חסר אונים על סף המוות: גר בן גר בהלכה

הסיפור מובא בארמית עם תירגום עברי וקצת רקע. ביאור יותר ארוך לקמן.

...איסור גיורא הוה ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא. = איסור (כך שמו) הגר היו לו 12 אלף זוזים אצל רבא.

רב מרי בריה, הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הואי, ובי רב הוה. = אמו של רב מרי התעברה בשעה שהיה איסור גוי ונולד רב מרי לאחר שהתגייר. ולפיכך לא נחשב כבנו לפי ההלכה, למרות שהיה בנו מבחינה ביולוגית. ותלמיד היה בישיבה.

אמר רבא: היכי ניקנינהו רב מרי להני זוזי? אמר רבא: איך יקנה רב מרי את הזוזים של איסור, שהרי אביו רוצה שיקבלם.

אי בירושה - לאו בר ירושה הוא. שהרי נוצר טרם שהתגייר אביו.

אי במתנה - מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן. כל היכא דאיתיה בירושה איתיה במתנה, כל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנה. גם מתנת שכיב מרע אינה עובדת כאן, ויתבאר, עד כמה שזה ניתן לי לביאור, לקמן.

אי במשיכה - ליתנהו גביה. אין הוא לידו.

אי בחליפין - אין מטבע נקנה בחליפין.

אי אגב קרקע - לית ליה ארעא. = אין לו קרקע.

אי במעמד שלשתן - אי שלח לי לא אזילנא. אם יקרא לי, כדי לבצע מעשה קנין שנקרא "מעמד שלושתן", אזי לא אבוא.

מתקיף לה רב איקא בריה דרב אמי: אמאי? ולודי איסור דהלין זוזי דרב מרי נינהו, וליקנינהו באודיתא! = העלה רב איקא סברה: מדוע? שיודה איסור שהזוזים של רב מרי ויהיה כאן קנין הודאה?

אדהכי נפק אודיתא מבי איסור. = עד כה וכה, יצאה הודאה מבית איסור ונקנו הזוזים לרב מרי.

איקפד רבא, אמר: קא מגמרי טענתא לאינשי ומפסדי לי. = הקפיד רבא. אמר: מלמדים טענות לבני אדם ומפסידים לי?

איסור היה גר. לפי המסורת המקובלת, נראה שאיסור היה גוי שחטף ואנס את בת האמורא שמואל. היא התעברה ממנו. בינתים למד איסור להכיר אותה ואת היהדות וביקש להתגייר. ואכן התגייר ואפשר גם שנשא את אנוסתו לאשה. ואז נולד בנו. אמנם הלשון "הורתו שלא בקדושה" מתאים יותר למי שאמו התגיירה בין עיבורה ללידה. אבל כמדומה שאין זה משנה למסקנת ההלכה.

וכך, שלמרות שהיה רב מרי בנו של איסור מבחינה ביולוגית, וכמסתבר גם מצד הרגש הטבעי, לא היה בנו מבחינת ההלכה. גר שנתגייר כקטן שנולד דמי.

רקע של אנומליה שנוצרת עקב הרצון להשתייך לעם ישראל. המצטרף לעם ישראל, המתגייר, נוטש את הכל מאחוריו והופך לאדם חדש, עם גדרים של אדם חדש. לכן, הבנים שמוליד הגר לאחר שהתגייר נקראים בניו, אבל אלו שנולדו לו קודם אינם בניו מצד הייחוס. לפני שהתגייר היו בניו וכעת כבר לא. הוא עזב את עמו ואת ייחוסו ופתח דף חדש בעם ישראל. לכן, הם כביכול זרים. (אמנם חכמים תיקנו שהם נחשבים כקרובי משפחה לענינים מסויימים). גם דין ירושה אינו נוהג בהם. ובכלל, גר שמת ואין לו ילדים (או צאצאי צאצאים) אין מי שיירשנו, וכל הקודם בנכסיו זוכה מן ההפקר.

ולסיפורנו: לאיסור הגר היה רכוש רב. תריסר אלפי זוזים. זה נשמע הון, אם כי יתכן, שהמספר "12" הוא טיפולוגי ולשון גוזמא. אבל גם אם נניח שהמספר אינו מדוייק, עדיין מדובר בהון גדול.

הכסף הזה היה מופקד אצל רבא. ויש להודות כי כאשר מתבוננים בדבר (ואני חושב על כך לתדהמתי בפעם הראשונה) יש כאן שאלות מתבקשות. מדוע הפקיד איסור את הכסף אצל אחרים. וכי לא נזקק לו לעצמו? מדוע בחר ברבא? וכי רבא עשיר היה או מומחה לשמירה היה? אני יכול לשער כי איסור חשש להשאיר אצלו את הכסף. שמא הלכה אשתו לעולמה או שהיה בודד מסיבות שונות. לכן רצה להפקיד את הכסף בידי אחרים. ורבא היה כמסתבר נאמן עליו. אם צדקתי בדברים אלו, המשך הסיפור מזעזע עוד יותר. מצד שני, אפשר שאיסור היה עשיר גדול, והיה לו עוד רכוש, והנידון כאן הוא רק לגבי חלק מרכושו, וזה אינו פותר את הבעיות דלקמן אבל מקל על התחושה של מי שנגזל ומאבד הכל).

רב מרי היה בנו של איסור מבחינה ביולוגית, אלא שנקרא תמיד על שם אמו, כיון שאביו התגייר מאוחר מדי מכדי שייחשב כאביו לפי ההלכה.

כמה מילים על יחסים משפחתיים בבית איסור שאינם יוצאים מגדר של השערה. ודאי שאיסור הגר היה גאה בבנו. איך התייחס רב מרי לאביו? אני מבקש להאמין שכיבד אותו, שאהב אותו, שעמד איתו בקשר. קצת ראיה לדבר שרצה איסור להעניק לו את כספו לפני מותו.

איסור נטה למות. לא קשה לשער שרצה איסור לתת את הכסף לבנו. הון עצום. (מדוע לא נתן קודם לכן? יש לומר שחלה בפתאומיות, ולפני שחלה לא רצה לוותר על ממונו. עדיין מוזר הדבר שלא השקיע חלק מהכסף בקנית קרקע, שאז היה יכול לזכות את הקרקע לבנו ולאכול בינתים פירות. ושמא לא היה בקיא בדינים ולא ידע זאת. ושמא אפילו מכר את קרקעותיו מחמת זקנותו ורצה לתת את הכסף לבנו? ולקמן כתבתי שאפשר שהיה לו עוד הרבה רכוש).

עכשו, שעה שהוא שוכב על ערש דווי, זקוק איסור להעביר את הכסף לבנו. בנו הביולוגי. בנו האמיתי. אבל לא בנו לפי ההלכה. ולכן הצינור הרגיל של העברת רכוש סגור בפניו.

אהה, איסור, איסור. לא קל להיות גר. לא קל לגלות כמה קשה להיות גר על סף המוות.

רגע אחד על הרגע שלפני המוות. מי מאיתנו היה שם? אנו יכולים רק לדמיין, אבל סבורני שהדמיון אמין בנושא זה. אדם על סף מותו חושב על מה שבאמת חשוב לו. מה השאיר אחריו. מה הטוב שעשה ומה לו. והוא רוצה לסדר את עניניו. הוא רוצה לדאוג לצאצאיו, לממשיכי דרכו.

מה היה לאיסור? אדם שעזב הכל כדי לדבוק בעם ישראל. היה לו את בנו, רב מרי. בן שהיה לתלמיד חכם. וגם היה לו כסף רב לתת לו. אבל איך? הרי ברגע שימות יהפוך כל הכסף להפקר.

זו הבעיה שעומדת בפני הגר איסור, הגר שנותר חסר אונים על ערש דווי. וכאן אנו מגיעים אל הדבר הלא יפה בסיפור שלנו. הלא הכסף בידי רבא. ורבא יודע מה רוצה איסור. איסור רוצה לתת את הכסף לבנו רב מרי. מה קל יותר מאשר להעביר הודעה לאיסור: אל דאגה, ברגע שתלך לעולמך, הכסף יינתן לרב מרי. או שיעשה אחת מן הפעולות הנקובות להלן כדי שרב מרי יקנה את הכסף כבר עכשו, רגע לפני מות אביו. וכי יש חסד גדול מזה?

אבל רבא, במקום זה, מנתח את האפשרויות המצומצמות שעומדות בפני איסור, ומוכיח שאין הוא יכול לזכות לבנו את הכסף!

ורבא עושה זאת בקול רם, לפני התלמידים. בשיעור בישיבה. לא די שאינו נותן ביטוי לרצון להתחשב בצערו של איסור על ערש דווי, אלא שהוא מפרט את הדברים בשיעור כללי בישיבה...

מה טוב היה אילו היינו יכולים לחשוב שלא היה זה אלא תרגיל אינטלקטואלי, שיעור בפלפול. שרבא לא התכוון מעולם לקחת את הכסף לעצמו. שהוא רק רצה להשתמש בסיפור של איסור כמקרה מבחן. גם אז, אני מודה, זה מכוער בעיני. אין להשתמש במקרה אמיתי של אדם המוטל על ערש דווי בתור נושא לשיעור כללי בישיבה. ומן הסיפור אנו רואים שאיסור היה שכיב מרע משך זמן, ואף שמע מה קורה בישיבה של רבא.

ואצל מי זה קרה? אצל רבא הגדול. איני מסוגל להבין זאת.

נחזור לסיפור. רבא מנתח ומסביר: מה האפשרויות של איסור להקנות את הכסף לבנו מחיים, שהרי לאחר מיתה זה מאוחר מדי.

נחזור גם על הניתוח של רבא, אך לא ניכנס יותר מדי לפרטים ההלכתיים, אם כי נעסוק במה שלדעתי עומד מאחוריהם.

ירושה? אין כאן ירושה. שהרי אין רב מרי בנו של איסור. (איך אפשר לומר את המילים האלו בכזו פשטות, כאשר כה הרבה צער ובדידות משתקפים מהן? שמא יש לומר שאין זה אלא ניסוח התלמוד בקיצור למצב שמנתח רבא?).

מתנת שכיב מרע. צורת הקנין הזו הפכה את הסיפור שלנו לנושא בפרקנו. אין קנין אלא עם מעשה קנין. אבל כאשר אדם שכיב מרע רוצה לחלק את נכסיו, תיקנו חכמים שהחלוקה תחול גם על סמך דיבורו. מדוע? כדי להניח דעתו של גוסס. שימות בשלווה, שחוסר האונים של הרגע האחרון לא ימנע ממנו לחלק את מה שיוותר אחריו מבחינה ממונית בעולם הזה לשביעות רצונו.

אז מדוע שאיסור לא יעשה זאת? ובכן, זו בעיה קשה. אין הוא יכול לעשות זאת. הדרך שפתוחה בפני יהודי מלידה סגורה בפניו, בפני הגר. יש כמה פירושים מדוע אין התקנה של חכמים מועילה לאיסור. לפי אחד ההסברים, כיון שאין ירושה לגוי, אין גם מתנת שכיב מרע עבורו. וגם הסבר זה טעון הסבר, הסבר ברגש לא פחות מאשר בסברה. הרי הגר זקוק לקנין כזה יותר מכל אדם אחר! בלי זה, יתבזבזו נכסיו בין המוצאים אותם. מדוע לא תיקנו לו חכמים את הקנין הזה שבעל פה?

יש אמנם המפרשים (גאונים, מובא בשוטנשטיין) שודאי תיקנו קנין שכיב מרע לגר. אלא שהקנין הזה עובד כלפי כל אדם, פרט למי שהוא בנו הביולוגי, כמו רב מרי. מדוע חכמים פסלו את האפשרות שקנין שכיב מרע יחול כלפי הבן הביולוגי במצב נדיר זה? יש לומר שעשו זאת כדי שלא יבואו לטעות ולומר שהבן ירש את אביו מדין ירושה. ואולי יטעו בו לגבי ייחוס ויחשבוהו ליהודי בן יהודי ולא ליהודי בן גר (יש נפקויות מסויימות, כגון שהוא פסול למשרה ציבורית, ובשם ר"ת ראיתי שחששו שמא יקרה המצב הנדיר הבא: שיהיו שלושה אחים, שנים מהם עיבורם בקדושה ולידתם בקדושה, וייבם האח שרק לידתו בקדושה את אלמנת האחד, ויטעו לחשוב שנהג כדין. ואין להקשות שזה מאד נדיר ואין לחשוש לזה, כי כך הן תקנות חכמים).

ועדיין הדברים כואבים. קל ומתבקש לרחם על הגר האומלל שמגלה על סף מותו עד כמה ההלכה יכולה להיות נוקשה. (ואולי יש לומר שהצורך שלא יטעו בייחוס של הבן הביולוגי הוא כה חשוב? והרי בדרך כלל הגר כן יכול להסתדר עם העברת נכסיו שלא יתבזבזו אם היה לו זמן ואם חשב מראש).

כמה פתרונות מוצעים בסוגיה. משיכה, חליפין וקנין אגב קרקע הם שלושה סוגי קנין. לא נבאר אותם, ורק נציין כי לפי מהלך הגמרא כאן, איסור לא יכול היה להשתמש בהם בנסיבות הקיימות (הוא והכסף בשני מקומות שונים).

אהה. יש עוד פתרון. רבא יבוא אליו, יחד עם בנו רב מרי. למעשה, כפי שניכר מהמשך הסיפור, רב מרי כבר היה שם. ואני מבקש להאמין שלא בא בגלל הכסף, אלא בגלל שזה היה אבא.

אם יבוא רבא, ניתן להשתמש בעוד צורת קנין, שנקראת "מעמד שלושתן". כפי שמעיד השם, זה נעשה כאשר השלושה נמצאים יחד, המקנה, הקונה ובעל הפקדון.

אבל – רבא מודיע מראש שלא יבוא!

זו הנקודה הכואבת ביותר. מדוע שלא יבוא? הרי איסור רוצה לזכות את כספו שלו לבנו! זה הכסף שלו. הכסף הזה, אם לא יצליח, יעבור למי שיזכה בו, ורבא נמצא במקום המתאים ביותר לעשות זאת. הפקדון אי שם בביתו, ורק הוא יכול לזכות בו, כמסתבר בקנין חצר. כל מה שעליו לעשות הוא לחכות. הגר איסור ימות, הכסף יהפוך להפקר, ורבא יתעשר בתריסר אלפי זוזים. (לימוד זכות במקצת מן המקצת: רבא נתבע לשלם כסף רב מאד כמס או כשוחד למלך פרס ששלט בימים ההם בבבל, אבל איני יודע אם המעשה הזה היה בסמיכות זמן לכך. ובכלל, האם יפרע אדם חובו במעות ש"מגיעים" לאחרים לכאורה? ועל נקודה זו, למי מגיע הכסף, נעמוד לקמן).

אני חוזר על המצב. יש כסף ששייך לאיסור. איסור רוצה לתת את זה לבנו. רבא יכול לאפשר לו לעשות זאת. אבל רבא אינו רוצה. הוא מתעלם ממה שנראה בעיני כזכותו המוסרית של איסור על כספו. רבא מתעלם ממצוקתו של שכיב מרע וגוסס. רבא מתעלם ממצוקתו של גר! רבא מתעלם מרב מרי, שהינו תלמיד חכם (או אם עדיין לא עלה לדרגת "רב", לפחות היה בן ישיבה). האם תאוות בצע הניעה את רבא?

לקמן אביא את הסברו של המאירי, ההסבר היחיד שאני מכיר שמסוגל לקרב את הסיפור למינימום המוסרי שאנו מחפשים. ועדיין...

אנו מגיעים אל מה שבעיני הוא הסוף הטוב. בנקודה זו חל מהפך. בישיבתו של רב נמצא רב איקא בנו של רב אמי. רב איקא עומד להפוך לגיבור הסיפור שלנו. האם הוא יודע זאת?

רב איקא מצביע על "חור" בניתוח של רבא. לאיסור יש עדיין אמצעי קנין אחרון. "הודאה".

המפרשים מציעים הסברים שונים מה טיבה של הודאה זו וכיצד חל הקנין הזה. לצרכנו אין אנו זקוקים כלל להסבר. די לנו שזה עובד. אם איסור יודה שהכסף שנמצא כפקדון אצל רבא הוא של רב מרי, רב מרי יהפוך לבעלים.

רב איקא אמר את הדברים במהלך השיעור בישיבה. והדברים הגיעו כמסתבר לבית איסור. ואיסור מיהר להשתמש בהם. הכסף מזוכה לבנו, לרב מרי. אז האם היה עוד "גיבור" לסיפור, שהעביר את העצה לאיסור? התלמוד לא שימר לנו את שמו, אולי בגלל שלא נודע הדבר, אבל האם זו רק תחושתי שעשה אותו התלמיד יפה מאד שגילה את העצה לאיסור השכיב מרע? או אולי רב איקא עצמו עשה זאת, ברחמיו על איסור?

לפני ההמשך שנקרא עכשו, אפשר היה לומר שרבא רק נתן שיעור תיאורטי. שהוא הצביע בפני התלמידים על הבעיה העצומה הפורמלית שקיימת כאן, ומטרתו היתה ללמד אותם. אם זה היה כך, היינו מצפים שרבא יסיים במילים: אבל כמובן אין צורך בכל זה, כי אני אתן את הפקדון לרב מרי.

ואז, אם יצא הפתרון של רב איקא החוצה והגיע לאיסור, אזי רבא ישבח את רב איקא שמצא דרך שנעלמה ממנו, מרבא, התלמיד חכם הגדול, מריה דהש"ס.

אבל לא. רבא מביע צער על דליפת העצה החוצה. הוא מוחה. בגלל שרב איקא, או אולי מישהו אחר, לא נזהר וסיפר את העצה "בחוץ", הפסיד רבא את הכסף שיכול היה להגיע אליו!

האם באמת רצה רבא את הכסף לעצמו? האם לא חס על רב מרי, ועל איסור עצמו? האם היה מוכן להניח לגר למות בצער גדול מתוך ידיעה שהכסף שהפקיד אצלו באמון יאבד?

ניתן להציע רקע שונה לסיפור. למשל, שאיסור רצה שרבא יזכה בכסף, ולכן הפקיד אותו אצלו בזקנותו. אבל זה לא כתוב, ובכלל, אם זה כך, מדוע רצה איסור לתת את הכסף לבנו? ואפילו נניח שרצה לתת לרבא את הכסף והתחרט, הרי זה כספו וזכותו לעשות בו כרצונו?

ניתן להציע הסברים נוספים, שבעיני הם ממש דוחים מוסרית, ואני מתפלא על עצמי שאני מסוגל להעלותם בדעתי. למשל, שרבא רצה לנסות את איסור, ולגרום לו להבין שעצם זה שהתגייר זה חשוב, ועליו להיות נאמן ליהדות ולגיור גם אם יתברר לו שההלכה מונעת ממנו להוריש או להעביר את רכושו כפי שהיה רוצה. הוא גר עד הרגע האחרון של חייו.

תירוץ כזה מעורר בי דחיה, מפני שאת הגר צריך לקרב ולאהוב, ולא להעמיד בנסיונות לאחר שהתקבל לעם ישראל.

אז מה כן?

הנה הסברו של המאירי:

בית הבחירה למאירי מסכת בבא בתרא דף קמט עמוד א

מעשה היה באיסור גיורא שהיה לו בן שהיתה הורתו שלא בקדושה והיו לו ביד אחד מן החכמים ממון גדול וכשחלה ונטה למות היה הנפקד דן בעצמו שמן הדין לא היה אותו הבן קונה אותם כלל וכשיחזירם לו הוא מתורת חסד או מצד שתהא רוח חכמים נוחה הימנו יצא לו שם חסידות או שיהא המוחזר גומל לו כראוי והיה אומר בעצמו היאך אותו הבן קונה נכסים אלו ... וסוף הדברים השיבו אחד מן החכמים שאם האב מודה שהם שלו קנאם בהודאה ונתפרסם הענין עד שעשה כן.

אהה. זה כבר ענין אחר לגמרי. לפי המאירי מעולם לא נתכוון רבא ליטול את הכסף לעצמו. הוא התכונן לתת את הכסף לרב מרי, אבל רצה לעשות זאת באופן שנוח לו. כדי לעשות חסד, או כדי שיצא לו שם חסידות. או כדי שיהיה המוחזר גומל למחזיר.

וגם פירוש זה מוזר וקשה, ואינו עונה לגמרי על טרונייתי. האם כדי לעשות חסד צריך להניח לאיסור למות מתוך דאגה שממונו אובד מבנו? האם כך קונים שם של חסידות? האם כדי לקבל חלק מן הכסף בחזרה כשכר נוהגים כן? אם רצה רבא בכך, היה מודיע זאת מראש.

ושמא שמא זה באמת מה שהתכוון רבא לעשות, אלא שנקטעו דבריו באמצע השיעור. ומה שהקפיד היה מפני שעכשו העמידוהו באור שלילי, כאילו רצה את הכסף לעצמו, ולא הניחו לו לסיים ולומר שהכסף באמת לא ניתן להעברה אבל הוא יתן אותו. אלא שקדמוהו בעצה של רב איקא.

ואם זה היה נכון, עלינו ללמוד מכאן כמה צריך להיזהר בדברינו. לא להתחיל בבעיה שאיסור לא יוכל לזכות את הכסף לבנו, אלא לומר שרבא יתן את הכסף מרצונו, ואחר כך להסביר מדוע צריך את נדיבותו שלו, של רבא.

ובכל אופן, קשה לומר שדברי המאירי הם פשט. נכון שעלינו לחפש צד זכות ברבא, אבל גם לא לעקם את המסורת של התלמוד. וראו כי התוס' פירשו את הדברים כפשוטם, שרבא כן רצה את הכסף לעצמו.

שאלות אחרונות לסיום: מה חש רב מרי כלפי רבא בימים הבאים? איזה לקח הפיקו התלמידים, ומה שהוא בעיני עיקר: מה חש איסור על ערש דווי? מה חשב על מסירותו להצטרף לעם ישראל, שבו ניתן לנצל לקונה (חור משפטי) כדי לשלול ממנו את היכולת להעביר לבנו הביולוגי את כספו? היה זה נסיון גדול מאד. אני מקוה שעמד בו, וידע להבדיל בין התורה לבין אלו שאמונים על קיומה ומסירתה, שהם, לפעמים, רק בני אדם.

(ויסולח לי על הביקורת שנשמעת כאן כלפי רבא. ודאי שבגן עדן מנוחתו, ושם, בעולם האמת, הרי הוא יודע שקשה להלום את מעשיו מצד האמת, ואם טעיתי, אני מאד רוצה לדעת הסבר שמניח את הדעת ואת החוש המוסרי. אבל חובתי וחובתנו לכתוב את האמת, שהרי אנו לומדים את תורת ה').

הסוגיא שלנו בבבא בתרא אינה מזכירה את הרקע למעשה רבא, איסור ורב מרי. מתברר שיש ברייתות (מקורות תנאיים שאינם מופיעים במשנה) שמתייחסות למקרים אלו.

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף יז עמוד ב

... תנן: לוה מעות מן הגר שנתגיירו בניו עמו - לא יחזיר לבניו, ואם החזיר - אין רוח חכמים נוחה הימנו. והתניא: רוח חכמים נוחה הימנו? לא קשיא: כאן שהורתו ולידתו שלא בקדושה, וכאן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה.

זה מעין הנושא שלנו. יש משפחה של גרים, וכמובן לאחר שנתגיירו הריהם זרים לפי ההלכה זה כלפי זה. ואם מת האב, אין הבנים יורשים. אבל יש דעה שראוי להחזיר להם ויש דעה שלא.

נחלקו המפרשים מתי ראוי להחזיר את הכסף לבן. האם בשעה שהוא נולד לא בקדושה, או כמו במקרה של רב מרי, שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה.

לא אכנס לטעמי הדבר, וגם אתעלם מן הנסיון, השגוי כנראה, לטעון שמה שאמרו שאין רוח חכמים נוחה מן המחזיר אין הכוונה שאין ראוי להחזיר, אלא שחכמים לא הביעו נחת רוח (ההבדל מתבאר בנקל למי שבקיא קצת בלוגיקה. כאשר אומרים: אין רוח חכמים נוחה, זה לא בא לומר בהכרח שרוח חכמים אינה נוחה. אפשר שאין להם דעה בענין. על כל פנים ההסבר הזה נסתר ממקומות רבים אחרים בתלמוד).

הלכה למעשה העתיקו הטור והשו"ע את החילוק שמופיע במסכת קידושין. אני מעתיק את השולחן ערוך:

חו"מ סימן קכז סעיף ב

ו הלוה מהגר שנתגיירו בניו עמו, ומת, לא יחזיר לבניו, ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו. במה דברים אמורים, כשהיתה הורתן ולידתן שלא בקדושה. אבל אם היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה, רוח חכמים נוחה הימנו.

הלכה למעשה פסק אם כן השולחן ערוך (וכן בטור) שלא כרבא.

אבל עדיין הדברים קשים. ומה עם אב ובן שהתגיירו יחד? האם אין ראוי לסייע לאב להוריש את ממונו לבנו הביולוגי שאינו עוד בנו לפי ההלכה? האם לא ניתן מקום לרגש הטבעי בין אב לבנו?

כאן מן הראוי לגלות שיש פוסקים שנקטו כי הכסף למעשה אינו שייך כלל לבן, ולכן למה לבכרו על פני אחרים? כך זה בסמ"ע אך גם בעוד ספרים. והדברים זרים בעיני. נכון שפורמלית זה כך, אבל האם כל ההלכה היא פורמלית? חלילה לנו!

ומה יענה רב בזמננו אם יקרה מצב כמו של איסור, והנפקד, שממונו של איסר אצלו, יאמר שהוא מעדיף לתת את הכסף לישיבה שהוא עומד בראשה במקום לבן? ומה אם הבן הזה הוא גר שהורתו ולידתו שלא בקדושה? מה יענה הרב? אני יודע מה אני הייתי עונה.

ויש לי על מה להסתמך.

כאן אני שמח לציין שהרמב"ם לא הביא כלל את הדין הזה. כלומר, הוא לא הזכירו, ולכן אין איזכור ברמב"ם שאין רוח חכמים נוחה ממי שמחזיר את ירושת הגר לבנו שאינו בנו על פי ההלכה.

כיון שזו אחת מהשמטות הרמב"ם, אין אנו יודעים מדוע היא נעשתה. הרמב"ם לא כתב לנו, "איני מעתיק את הדין הזה כי כך וכך". תמיד ניתן אפילו לטעון שהרמב"ם שכח את הדין (לוינגר, אבל גם הרח"ק).

אבל יש עוד דרך אחת. יתכן שהרמב"ם הבין שאין זה מן הראוי להפסיד לבן את כספו. ויתכן אף שהרמב"ם למד שהפתרון לסתירה בין הברייתות אינו שיש לחלק בין סוגי צאצאים. יתכן שהרמב"ם הבין שהברייתות חולקות לפי האמת מכל וכל. ופסק כמו הברייתא שרוח חכמים נוחה מן המחזיר את הכסף לבן הגר, גם אם הורתו ולידתו שלא בקדושה.

וכן ראוי לנהוג. והנראה לפי עניות דעתי כתבתי.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">

_________________

_________________