מאמר ביקורתי שפורסם בסמינר חרדי

לגבי הטענה "הרמב"ם אמר שאפשר לתת מכות":

ובכן, תסלחו לי אם אני אצטט שוב מדברים שכבר כתבתי לעיל, אבל זה נפקא מינה שוב לנושא דכאן:

להבדיל מהמשפט המודרני, היהדות גורסת שבעל ואשה נחשבים לאדם אחד, וכמו שכתוב: "ודבק איש באשתו והיו לבשר אחד". (בראשית ב', כד'). וכן כתוב בחז"ל: אמר רבי  אלעזר: כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר: (בראשית ה') "זכר ונקבה בראם, ויקרא את שמם (ביחד) אדם". (תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סג' עמוד א').

 
וכך פסק בדיון מפורסם כבוד אב בית הדין הרבני הגדול בירושלים, הדיין הרב שלמה דיכובסקי שליט"א:
הרב דיכובסקי כתב כי "חוק הגנת הפרטיות אינו מתאים ליחסים שבין בני זוג. נכון לומר שבבני זוג אין מושג של פרטיות נפרדת. זהו טבעם של חיים הנישואים, העושים את האינטימיות הפרטית של כל אחד לאינטימיות אחת".
עוד כתב הדיין כי בני זוג נשואים "קשורים זה בזה בבית של נפש וגוף, עד כדי שהם הופכים ל'בשר אחד'. האם לא זכאית ה'יד' לדעת את שלום ה'רגל'?  

אחרי שבנינו את ההשקפה היהודית בדבר עמדתה ששל היהדות בין בעל ואשה, נבין את הרקע שעליהם זוגות בנו את ביתם בתקופות הקדומות (למעשה עד לפני כמה עשרות שנים), וכך נבנה את הרקע לפסיקותו של הרמב"ם.

וכך מתאר הגאון הרב שלום משאש זצ"ל [רבה של מרוקו, וכן רבה של ירושלים וראש אבות בתי הדין לשעבר] את המציאות שהייתה: "הנה לפי ידיעתי בימי חורפי (דהיינו בצעירותי) בעיר מולדתי מקנאס (עיר של סופרים וחכמים). לא הייתה אשה אחת שיודעת ללמוד או להתפלל או לברך, וזה בא להם ממה שנישאו כשהן קטנות, בנות עשר או פחות. ונכנסים תחת עול הבעל והחמות, ותיכף יולדות הרבה. ואין להם אפשרות ללמוד... וגם בבתי כנסיות לא הייתה שום עזרת נשים. אפילו ביום כיפור לא באה לבית הכנסת אפילו אשה אחת. ואפילו אחר שנתחדש הזמן ובאתי לשרת עם קודש בעיר קאזבלנקה, ונבנו בתי כנסיות חדשות עם עזרת נשים, והנשים רק באות רק לשמוע כי לא יודעות שום דבר". ע"כ.  (שו"ת שמש ומגן, ח"ב, חאו"ח סימן עב').

החילוק בימים ההם היה עניין מציאותי. הבעל היה זה שדואג לפרנסת משפחתו, והיה יוצא לעבוד מצאת החמה עד רדת החשיכה בשביל להביא טרף לפיהם. ואילו האשה הייתה זאת שדואגת לכל ענייני הבית פנימה, כמו שדרשו חכמים בזמנם על הפסוק: "מושיבי עקרת הבית" – שהאשה היא עיקר הבית, משום שנושאת בליבה את כל ענייני הבית. וכל אחד ידע מה החלק שלו ולא התלונן.

עכשיו לגבי ההלכה: הרמב"ם עוסק במקרה שהאשה אומרת לבעלה כך: אתה בעלי תדאג לכל צרכי הגשמיים והפיזיים, ואני לא יעשה בעבורך כלום ואיני אדאג לצורכי הבית שאני חייבת בהן (וזה לא המלאכות שמובאת ברמב"ם הראשון, ששם היא לא חייבת בהם, אלא מהם מטעם אחר, וכמו שפרשתי), אלא אשב רגל על רגל כל היום ואקרא מגזינים. במקרה כזה אומר הרמב"ם שמותר לגבר ללכת לבית הדין, ואזי בית הדין פונים לאשה ומסבירים לה את חובתה כאשה שמביאה לתפקוד ושלמות הבית. ואם היא עדיין עומדת במרדה, בית הדין יכולים לכפות אותה בשוט.

רבנו הראב"ד חלק על הרמב"ם וטען שגם במקרה כזה אסור לביה"ד לכפות בשוט, וז"ל: "ומעולם לא שמעתי ייסור שוטים לנשים". ע"כ. אומנם פירוש המגדל עוז במקום טוען שהדבר דומה לגבר שמסרב לתת גט לאשתו אחרי שבית הדין חייב אותו, שבמקרה כזה מותר לכפות אותו בשוט מפני שאינו שומע לציווי בית הדין, ומן הסתם זה הטעם שמותר גם באשה.

צריך להבין שהרמב"ם התמודד עם תרבות של רשע בימי הביניים בהם נהגו להכות נשים, להשפילן, ולשפוך את דמן. על רקע זה, בא הרמב"ם ועידן את היחס לאשה, וכתב מה שכתב על מנת להפחית את היחס הנורא לנשים. אין ספק שהרמב"ם התנגד בכל תוקף לזוגיות של אלימות, ומה שפסק הרמב"ם הוא ניסיון שלו לעדן במעט את המציאות הנוראה בחשכת ימי הביניים.

האם מצאנו שאחד מבין אברהם, ימחק, יעקב, השבטים, משה דוד, התנאים, האמוראים, הראשונים, האחרונים וכו' הכה את אשתו? מניין ההווא אמינא בכלל? להפך, הם העריצו את נשותיהם, ואף ננזפו כשפגעו בהם: 'כך עונים את המועקות?' 'שמע בקולה', ועוד.

ונצטט מדבריהם של גדולי ישראל בדבר האיסור להכות את האשה:

כך כתב המהר"ם מרוטנבורג בתשובה: "המכה את אשתו מקובלני שיש יותר להחמיר בו ממכה את חבירו, דבחבירו אינו חייב בכבודו, ובאשתו חייב בכבודה... ודרך הגויים בכך , אבל חלילה וחלילה לשום בן ברית מעשות זאת, והעושה זאת יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולעונשו בכל בכל מיני רידוי, ואף לקוץ ידו אם רגיל בכך". (דפוס פראג, סימן פא').

ובספר ים של שלמה (ב"ק פרק ג' סימן כ') כתב: "דלא שרי לבר ישראל להכות את אשתו אפילו בדבר מרידה קצת. ואין לומר דעל דעת כן נסבה (=דהיינו נשאה). ורבים טעו בזה... והנה חכמי ישראל מצינו שסבלו כמה צער מנשותיהן אשר קראו על עצמם מר ממות, ומשלו ברוחם (דהיינו לא הרימו עליהן יד חלילה)". ע"כ.

בא וראה כמה שקדו רבותינו בדורות שלפני פנינו בתקנת בנות ישראל שלא יהיה כל אחד בידו להבזות נשותיהם ולהכותן, וכמו שכתוב בספר החדש שנמצאת תקנה קדומה בכת"י וזו נוסחה: קול שוועת בנות עמנו ממרחק נשמע, על אודות ישראל המרימים זרועותיהם להכות נשותיהן, ומי השליט האיש בעניין זה להכות אשתו, הלא הוא מוזהר ועומד שלא להכות שום נפש מישראל. וגם ר"י אחינו בני רבינו מאיר שמיעא ליה שהמכה אשתו כמכה אחר. והנה שמענו כי יש מבנות ישראל צועקות על זה ואינן נענות, ולכן גזרנו בתוקף גזרה ואלה (דהיינו חרם), על כל איש מישראל ליכנס בחרם במקומות שיש רישיון מהשררה על זה (עד היום יש מקומות כמו איראן שמותר ע"פ חוק להכות את האשה), לבקשת אשתו או לבקשת אחד מקרוביה הפסולים לה להעיד שלא להכות אשתו דרך כעס, או דרך רשע או דרך ביזיון, כי כן לא יעשה".

וכמה החמירו רבותינו אף בהונאת אשתו, ואמרו בגמרא (ב"מ נ"ט ע"א) לעולם אדם יהא זהיר באונאת אשתו, שמוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה. ובגמרא כתובות (ס"ב ע"ב) איתא, רב רחומי היה מצוי אצל רבא רבו בעיר מחוזא, והיה רגיל לחזור לביתו בכל ערב יוה"כ, והייתה אשתו מצפה, עכשיו יבוא, עתה יבוא, ולא בא. הצטערה מאוד והורידה דמעה אחת מעיניה, ונפטר רב רחומי. ע"ש. וקל וחומר למי שאינו נזהר באונאת אשתו בפועל, שהוא מסכן את חיוו, כי ה' יריב את ריבה. (שתי פסקאות אחרונות מצוטט מתוך הילקוט יוסף, הלכות כיבוד אב ואם,עמ' – תקס' – תקסב').     

על הגבר לאהוב את אשתו כגופו ממש, ולכבדה הרבה יותר מגופו, וכמו שפוסק הרמב"ם מפורשות: "ציוו חכמים שיהיה האדם מכבר את אשתו יותר מגופו, ואוהבה כגופו. ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון. ולא יטיל עליה אימה יתירה, יהיה דיבורו עימה בנחת, ולא יהיה עצב ולא רוגז. (הל' אישות פרק טו', הל' יט').

* לגבי הטענה השנייה: האמת היא שראיתי את הנושא באריכות בספרו של הרב אהרון לוי שליט"א "לא בשמים היא". שם הוא מסביר, שחכמים קיבלו מפתחות לתורה (כגון יג' מידות שהתורה נדרשת בהם וכדו'), וגם את הלוגיקה של התורה (מה שמכונה בעולם הישיבות 'דעת תורה', או 'נעשה שכלו כסברת התורה') – והם הסבירו הרבה דברים על פי אותם מפתחות, ועל פי אותה לוגיקה. אבל הנוסחה (המפתחות) היא נוסחה אלוקית, וממילא לכל תוצאה שהם הגיעו היא תוצאה שמהווה את רצון הבורא – וזה מטרתנו בעולם, לעשות את רצונו יתברך, אז מינה וביה אנו מצווים לשמוע להם, בבחינת: ועשית כל אשר יורוך מוריך.

בברכה ערן.    

אמשלום,

אמאי

בגלל שא"א להשוות ערכי חיים ומבחינה זו שניהם שווים בדיוק לכן על חוט השערה מכריע ולכן חיוב מצוות מהווה משקל.

אמנם מסופקני אם זו הכוונה המקורית של הדין. הרי ברור שהתקופת חז"ל אישה היתה מצרך סוג ב. 

ובכלל מן הראוי להזכיר כאן את תרוה"ד שכתב (באזור תשובה ר"מ, למיטב זכרוני) כי מי שתחת ידו של אדם הוא מחוייב אף להכותו כדי להפרישו מאיסור, וכיוון לאשה.