חסר אונים על סף המוות: גר בן גר בהלכה

מיימוני, גיחותיך לפורום מדי פעם, מחזירות את הדיונים לתלם, של דיון בפרט מקורי, ולא לעיסה חוזרת של היסודות שכבר נטחנו עד דק בשיני הניהיליזם האינטלקטואלי, מה שמטריח את לינק"ז לחינם. (מה שלוצאטי כינה פעם "עצכ"ח האידיאלי של פעם").

ראשית אני חייב להודות, שבניגוד גמור למקובל שדברי אפיקורסות נאמרים תדיר כשנימה של אוביקטיביות יבשושית נשזרת בהם והם אפופים ריח רע של אקדמיה, כאן היתה לנו דרשה דביקה מלאת מתיקות, המזכירה יותר מכל את דרשותיו רבות הפאתוס של ר' שולם. בכך כמדומני נלקח היתרון האחרון שעמד לרשותם של האמונים על המסורת.
לעצם הענין נראים דברי מואדיב, ויתירה מזו: פשוט לי שגם הסיומת של הסיפור היא המשך של הקישוט הספרותי לתרגיל הפדוגוגי שהציב רבא בפני תלמידיו, כדי לשנן את כל אמצעי הקניין התלמודיים. [בעייתיות גדולה קיימת אם נדרוש את הסיפור כהוויתו. למשל, אם היה מספיק זמן לכל ההתרוצצות הזו, כפי שנראה, מדוע לא העביר איסור את ההפקדה לידי רב איקא והוא היה יכול לעשות מעמד שלשתן, ועוד ועוד.]
נקודת ההנחה האמורה להנחות אותנו היא שמודעותם של מוסרי מסורות התלמוד מאז ימי רבא ועד ימי חתימת התלמוד בעניני טעם ודעת ופגמים מוסריים לא היתה פחותה משלנו. אם בעיניהם לא היה הדבר מכוער עד כדי עשרות גניחות "אהה" - כנראה שהפירוש הוא אחרת, וזו מכריחה אכן אפולוגטיקה, ובמקרה זה אני מוכרח להסכים עם דינוזאורוס שאפולוגטיקה אינה תמיד כל כך מגעילה. אם היו לרבא מאווים סמויים ואפלים - לא היה דן בהם ברבים, ובודאי שלא היה מלין על הוצאת הדברים החוצה, כי הרי דוקא שורה זו הוצאה החוצה.
הזלזול התמוה והילדותי בחכמי התלמוד הוא העומד בעוכרותיהם של המקטרגים לדורותיהם. במקום לגייס לעצמם קצת ענווה ושפלות רוח, מבכרים הם לתקוע את אפם בעיוורון חושים גמור מתוך טפשות אין סופית, ולדון אותם כאילו עמדו במקומם. אין אדם נידון אלא לפי שעתו, וברור שמוסריות היא נגזרת של התפיסה התרבותית המסוימת. מיימוני הדגול אינו מוכן לחשוב ולו לשנייה אחת, שמא עובדת הבן הביולוגי לא תפס כמעט כל משמעות באותו דור, ולא היתה זו רק פורמאליות של ההלכה, אלא תפיסת עולם שלמה ומלוכדת שגם בני התרבות וגם ספריה הלכו לפיה. אולי הבן הביולוגי נתפס כמו הבן הלא-חוקי רק לפני מאה שנה בכל ארצות העולם (טולסטוי וכו'). אולי המעמד התורני הוא זה שעמד במודעותם של הבריות. כל הדברים הפשוטים הללו אינם עולים על דל מחשבתו של מיימוני, שברי לו שהמוסר וההגיון והיושר - שלו הם.

התפיסה המעוותת של החרדים (אם צודקת הבחנת תלמיד טועה) היא תוצאה של תפיסת עולם הלכתית טהורה, בניגוד לתפיסת העולם הדתית-מודרנית (אין ללאומניות מקום לענות כאן) שאינה יונקת רק מההלכה. ואבאר:
תורה שבעל פה תפקידה להתאים את קיום התורה וליישבה עם התרבות הכללית, הוי אומר תורה לדרך ארץ, כי תושב"ע היא הפירוש המעשי של מצוות התורה. ומכאן האיסור לכתיבתה, כי אין מקום לכתיבה ולקיבעון מוחלט של משהו דינמי שאמור להשתנות מדור לדור, שהרי המציאות של העולם משתנה מטבעו. ועצם ההעברה והמסורת משנה את ההתנהגות כפי הצורך שבכל דור. ולא כטעות רבים, שהאיסור הוא עצם הכתיבה הפיזי, אבל גם קודם לכן היה שינון שבעל פה - כי מה יתן לי ומה יוסיף לי אם ישנה התעסקות טקסטואלית ומילולית, גם אם אין הטקסט בדיו שחורה על גבי קלף.
כך היה, במידה מוגבלת יותר, גם אחרי התלמודים, עד למאה הי"ז לערך. בשעת הכורח ממש השתנו ההלכות והתאימו את עצמן להכרח ולבעיות שהמציאות עוררה. ברם, מאז הרנסנס והאמנציפציה וההשכלה ושאר מרעין בישין, כאשר התרבות העולמית הלכה והשתנתה באופן מהיר מדי, והיהדות מנגד הלכה והתכרבלה בהתאם מצונפת בפינה, מתוך אימה גמורה, מאז התרחקה התורה וההלכה יותר ויותר מדרך ארץ, עד שכיום נוצר מצב שישנו הגיון תורני והגיון מוסרי, והן צרות זו לזו. כמובן שכל זה בחטא נולד, ועצם קיומו אינו אלא חטא. הדתיים-המודרנים ביקשו מאז ימי מנדלסון וגייגר ועד ימי הרב שרלו לטעום משני העולמות, לנסות להתאים את התורה לתרבות ואת התרבות לתורה, והחרדים מאז ימי הרב מווירצבורג ביקשו לשמור על היהדות המילולית בקיצוניות הולכת וגוברת. רוב החרדים אינם מודעים לכך שאין מוסריותם מקובלת ואינה נראית מוסרית, והם עדיין משוכנעים שמוסר = תורה. לכך אין לראות בהתנהגותם פגם מוסרי, שהרי בתפיסה תרבותית אחרת ניתן לראות בזה התנהגות מוסרית למופת, אלא שאין התרבות הזו קיימת עוד, וכמעשה דדון קיחוט.
כמובן שאין הדבר נוגע לגבי רבא עצמו ובני דורו, שהרי הם באמת חיו באותה תרבות, ואי אפשר לדונם במשקפיים הצרים של דורנו, וכמבואר.

תוקן על ידי הרב_גורן ב- 18/01/2010 19:57:06

‏‏‏‏‏משבר דת משפחתי
רציתי לשאול אותך כאדם אל רב אם אמא שלי נוהגת באמת כשורה לפי התורה שמלמדת שמי שמתגייר יכול פשוט לזרוק לפח את כל החיים הקודמים כולל הילדים שהמתגייר הביא לפני כן או שאמא שלי פשוט השתגעה לגמרי וירדה מהפסים(הרב יובל שרלו)

למעבר לשו"ת לחץ כאן

תלמיד טועה,
1. אתה מביא דוגמא ממצווה שכנראה כבר בשעתה לא היתה מובנת מוסרית, כך לפחות לפי הדרשנות החז"לית. הדיון כאן הוא לגבי הלכה שנקבעה לפי קודים מוסריים מסוימים, שאינם היום. בודאי שמבחינה מציאותית ישנם מצוות רבות הצרות למוסר. דוגמה: מכירת בת לאמה. איני סבור שבזמן התורה ראו בזה פגם מוסרי, ואיני סבור שיש היום אחד שמסוגל לראות בזה נורמה מוסרית, והנה - הפלא ופלא - המצווה הזו התבטלה לגמרי.
2. הבנתני היטב, ותלונתי על החרדים שמקבלים מערכת מיושנת ולא רלוונטית אינה משום שאינם נוהים אחר אופנות ורוח הזמן המשתנה, אלא שתפיסת התרבות שהם דוגלים בה ומייצגים אינה קיימת כבר גם אצלם כי אם בהגיון ועל הנייר, אבל חווייתית היא נכחדה, ואין ערך לתפיסה שאינה מושרשת חווייתית, וע"ע ניטשה וכו'.

ר"ג

1. סביר שחלק ממצוות התורה ניתנו בהתאם לרוח המוסר הכללי שהיתה אז.
2. חושבני כי המצוות לא יבטלו ולא ישתנו, וזהו מיסודות הדת (כבי"ג עיקרים, לדוגמה).
3. דוגמה – גם הרמב"ם שחשב כי מצוות מסויימות ניתנו בהתאם לאופיו של העם דאז (הדוגמה המפורסמת הינה קרבנות), בכל זאת הן קיימות לעולם והוא "בזבז" עליהן המון מקום בי"ד החזקה.
4. חושבני שיתכן שי אם אמכור את ביתי לאמה יתכן והמכר יתפוס (אולי הקונה יתונן כי אינה שווה אף את מחיר המבצע שקיבל  ויהיה ויכוח בדיני אונאה). אם לא זה רק בגלל נימוקים צדדיים.
5. ובכל זאת אם אעשה זאת סימן שאני נבל (ברשות התורה), אף שמי שעשה זאת פעם לא היה זה סימן להיותו נבל. ההלכה אינה מורת דרך אולטימטיבית למוסר ואינה קורס חווייתי.
6. אבל אני מבין את הטוענים כי היא כזו וכי זה מה שכפוי עלינו בכח עליון. אין כוחו פחות מעידון המוסר ההדרגתי שחל משך הדורות.

מואדיב:

חן חן על הפירוש היפה.


אמשלום:

הקישור שהבאת למאמרה של תמר דובדבני מגלה שדובדבני אינה מסוגלת להבין סוגית גמרא פשוטה. דובדבני כותבת שם:

ומה עושה החבר, מר זוטרא, כשהוא רואה את רב יהודה עצוב וכואב כל כך? מנסה לקחת ממנו את עבדו. לרב יהודה, כזכור, אין משפחה. נדמה כי כל מי שיש לו בעולמו הוא עבדו, שמטפל בו ודואג לרווחתו, ומר זוטרא רוצה בעבד הזה דוקא עכשיו.

אבל זאת טעות חמורה. מר זוטרא אינו מתכוין לקחת עבדו של ר' יהודה, שמטפל בו ודואג לרווחתו. הוא גם לא רוצה את העבד "דוקא עכשיו". אלא הוא מתכוין למשהו אחר לחלוטין, שאחרי שר' יהודה ימות והעבד סיים לטפל בר' יהודה, שמר זוטרא יזכה בעבד. וכבר תיאר דינוזאורוס יפה, סצנה אפשרית של הרגעים האחרונים של חיי ר' יהודה.