עם ישראל מגיעים לשפת ים סוף ופרעה עם חילו ופרשיו רודפים אחריהם ומשיגים אותם. "וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'" (שמות יד, י) משה רבינו מנסה להרגיע אותם ומתפלל עליהם לה'. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי" (שם טו) "למדנו שהיה משה עומד ומתפלל, אמר לו הקדוש ברוך הוא לא עת עתה להאריך בתפלה שישראל נתונין בצרה" (רש"י) "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (שם) שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א: מדוע הקב"ה לא נותן למשה להתפלל עבור הצלת ישראל הנתונים בצרה? וכי לא ראוי והגון במצב כזה להתפלל לישועה? אומר הרב (בשם הרמב"ן) הרי הקב"ה הבטיח להם: "וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ" (שם ד) דהיינו הם ידעו כבר לקראת מה הם הולכים ואיזו הצלה תהיה, ממילא אין מקום לתפילה. תפילה לישועה שייך להתפלל כשבאמת צר לאדם, אך אם מובטח לו מראש שהקב"ה מצילו הרי שאין זו שעת צרה וממילא אינו מחויב להתפלל. אך עדיין קשה: מדוע אם כן משה מצא לנכון להתפלל כשברור לו שזה לא הזמן המתאים? אומר הרב: ייתכן לומר שמשה חשש "שמא יגרום החטא" ולמרות הבטחת השי"ת יתעורר איזה קטרוג על עם ישראל שימנע את ההצלה. הרי חז"ל דרשו על הפסוק: "וְעָבַר בַּיָּם צָרָה וְהִכָּה בַיָּם גַּלִּים" (זכריא י, יא) "א''ר יוחנן זה פסלו של מיכה" (סנהדרין קג:) "כשכתב משה את השם והשליכו על נילוס להעלות ארונו של יוסף בא מיכה ונטלו בהיחבא והיינו דכתיב ועבר בים צרה כשהעביר הקדוש ברוך הוא לישראל עבר מיכה עימהם שבידו השם לעשות העגל" כשהעביר הקדוש ברוך הוא לישראל עבר מיכה עימהם שבידו השם לעשות העגל" (רש"י) אם כן משה חשש שהקב"ה כועס עליהם בגלל פסל מיכה. אנחנו אומרים בשירת הים "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה' מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ" (שמות טו, יא) על פי כללי הדקדוק היינו צריכים לומר גם בפעם השנייה "מִי כָמֹכָה" ב"כף" רפוייה, משום שאותיות בג"ד כפ"ת בראש המילה רפויות ללא דגש כשבאות אחרי אותיות אחו"י; מדוע אם כן חורגים מכללי הדקדוק במקרה שלנו? התשובה היא מפני שחוששים שתישַמָע הקריאה כאילו ה'-מיכה ח"ו, והרי זה חירוף כלפי מעלה להזכיר את שמו של מיכה סמוך לשם השם דווקא בשירת הים אחרי שהעביר בים את הפסל. אם כן היה חשש סביר שה' כועס על עם ישראל ולכן משה ראה לנכון להתפלל, אך הקב"ה עונה לו שאין צורך בתפילה כיוון שהישועה מובטחת כבר. עכ"פ עם ישראל היו צריכים לעבור ניסיון גדול במידת הביטחון, לבטוח שישועת ה' תגיע גם בלי תפילה, דבר הדורש מדרגה גבוהה של ביטחון. למדרגה זו הגיע גם חזקיהו המלך. המדרש מספר (פתיחתא דאיכה רבתי) ארבעה מלכים התפללו בעת צרה; דוד המלך אמר: "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם" (תהילים יח, לח) אמר לו הקב"ה: אני עושה כן. עמד אסא ואמר: אני אין בי כוח כמו דה"מ להרוג אותם, אלא אני רודף אותם ואתה עושה. אמר לו ה': אני עושה, שנאמר: "וַיִּרְדְּפֵם אָסָא... וַיִּפֹּל מִכּוּשִׁים לְאֵין לָהֶם מִחְיָה כִּי נִשְׁבְּרוּ לִפְנֵי ה'" (דבה"ב יד, יב) "לפני אסא" אין כתוב כאן אלא לפני ה'. עמד יהושפט ואמר: אני אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה עושה. אמר לו ה': אני עושה, שנאמר: "וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה נָתַן ה' מְאָרְבִים... וַיִּנָּגֵפוּ" (שם כ, כב) עמד חזקיהו ואמר: אני אין בי כוח לא להרוג, לא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מיטתי ואתה עושה. אמר לו ה': אני עושה, שנאמר: "וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים" (מל"ב יט, לה) אותו לילה היה ליל הסדר ומן הסתם חזקיהו המלך עשה את הסדר כהלכה, אכל מצה ומרור וקרבן פסח, האריך בסיפור יציאת מצרים והלך לישון (עיין רש"י ישעיהו לח, א שחזקיהו היה חולה-לכן הלך לישון למרות שמצווה לספר ביציאת מצרים כל הלילה) וכשהוא ישן על מיטתו הקב"ה מכה את מחנה אשור, מאה וחמישים אלף איש. זו מדרגה גבוה של ביטחון שאפילו תהילים הוא לא אומר אלא רק הולך לישון. מה ההסבר למדרש זה? מדוע מלכים צדיקים כאלו התנהגו כך? ה"מסילת ישרים" מסביר שדוד המלך היה נקי לגמרי מכל חטא ולכן הרשה לעצמו לצאת למלחמה, לרדוף ולהרוג את האויבים, מה שאין כן אסא, יהושפט וחזקיהו, להם לא היה כוח לבקש כך; לפי זה ארבעת המלכים מופיעים בסדר יורד במדרגתם. אולם הרב דסלר זצ"ל מסביר אחרת: מאמר זה בא ללמדנו שמעשי האדם צריכים להיות ביחס להכרתו שאין שום כוח אחר מלבדו הפועל בעולם; לפי הכרת דוד המלך היה ראוי לרדוף ולהרוג את אויביו משום שהוא ידע בבירור שההצלחה היא רק מה', אבל אסא חשב שאין הוא ראוי להכות בהם משום שח"ו היה יכול לדמות בעצמו ש"כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח, יז) לכן ביקש שרק ירדוף וה' יכה אותם. יהושפט חשש גם על הרדיפה שיכולה להביא אותו לכישלון, לכן השתמש רק בכלי רוחני, דהיינו: אמר שירה. חזקיהו חשש עוד יותר: אם יגיד שירה עלול לחשוב שבזכות השירה שלו נפל האויב, דבר שיגרום חיסרון בשלמות הכרתו בהשי"ת, לכן אסר על עצמו אפילו השתדלות רוחנית זו והחליט לסמוך על הנס. גם לפי הסבר זה הסדר יורד במדרגתם. אלא שעדיין יש לשאול כפי ששאלנו על בני ישראל: וכי לא ראוי והגון במצב כזה להתפלל לישועה? מה עם חובת התפילה בעת צרה? איך אפשר ללכת לישון כשעם ישראל נתונים בצרה? על זה עונה הרב דסלר: ישנם מצבים בהם הכרה ברורה שאין עוד מלבדו ואפס זולתו עולה על כל שאר העניינים והיא היא המצלת מכל צרה וצוקה. אולם הרב מסביר באופן אחר: ביטחונו של חזקיהו בה' הוא כל כך גדול עד שלא רואה צורך להתפלל משום שהוא בטוח שה' יושיע אותם; הוא הסתמך על הבטחה מפורשת מהנביא: "כֹּה אָמַר ה' אֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֹא יָבֹא אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְלֹא יוֹרֶה שָׁם חֵץ... וְגַנּוֹתִי אֶל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ" (מל"ב יט, לב-לד) אם כן, היות ויש הבטחה מפורשת לא צריך יותר מזה והישועה תבוא. יש לנו הרבה הבטחות טובות בתורה, ואנחנו מאמינים באמונה שלמה במי שהבטיח אותן. חייבים לחזק אצלנו את מידת הביטחון שתתקיימנה יחד עם הנבואות על הגאולה הקרובה. | 
