבע כאחד מהלכות יסודי התורה שיהיה אפשר לפרש אותה אחרת במציאות אחרת ?!

מיציתי..

 

אם אנו רואים סברא, קיימות שתי אפשרויות, א. שהיא מקובלת ממשה. ב. שהיא מדעת חכמים. אם אנו רואים שחכ' משתמשים ביג' מידות לסמוך אותה לפסוק צ"ל שהיא מקובלת ממשה (קיימים מצבים שונים בהם חכ' סומכים רעיון עצמי לפסוק, אך זה לא ע"י יג' מידות. ע' מאמר אודות דרשות חז"ל לראב"ם). אם לא ראינו שחכ' סמכו ביג' מידות, שתי האפשרויות קיימות עד שיהא סברא שתטה זאת לאחת משני הכיוונים.