פרשת יתרו

מה שמועה שמע יתרו ובא?

רבי יהושע אומר: מלחמת עמלק שמע ובא.

רבי אלעזר המודעי אומר: מתן תורה שמע ובא.

רבי אליעזר אומר: קריעת ים סוף שמע ובא. (זבחים קטז)

לכאורה קשה: השמועה ששמע יתרו - קריעת ים-סוף - היא אותה שמועה שממנה "שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת", ומכל מקום עדיין זה לא מה ששיכנע אותו. רק אחרי שנוספה לזה שמועת "מלחמת עמלק" אז הוא בא. מה הוסיפה שמועת מלחמת עמלק שהיא זו שגרמה לו לבוא?

עם ישראל עבר במהלך קיומו מלחמות רבות עם עמים רבים אך התורה נתנה דגש מיוחד למלחמות עמלק: "זכור את אשר עשה לך עמלק" (דברים כה, יז), "מחה תמחה את זכר עמלק" (שמות יז, יד). הדגשה יתרה זו של התורה באה ללמדנו שעמלק זוהי שיטה, עמלק זוהי "תרבות אנשים חטאים". שיטה זו באה להחדיר את הספק בקרבו של האדם, לערער את הביטחון לאחר הניסים הגלויים שנעשו לעם ישראל במצרים ובקריעת ים-סוף.

מהי בעצם אותה שיטה של עמלק?
עמלק שם לו למטרה לתת את התחושה שהניסים והנפלאות שהם ראו זה לא כפי שהם סברו בתחילה והידיעה המוחלטת למה שאירע להם הפכה להיות ידיעה של "אולי", שמא טועים הם בדרך, אולי בכל זאת היתה כאן תופעת טבע בקריעת ים-סוף. עמלק בא לקרר את ההתלהבות, את כוח האמונה, את הידיעה הברורה שהכל מאתו יתברך.  וכאשר האדם מתלהב, מתפעל, דווקא אז הוא יכול להגיע לדרגות גבוהות של אמונה - על כן מובנת ההדגשה במלחמתו של עמלק: מלחמתו אינה מלחמה בישראל אלא מלחמה בה' ומכאן נאמר "מלחמה לה' בעמלק" (שמות יז, טז).

מלחמתו זו של עמלק היא המלחמה שאנו בדורנו נלחמים, זו מלחמה שעוברת מדור לדור, והכוח של עמלק בא לידי ביטוי ב"ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוקים" (דברים כה, יח). שיטתו של עמלק אינה באה להכחיש את מה שאירע כי כך בוודאי הוא לא יצליח, אלא בא עמלק ואומר שאכן תופעות אלו התרחשו אך מעוררים בקרבנו ספקות ואין לך סכנה גדולה מחיי הספק, מחוסר הביטחון והערעור באמונה השלמה! עמלק השתמש במידת הזריזות לדבר עבירה ובכך רצה גם לקרר את מידת הזריזות של ישראל לעבודת ה'.

רבים מבעלי התשובה הגיעו להכרה בבורא עולם בזכות ההתלהבות מאירוע מסוים, מהרצאה בסמינר, משיחות אישיות. בכוחה של ההתלהבות להסיר את כל המניעות והמכשולים שהיו לאדם עד כה.

במסגרת ה"סמינר" האדם מתלהב, מקבל על עצמו קבלות של "שבת", "כשרות", והאשה גם מקבלת על עצמה "טהרת המשפחה", כיסוי ראש, הילדים מועברים לבתי-ספר תורניים וכו'. והנה הם חוזרים לביתם ששים ומאושרים לעשות רצון קונם, וכאן מתחילה המלחמה הגדולה. השכנים, החברים בעבודה מתעניינים: "מה קרה שיש לך כיסוי ראש? מי נפטר?"
והאשה הרוצה לשים על ראשה כיסוי ראש, כמה פחדים ולחצים יש לה, היא חשה "בושה" ביציאה הראשונה מהבית למקום העבודה וכאן זוהי המלחמה האמיתית: עד כמה יעמדו איתנים בדעתם. ולצערנו מלחמת עמלק מקררת ואף מצננת את בעלי התשובה - רבים הם האנשים אשר נפלו ברשת זו מבלי יכולת לחזור שוב על אותה התלהבות.
ואכן, כאשר האדם מראה השתוקקות והתלהבות הוא מראה שהדבר מחובר אליו. היראה וההתלהבות בכל מצות ה' הן המחברות בין האדם לקונו. דוד המלך לימדנו עד כמה היתה יראתו והתלהבותו בכל מצוות ה', ככתוב: "חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש" (תהילים לט), שהיתה בוערת בקרבו אש הקדושה לעבודתו ית', "ובהגיגי" דהיינו כשהוגה ומדבר בו ית' בוער באש ולא בעצלתיים.

בהקשר לזה מסופר על חסיד אחד, אשר התארח פעם אצל רבו בשבת ושם ראה ותמה איך רבו מתנהג בשבת הן בתפילה, בקידוש, בלמוד התורה. כל דבר בנגינה ובשמחה וממש בחיל ורעדה, וכל מילה היוצאת מפיו היתה כגחלי אש.
שאל החסיד את הרבנית: "האם כך נוהג הרב תמיד, בכל זמן?"
אמרה לו: "בוודאי כך הוא."
תמה: "מדוע לא יוכל הרב להתפלל או ללמוד יותר ברגיעה?"
ענתה לו הרבנית: "כיון שהרב בוער בקרבו ויודע תכליתה של כל תפילה, או דיבור קודש, וחשוב לו שכל מילה תהיה מאירה ומכוונת."
האורח, שהיה באמתחתו סכום כסף נכבד, ביקש להשאירו למשמרת אצל אשת הרב.
במוצאי שבת ביקש מאשת הרב לקבל משכונו חזרה.
אמרה לו: "לא היו דברים מעולם!"
מיד קצף אותו חסיד: "והרי אמש בערב שבת הפקדתי אצלך סכום כה גדול ואיך לא תזכרי?"
אמרה לו: "הנך שקרן ולא היו דברים מעולם!"
אז צעק צעקות גדולות ומרות על איבוד כספו. מיד החלה הרבנית להרגיעו: "החשבת שבאמת שכחתי מכספך, חלילה? אלא ברצוני היה להראות לך עד כמה האדם מסוגל לצעוק ולרתוח על דבר שחפץ בו. אם כן לפי זה תבין מדוע כבוד הרב כ"כ מבטא כל מילה מהברכות והתפילות, בחמימות ובעוז כי הדבר חשוב לו ביותר ויודע הוא עד כמה הדברים פועלים."

נמצינו למדים, כשלאדם הדבר כואב באמת אזי אינו עושה זאת בשלווה ובשקט אלא בהתלהבות וחמימות.

את זה רצה למנוע עמלק והיו לו סיבות טובות לכך. (אור דניאל)

הקדוש ברוך הוא פנה אל שמואל הנביא ואמר לו: "הנה עמלק, העם הראשון שרצה ויצא להשמיד את ישראל יושב לבטח בארצו, ועדין לא בא על ענשו, לכן אמור לשאול המלך:  'מחה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים', צא והלחם בהם והרג את כולם, איש ואשה, נער וזקן את כולם המת, צאנם ובקרם השמד".

כששמע המלך את צו ה' מפי שמואל, לא מצא הדבר חן בעיניו: "מדוע עלי להרוג ילדים קטנים?" חשב, "והבהמות מה חטאו?"
ראה ה' ללבו ואמר לו: "אל תהי צדיק הרבה. ילדי העמלקים, מוטב ימותו זכאים, לפני שחטאו, ואל ימותו חיבים כשיגדלו. ואת הבהמות אני מצוה להרוג מפני שהרבה עמלקים הפכו לבהמות בכשפיהם וינצלו ממות, אם לא יושמדו כל הבהמות".
לקראת המלחמה בעמלק שלח המלך שליחים לבני יתרו ואמר להם לצאת ממקומם, כיון שישראל עומדים לכבוש את המקום ולהרוג את יושביו, והם זכו להנצל בזכות אביהם יתרו, שחזר בתשובה כששמע מפי משה על נס יציאת מצרים. מעשה זה החשיב לו ה' לצדקה ולא המית את בניו יחד עם העמלקים.
בעת שנלחמו ישראל בעמלק, עמד שמואל והתפלל להצלחת העם. בגבורה מלאו בני ישראל את משימתם והרגו את העמלקים.  כמעט שלא נשאר זכר מהרשעים, לולא שמע המלך שאול בקול דואג האדומי שאמר לו:  "איך זה אתה הורג כל כך הרבה אנשים שלא חטאו? על שור או שה אמרה התורה: 'אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד', ואתה הורג נער וזקן, טף ונשים ביום אחד?"
דברי הרשע השפיעו על שאול, והחליט להשאיר חלק מהבקר והצאן של העמלקים ולא להשמידם, וכן השאיר את אגג מלך עמלק.
מפי הקדוש ברוך הוא ידע שמואל, שהמלך לא קיים את דבר ה'.  בקול כוס מלא צער הוכיח הנביא את שאול: "הקדוש ברוך הוא התחרט על שהמליך אותך על ישראל", אמר לו והוסיף: "את דבר ה', מכיון שלא שמעת בקולי והשארת בחיים את אגג מלך עמלק ואת צאנם ובקרם, לא רוצה בך ה' כמלך על העם, לא בנך יהיה מלך אחריך, מזרעך תלקח המלוכה ותנתן לרעך הטוב ממך".

כשראה שמואל את אגג מלך עמלק, הוא קרב אליו, חרבו שלופה בידו ואמר לו: "מפני שגרמה חרבך לנשים רבות להיות אלמנות, ולבנים רבים להיות יתומים, בהרגך בבני ישראל ללא רחם, כן תעשה חרבי עתה את אמך שכולה. ובעוז הניף שמואל את חרבו והרג את אגג. גופתו חתך לחלקים קטנים ונתנם למאכל בעלי החיים. אף על פי שמת אגג נשארו עמלקים בעולם, ומבני בניו של אגג העמלקי היה המן בן המדתא צורר היהודים.

ויקח יתרו חותן משה את ציפורה אשת משה אחר שילחויה (יתרו  יח-ב)

יתרו היה בעל יחוס חשוב ומוכתר בתארי כבוד שכן היה "כהן מדין" אע"פ השליך מאחורי גבו את כל היחוסים והתארים והעדיף עליהם את היחוס והתואר של "חותן משה" שאין תואר כבוד גדול מזה... (אור החיים).

ויצא משה לקראת חתנו וישאלו איש לרעהו לשלום (יתרו יח-ז)

פעם אחת כתב  הצדיק ר' מאיר מפרמישלאן ז''ל לגאון ר' שלמה קלוגר ז"ל מברודי, שרצונו להתראות איתו, ונתוועדו שניהם בכפר אחד הסמוך לזלוטשוב. כאשר באו לאותו כפר התאכסן הצדיק ר' מאיר בבית אחד, והגאון מהרש"ק בבית אחר. שלח הצדיק ר"מ את ר' מאיר בבית אחד, והגאון מהרש"ק בבית אחר. שלח הצדיק ר"מ את הגבאי שלו לשאול את הגאון מהרש"ק שיאמר על פי דין תורה, מי מהם צריך לילך להקדים שלום לחברו, מאחר ששניהם כאן אורים. השיב הגאון, כי על פי התורה צריך הצדיק ר' מאיר ללכת להקדים לו שלום. עשה כן הצדיק והלך לקבל פני הגאון. אחר כך שאל ממנו למקורה של הלכה זו, והשיב הגאון:

דבר זה מקורו בתורה "ויצא משה לקראת חותנו וישאלו איש לרעהו לשלום" (שמות יח, ז) ופירש רש"י, וכן הוא במכילתא "מי הקרוי איש? זה משה". והנה שם במדבר היו שניהם, משה ויתרו, בדרך, ומה הקדים משה לשאול לשלום יתרו? כסבור אני, מפני שיתרו הלך מרחק רב ממדין ועד הנה, ומשה הלך דרך קצרה, לכן שאל משה תחילה בשלום יתרו. ובכן אני נסעתי מרחק רב מברודי, וכבודו נסע רק איזו פרסאות מעירו, על כן מגיע לי שלום קודם.(סיפורי חסידים).

ויספר משה לחתנו את כל אשר.... ויחד יתרו את כל הטובה.. (יתרו יח, ח-ט)

כלומר יתרו חזר בתשובה,הכתוב אומר "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו" (ישעיה א, ג), שמעתי פירוש נפלא מהרה"ג רבי לוי נחמני (שליט"א) זצ"ל, למה הנביא היה צריך ליתן שתי דוגמאות, שור וחמור. ואמר שזה רומז לשני סוגי תשובה תשובה מאהבה ותשובה מיראה, השור יודע קונהו ועובד מאהבה. שהרי לא רואה את האוכל לפניו בשעת עבודתו, וזה רמז לתשובה מאהבה. לעומתו החמור אבוס בעליו, הוא מכיר את האבוס ולא את קונהו. זה רומז לתשובה מיראה. ואילו עמי לא ידע לעשות תשובה מאהבה כמו השור. וגם לא כחמור לעשות תשובה מיראה.

לכן ב"מלחמת המפרץ", ה' שמע את תפילות ישראל והושיענו, אמנם האוייב לא הושמד ועדיין מרחפת חלילה סכנה. והסיבה לכך מפני שעשינו תשובה מיראה. ואילו עשינו תשובה מאהבה היה האוייב מושמד לגמרי.

וכן אומר הכתוב "רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם". "יושיעם" דוקא ולא ישמידם, כי התשובה היתה רק מיראה. אבל אם עושים תשובה מאהבה כמו שכתוב "שומר ה' את כל אוהביו" אז ואת כל הרשעים "ישמיד" לגמרי (קול יהודה). במלחמת המפרץ הראשונה נפלו בארץ 39 טילי סקאד ואף אחד לא ניפגע בדרך נס וכל ההרוגים זה בגלל מסכות האב"כ שגרמו לחנק עקב פאניקה, וכששאלו את אחד הבכירים בצה"ל: "נו מה אתה אומר על הנס" השיב: "סימן שפיקוד העורף היה מוכן. עם קשה עורף עם נבל ולא חכם".

אין דבר העומד לפני התשובה, פרשה זו מדברת על הנשים שלא תבוא בידם חטא כזה חס ושלום, ומדברת גם בענין יהויקים שהחטיא את הרבים בעון חילול שבת רחמנא לצלן, לכן קורא נעים, אל יהיה קל בעיניך עון חילול שבת חס ושלום. הנה מעה של יוסי בן יועזר איש צרדה שקיבל מאנטיגנוס ומשמעון הצדיק, היה ובן לאחותו שהיה רשע גדול ונשתמד, זה היה בימי הרומאים, והיה מזלו מעלה מעלה עד שנהיה קצין גדול, וכשהיה יוצא חוץ מארמונו, היו רצים לפניו מאה חיילים בשרביט זהב בידם לאות ולכבוד, פעם אחת בימי הגשמים, רבי יוסי בן יועזר אחי אמו יצא מבית הכנסת ללכת לביתו, והנה עברו חיליו של המושמד, והוא רוכב על הסוס וכתר משובץ על ראשו. בא אחד מהחילים דחף את רבי  יוסי והשליכו לתוך הטיט. כשבא המושמד ליד הזקן הכירו שזה דודו, אמר לו דודי, עזוב את דת היהודי ובוא אצלי ואני איטיב לך, ראה הכבוד שהשגתי. השיבו רבי יוסי אם הקדוש ברוך הוא נותן כבוד כזה לעוברים על רצונו בעולם הזה, על אחת כמה וכמה הכבוד של הצדיקים בעולם הבא טובה ורחבה לנצח נצחים. ועוד, אנכי בדלותי ועניותי עושה רצון בוראי, הביא לי צער  כזה, העובר רצונו של מקום, על אחת כמה וכמה שפרענותם בעולם הבא אין סוף. וכששמע את דברי דודו אז הדברים נכנסו בליבו ונחרד חרדה גדולה, מה עשה? כשבא לביתו חלק נכסיו שליש לבני ביתו ושליש לתלמידי חכמים ולעניים צנועים ושליש לעבדיו, לקח עמו צעיף וצידה לדרך, קם והלך למדבר שמם במקום שהיה אבנים שם ואסף כמה אבנים גדולות ועשה כגדר נטויה, והביא קורות והעמיד הכותל על הקורות ולקח הצעיף והעמיד הקרקע על ידי הקורות וקיוה אחת עשה על יד הצעיף כמין גרדום, וקשר את החבל כדי לתלות את עצמו וטרם שיתלה את עצמו נתן אש על הקורות ותכף עלה על הגרדום, עוד לא הספיק למות, הגיעה האש לחבל, נשרף החבל ונפל כל גופו על הצעיר, שהיה מונח שם בכונה, ונכנס כל גופו תוך הצעיף, עוד לא הספיק לסבו הצער הזה בין גסיסה לגסיסה, נשרפו הקורות ונפלו כל האבנים עליו ונמצא שמת בארבע מיתות בית דין סקילה, שרפה הרג וחנק, וקיבל המיתה בשמחה גדולה ויצאה נשמתו בשמע ישראל ובת קול יצאה ואמרה שהוא מזומן לחיי עולם הבא. שמע את בת קול רבי יוסי בן יועזר צעק ואמר אשריך שזכית לתקן נפש, רוח נשמה, חיה, יחידה שלך בשמחה. אז אמר רבי יוסי בן יועזר אתה בן אדם אצוה אותך שתמיד יהיה ביתך בית ועד לחכמים שישמע דברי תורה בביתך והוה מתאבק בעפר רגליהם של החכמים, זאת אומרת לאן שהחכמים הולכים תלך אחריהם לבתי כנסיות ולבתי מדרשות לקבוע עתים לתורה ובמיוחד ללמוד בשבתות.

עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים (יתרו  יח-י)

יש לתמוה על דבריו, הרי אין לך כפירה גדולה מזו, שכאילו אומר שגם אלוהים אחרים גדולים הם, אלא שה' גדול מכולם, א"כ הוא מאמין שיש אלוקים מבלעדי ה' חלילה, ויתכן לומר שהפשט בפסוק הוא כך עתה ידעתי כי גדול ה', כלומר הוא לבדו, ומנין לי הידיעה הזאת? "מכל האלהים" עבדתי את כולם, ונוכחתי לדעת, שכולם הבל וריק, ורק ה' הוא לבדו האלוהים. (רב אלשיך).

ויקח יתרו חותן משה עלה וזבחים לאלהים (יתרו יח-יב)

בזה שיתרו "לקח את עצמו" לילך בדרך חדשה, בעזבו אחריו את מעמדו הרם ונכבד במידין כדי ללכת עם בני ישראל במדבר שממה זה היה הקורבן הגדול ביותר שהביא לפני הקב"ה.

וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו (יתרו יח-כז)

כתוב במדרש אגדה מכאן שכל המצטער בצער צבור זוכה ורואה בנחמת ציבור. ויתרו לא היה בצער ציבור, לא זכה בנחמתן. ואיזו נחמה? זו מתן תורה, ולכן משה שלח את חותנו, ע"כ.

כעין זה כתוב במדרש פסיקתא דרב כהנא(פיסקא יב בחדש השלישי) על הכתוב "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים" (שמות יתרו יט א), מה כתיב למעלה מן הענין? פרשת יתרון מה שהוא מלמד את משה "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלהים וגו'" (שם יח כא) ואחר כך "וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו" (שם, כז) ואחר כך "בחודש השלישי" (מתן תורה) אמר שלמה "לב יודע מרת נפשו" (משלי יד י) לפיכך "ובשמחתו לא יתערב זר" אמר הקדוש ברוך הוא ישראל היו משועבדים בטיט ולבנים במצרים, ויתרו ישב בתוך ביתו השקט ובטח, ובא לראות בשמחת תורה עם בני?! לפיכך "וישלח משה את חותנו", ע"כ.

מהמדרשים לעיל אנו רואים שנתינת התורה היא ענין מיוחד רק לעם ישראל. כי הוא סבל והיה משועבד בארץ מצרים, לכן רק הוא ראוי לקבל את התורה. מה שאין כן יתרון שחי חיי שלווה, אינו ראוי לקבלת התורה, ולכן נשלח לביתו. מצד שני, ידוע שבעת יציאת מצרים יצא גם ערב רב שעלה אתם (שמות בא יב לח), והרי הם לא סבלו במצרים כמו ישראל, ולא עברו שלב של עבדות, ובכל אופן קבלו את התורה, אם כן, מדוע לכאורה יתרו חותן משה לא יקבל את התורה?

והנה, במכילתא על הכתוב "ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יתרו יט ב) "ויחנו במדבר" נתנה תורה דימוס פרהסיא במקום הפקר, שאילו נתנה בארץ ישראל, היו אומרים לאומות העולם אין להם חלק בה, לפיכך נתנה במדבר דימוס בפרהסיא במקום הפקר, וכל הרוצה לקבל יבוא ויקבל, ע"כ. ממדרש זה משמע שהתורה היא מבחינת הפקר שכל הרוצה ליטול – יטול, גם כלפי אומות העולם, ולעיל ראינו שמנעו את קבלת התורה מיתרו מכיון שלא היה ראוי לקבלה כמו עם ישראל שסבל, מדוע?

כמו כן מובא בפסיקתא דרב כהנא (פיסקא יב בחדש השלישי) "בחודש השלישי" למה בחודש השלישי? שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר אילו נתן לנו את התורה היינו עושין אותה, אמר הקדוש ברוך הוא ראו באיזה חודש נתתי את התורה? "בחודש השלישי", במזל תאומים, שאם ביקש עשו הרשע להתגייר ולעשות תשובה ולבוא ללמוד תורה, יבוא וילמוד ומקבלו אני, לפיכך נתנה בחודש השלישי, ע"כ. גם לפי מדרש זה, התורה אמורה להיות פתוחה גם לפני אומות העולם. ומצד שני, כשבא יתרו לקבלת התורה הוא נדחה. מה ההסבר לכך?

אלא על מנת לקבל את התורה צריכים הכנה, כדי שאדם יהיה מסוגל לקבלה, וההכנה היא ביטול העצמיות, וכן ויתור על תענוגות העולם הזה, וכפי שנאמר במדרש הגדול על הכתוב "ויחנו במדבר" (שמות, יתרו יט, ב) "במדבר" מה מדבר ריק מכל מעדנים, כך אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמונע עצמו מכל מעדנים, לכן הוא אומר "וממדבר מתנה" (במדבר חקת כא, יח), אין התורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו כמדבר, ע''כ. וכן אמרו בגמרא עירובין (נד ע"א) אמר רב מתנה מאי דכתיב "וממדבר מתנה"? אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תלמודו מתקיים, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו, ע"כ.

עם ישראל עבר את שלב ההכנעה וההשפלה בזמן העבדות במצרים, שלב שהכל דשין בו, לכן הוא ראוי למתנת התורה, וכיון שעבר זאת אזי התורה תתקים בידו גם בעתיד. אבל מי שישב בשקט ובשלווה, אין לו הכנה ראויה לקבלת  התורה, ואינו ראוי למתנה. ואפילו אם יקבלה והוא רגיל לחיי תענוגים, אין התורה מתקיימת בידו או בזרעו לאורך זמן, לכן יתרו שישב בביתו בהשקט ובטח אין הוא ראוי לקבלת התורה.

הערב רב שלא סבלו ביחד עם עם ישראל וקבלו יחדיו את התורה. נשאלת השאלה הרי לא היו ראויים ואכן ישנם מפרשים שאומרים שאמנם הערב רב, האספסוף, הופרד במתן תורה, כמו שאומר הרמב"ן על הכתוב "ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יתרו יט ב) מדוע הכפילות "ויחנו במדבר", "ויחן שם ישראל נגד ההר"? ויתכן שהבדילו מתוכם כל האספסוף אשר בקרבם ויחנו בני ישראל לבדם לפני ההר, וערב רב אחריהם, כי לישראל יתן התורה, כמו שאמר "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" (שם ג), וזה טעם "ויחן שם ישראל", ע"כ. וכתוב בספר "שפתי כהן" על הכפילות בפסוק "ויחנו", "ויחן" ב' חניות אחת לערב רב ואחת לישראל, לערב רב אמר "ויחנו" בלשון רבים, כי לא היו בלב אחד. ולא אמר "מדבר סיני", כי הם לא קבלו התורה. אבל ישראל "ויחן" שכולם בלב אחד "נגד ההר", ע"כ. וכמו כן מביא התורה שלמה פירוש "קרני אור" רבינו סעדיה גאון אמר כן שמעתי, "ויחנו במדבר" הגרים. "ויחן שם ישראל" הם ישראל האזרחים, ע"כ.

לפי פירושים אלו, הן הגרים והן הערב רב היו במעמד נפרד מעם ישראל ולא עמדו במתן תורה, ולכן לא נאה שיגיע גם יתרו למעמד הר סיני וידחו אותו למעמד נחות של הגרים או הערב רב ולא יהיה בקבלת התורה עצמה מול ההר, ולכן עדיף שיחזור לביתו. והסיבה שגם הגרים, יתרון והערב רב, לא עמדו במעמד הר סיני בעצמו מול ההר, מכיון שלא היתה להם הכנה מספקת וראויה כפי שעבר עם ישראל בשעבוד מצרים, כפי שהוסבר לעיל.

לעתיד לבוא, מי שירצה לקבל את התורה, יצטרך קודם לעבור את השלב של ה"במדבר", ולא להגיע מתוך שקט ובטחה ותענוגות. ואם ישכיל לעבור את שלב ה"במדבר", אז התורה תתקיים בידו.

לפי האמור לעיל נזכה להבין בדרך נוספת את דברי הגמרא במסכת עבודה זרה (ג ע"א וע"ב) שלעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא יתגלה בעולם ומניח ספר תורה בחיקו ואומר למי שעסק בה יבוא ויטול שכרו. מיד באי כל אומות העולם ואומרים סיבות להגנתן מדוע לא קבלו את התורה. לאחר ויכוח ארוך מסכים הקדוש ברוך הוא לעשות עמם ניסיון נוסף אם יקבלו את התורה, ומנסה אותם במצות סוכה. מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא שנאמר "ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו" (תהילים ב, ג) ע"כ. ונשאלת השאלה מדוע מכל תרי"ג המצוות בחר הקדוש ברוך הוא את מצות הסוכה בכדי לנסות את אומות העולם אם יקבלו את התורה?

ולפי האמור לעיל הדברים מאירים. כדי קבל את התורה צריך לעבור שלב של "במדבר" ויתור על תענוגות, הכנעה ויציאה למדבר. מצות סוכה מסמלת את היציאה החוצה למדבר, יציאה מהנוחות הביתית וויתור על התענוגות. ובסוכות זהו גם הזכר שיצאו ישראל ממצרים למדבר ושקבלו את התורה במדבר וחיו במדבר בסוכות ושהקדוש ברוך הוא הקיפם בענני הכבוד. לכן נתן להם מצות סוכה עם חמה קודרת, לבדוק אם הם מוכנים לוותר מתענוגות העולם הזה ולשים עצמם כמדבר. ותגובתם היתה כמובא למעלה. לומר לך, את התורה לא נותנים סתם במתנה, אלא "ממדבר מתנה", מי ששם עצמו כמדבר, זוכה למתנת התורה (מידרש אור חדש).

קנאת המלאכים

אמרו חז"ל בגמרא שבת (פח ע"ב פט ע"א) אמר רבי יהושע בן לוי בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא ריבונו של עולם! מה לילוד אשה בינינו?! אמר להן לקבל תורה בא. אמרו לפניו חמדה גנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש לי תנה לבשר ודם? "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו?" (תהילים ח ה). אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה החזר להן תשובה. אמר לפניו ריבונו של עולם! תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה? "לא תרצח", "לא תנאף", "לא תגנוב", כלום קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו ולקדוש ברוך הוא, ע"כ.

ה"גליון הש"ס" שם מפנה אותנו לפירוש רש"י בחומש, על הכתוב "ויאמר אלהים נעשה  אדם בצלמנו כדמותנו" (בראשית, בראשית א כו) אומר שם רש"י ענוותנותו של הקדוש ברוך הוא למדנו מכאן, לפי שהאדם בדמות המלאכים נברא, ויתקנו בו, לפיכך נמלך בהם, ע"כ. אם כן, נשאלת השאלה כיצד אומר משה רבינו למלאכים שאין בהם קנאה, והרי בבריאת האדם מצינו קנאה אצל המלאכים, שהתנגדו לבריאת האדם בגלל קנאה? וכמו כן יש לשאול מגוף המאמר דלעיל אם אין למלאכים קנאה, כיצד הם מקנאים כשמוסרים את התורה למשה רבינו?

גם במדרש שוחר טוב (תהילים ח) מביא שלשה מקומות שהיו המלאכים מדיינין כנגד הקדוש ברוך הוא בבריאת האדם, במתן תורה ובבניית המשכן. וגם כאן קשה, אם אין קנאה במלאכים, מה מפריע להם שיבראו אדם כדמותם, או יתנו את התורה לעם ישראל, או שתרד שכינה למשכן?

ואולי אפשר  לומר, שאצל המלאכים בינם ובין עצמם אין קנאה, מה שאין כן כלפי גורם חיצוני העולם למטה, בני ישראל או מקום משכן, יש להם קנאה. וזהו ההדגשה בלשונו של משה רבנו כלום קנאה יש "ביניכם", דהיינו, בינם לבין עצמם.

ננסה להבין מדוע בינם לבין עצמם אין קנאה וכלפי חוץ יש בהם קנאה?

מתי נוצרת קנאה? כששני בני אדם הגיעו מרקע דומה או למדו יחדיו או פעלו יחדיו, והנה אחד הצליח והשני לא. אם היה האדם פועל באופן הגיוני, היה אומר אולי השני מוכשר יותר, או שהשקיע יותר או התאמץ יותר. אבל טבע האדם הוא לקנאות במי שהצליח ממנו יותר. אבל מי שעלה יותר ממך  ולא נמצא במישור שלך, לא שייכת שם קנאה, למשל, אם הדיוט לא יקנא בבן מלך שנהיה למלך, מכיון שזה בנו של המלך והוא לא. דוגמא נוספת רופא לא יקנא בזמר למרות שהשני ירויח הרבה יותר ממנו, כי הוא רופא והשני זמר. וכן רופא צעיר לא  יקנא ברופא ותיק שהשני מפורסם ממנו ומרויח יותר, בגלל שתולה את זה בוותק. מה שאין כן אם זוג רופאים למדו באותו מקום והם באותו גיל ועשו אותה התמחותו לאחר כמה שנים זה נתפרסם ומרויח הרבה כסף והשני אינו ידוע ומרויח פחות, אז נוצרת קנאה, מה אני לא נהייתי כמוהו. אף שלכאורה מבחינה הגיונית ישנם הרבה סיבות לכך אולי השני מוכשר יותר או השקיע יותר, אבל לב האדם מקנא במי שהצליח יותר ממנו. קנאה נוצרת במקום שישנו מכנה משותף בין שני בני האדם, ואז ישנו בסיס להשוואה אם אחד עולה על השני, נוצרת קנאה.

מה שאין כן אצל המלאכים, אצלם אין עליות וירידות, מלאך הוא קבוע מיום יצירתו לתמיד, כפי שנאמר "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" (זכריה ג ז) מיום יצירתו, נועד המלאך לבצע משהו מסוים וזהו תפקידו. מלאך האש הממונה על האש, לא יקנא במלאך הים הממונה על הים. כי כל אחד לכתחילה נברא למסלול משלו, ואז אין קשר בין תפקיד של מלאך אחד לשני, ולכן לא שייך שתיווצר קנאה בין המלאכים בינם ובין עצמם. כי מה שייך לקנאות בתפקיד שמלכתחילה נועד לראשון מתחילת יצירתו ואילו לשני נועד תפקיד אחר מתחילת יצירתו. אבל אצל בני אדם, כולם נולדים כביכול זהים חוץ מזכות אבות כל אחד עובד על פיתוח כשרונותיו, ואם אנשים בעלי רקע זהה מגיעים להשגים שונים בגלל שהאדם אינו קבוע ומשקיע בעצמו נוצרת קנאה בין המצליח פחות למצליח יותר, כי כביכול אומר הפחות מצליח מדוע לא הגעתי לרמתו של חברי?

וזה מה שאומר משה רבנו למלאכים "כלום יש קנאה ביניכם"? מכון שכל מלאך נוצר מהיום הראשון לתפקיד מסוים והוא קבוע, אזי לא נוצרת קנאה אצל חברו, ולכן אין קנאה ביניהם. אבל אצל בני אדם שהם משתנים, נוצרת קנאה, כפי שהוסבר לעיל.

כל זה שייך רק במערכת היחסים שבתוך המלאכים, בינם לבין עצמם. אבל אם יעשו מערכת דומה להם, או יטלו משהו מהם ויעברו לאחרים, בוודאי שתהיה קנאה. ולכן כשהקדוש ברוך הוא עומד לברוא את האדם במערכת חיצונית שהיא בדמות המלאכים, ישנה קנאה. וכן כשהקדוש ברוך הוא עומד למסור את התורה, שהיתה למעלה בשמים אצל המלאכים, לידי בני אדם, ישנה קנאה. וכמו כן כשהקדוש ברוך הוא עומד להשרות שכינתו גם במקום חיצוני, במשכן, ולא משרה את כל השכינה למעלה, נוצרת קנאה.

לפיכך אין כל סתירה בין טענתו של משה שלמלאכים אין קנאה בינם לבין עצמם, למעשי קנאת המלאכים במקומות שהוזכרו. (אור חדש)

ויחן שם ישראל נגד ההר (יתרו  יט-ב)

 כאיש אחד בלב אחד (רש"י)

בשעה שישראל מאוחדים ומלוכדים, "כאיש אחד בלב אחד" יכולים הם לעמוד, אף נגד "ההר", היצר הרע, הדומה להר, בשביל (צדיקים ולרשעים נדמה להם כחוט השערה). (אור ישרים).

ענין האחדות נחוץ ביותר כדי לזרז את הגאולה ולא רק אצל החברה החילונית אלא גם אצל החברה דתית שנאמר "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" עם ישראל נקראים ישורון והמלך הוא מלך המשיח לכן כל ראשי העם הדתית והחילונים חייבים למצוא דרך להיות אחד ואסור לחשוב רק על עצמינו וטובת מפלגתנו אלא לחפש לגשר אז יבוא גואל אך לבינתים נראה שאחד עוזר לשני להכשיל את השלישי ומי שמנצח על המהקהלה זה התקשורת שהם בבחינת עשיו "ציד בפיו" ומרחיקים את הגאולה לכן כל יהודי צריך לדון את חבירו לכף זכות ולקרב את השלום והאחדות בעם ישראל כמו בעל ואשה שנאלצים לוותר אחד לשני כדי לחיות בשלום ואהבה וגם אם לא כל כך הולך צריכים למצוא דרך לפייס ולבנות גשרים של ויתור ולא ליבנות גדרות של שינאה כי גם הרשעים הכי גדולים ניקראים ישראל והם חלק בלתי ניפרד משורש נישמות ישראל שהיא יחידה אחת וצריכים להתנהג איתם בסובלנות ובהארת פנים.

כח הרבים - לרבים כח רב בעזרה להתעלות. עובדת היותו של אדם חלק מן הכלל מסיעת לו לסיעתא דשמיא ולהצלחה. דומה הדבר לחוט דק שקשור כביכול מכל אדם לקב"ה. חוט דק, עלול חלילה גם להקרע. ככל שהחבל עבה יותר ומורכב מחוטים רבים יותר, כך קטנים סיכוייו להקרע. כאשר היחיד הוא חלק מקבוצה גדולה מתקשרים ומתחברים החוטים כולם לחבל עבה וגדול, זכויות היחיד מתערבות עם זכויות הרבים וכוחו חזק הרבה יותר וזה נלמד גם מהפסוק - "ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו (וישב לב כה) על ידי כח הרבים מונעים את מלחמות היצר הרע, אבל אם "ויותר יעקב לבדו" - כאשר מתבדל האדם מן הרבים ונשאר לבדו - אז "ויאבק איש עמו" - מתחילה אצלו מלחמת היצר והחקק והמסוכנת. (מפי השמועה)

כאשר נפוליאון בונפרטה כבש חלקים גדולים מרוסיה הוא נהג מידי פעם להתיעץ עם גדולי ישראל אודות סיכוייו לנצח במלחמה, מסופר שהוא נפגש גם עם רבי חיים מוולוז'ין.

היתה זאת שעת לילה מוקדמת כאשר הגיעו חיילי הצבא הצרפתי לחניית לילה סמוך לוולוז'ין. עיירה זו השוכנת על הצטלבות דרכים ראשיות, איננה עיר מבצר ונוחה היתה להכבש. רוב תושביה ברחו מאימת המלחמה או שהתחבאו מאחורי סורג ובריח. כשנכנסו שליחו של נפוליאון ושרי צבאו אל העיירה, לא מצאו בה אלא בתים חשוכים ורחובות שוממים ריקים מכל נפש חיה. רק מבית המדרש של וולוז'ין גילה להפתעתו כמה קרני אור בוקעים מבעד לחלונות. הוא ניגש אל הבית, פתח את דלת בית המדרש ונכנס פנימה. והנה בקצה האולם יושב אדם זקן, בראשית שנות השבעים שלו, בידו נר דולק, וספר פתוח לפניו. היה זה ר' חיים מוולוז'ין, אשר בעת מצוקה כבעת שמחה מצא למפלט לו את בית המדרש. כל כך היה שקוע בתלמודו שלא חש בקצין הנכנס ומתקרב אליו, אך משפתח זה בקולו הרועם, ניתר הגר"ח ממקומו.

הקצין ניסה את כוחו של ר' חיים בצרפתית, אך משהראה סימנים כלא מבין את דבריו עבר לדבר גרמנית, שואל את הגר"ח אם מבין שפה זאת. השיבו רבנו, אינני בקי בה ביותר אולם אשתדל להשיבך בשפה זו.

אם כך - אמר הגנרל - אולי תגיד לי היכן גר פה הרבי שלכם, "חיים" שמו, עליו שמענו רבות כיודע צפונות ועושה נפלאות.

ענהו רבנו: חיים, האיש המבוקש על ידיך, נמצא כאן בבית המדרש. אך מה שאמרת כי עושה הוא נפלאות, יכולני להגיד לך כי אין זה אמת.

הבין הקצין כי הוא האיש המבוקש, ומיד ניגש אל הענין. המלך בכבודו ובעצמו רוצה להפגש עמך! עליך להמתין כאן עד שיבואו לקחתך! - הפטיר, והלך לו. לא חלפה שעה וכיתת אנשי חיל באו במרכבה קרבית מאובקת, והסיעו את ר' חיים אל אהל נפוליאון המהודר אשר במרכז המחנה.

בראותו את פני רבינו, המקרינים אצילות תורנית טהורה, שמח בונפארטה לקראתו. ואף הוא פתח במה ששמע כבר מיהודי המדינה, על כוחות נסתרים הטמונים בו כמחולל נפלאות. גם הפעם הכחיש ר' חיים בביטול כל קשר בינו לבין מעשי נפלאות. - בסך הכל יהודי פשוט אנכי השקוד ללמוד תורה, לא יותר...

שוב פנה אליו נפוליאון: שאינך מסכים אודות סיפורי הנפלאות, ניחא, אבל שהנך איש חכם ופיקח, זאת כבר לא תוכל להכחישני. אם כן אמור לי, אפוא, מה דעתך על עתיד מלחמה קשה זו שפתחתי בה. האם כקודמותיה תסתיים אף היא בנצחון כביר, או חלילה אסון נורא אורב לי אי שם בדרכי? חשוף מחשבותיך לפני בגילוי לב וללא מורא.

פתח ר' חיים וענה: אמשול לך משל למה הדבר דומה? נסיך אחד עשה את דרכו במרכבה רתומה לארבעה סוסים אבירים ומשובחים, מטובי היחס והאיכות. והנה בהגיעו לתוך יער עבות מעדו רגלי אחד הסוסים לתוך ביצה טובענית, הסוס משך אחריו גם את שלושת חבריו, והמרכבה התהפכה על צידה. כל מאמצי העגלון והמשרתים לחלצם מן הבוץ עלו בתוהו. עברו שעות אחדות והנה איכר פשוט מתקרב עם עגלתו הרעועה, רתומה לשלשה סוסים כחושים, ואף הם החלו מועדים ושוקעים בביצה. אולם האיכר שלף תיכף את שוטו, הצליף על הסוסים, אלו אזרו את שארית כוחם, ופתאום משכו את העגלה אל מחוץ לביצה, ויהי הדבר לפלא בעיני הנסיך ומשרתיו.

ניגש הנסיך אל האיכר ותמה באזניו: לי ארבעה סוסים אבירים ומיוחסים, ולך שלשה סוסים צנומים ודקים. ובכל זאת דוקא אלו שלך נחלצו ברגע אחד מן הבוץ, ואילו שלי כבר שעות מתבוססים בבוץ ואיננו יודעים כיצד נחלץ מצרה זו.

השיבו האיכר: שום סוד מיוחד לא עמד לי להצלחה זו. אלא, שסוסיך שלך טהורי גזע ומיוחסים המה. נטלת אחד מכאן ואחד משם, מהטובים והמובחרים שבכל מדינה. לפיכך כשמצליף אתה על גבם מושך כל סוס לרוח אחרת, ואינם מצליחים להתאחד למען המטרה. אדרבה, כשמוכה האחד, שמחים לאדיו כל עמיתיו. מה שאין כן סוסי הדלים והכחושים כולם משפחה אחת המה, אמא ושני בניה. לכן, כשמכה אני את האחד חשים זאת גם השנים האחרים ונחלצים מיד לעזרתו.

כיוצא בזה - אמר הגר"ח - בענין זה שאנו דנים בו, אתה כבוד המלך נפוליאון דומה הנך לנסיך ההוא. לרשותך צבא אדיר מחומש ומאומן היטב, אלא שאינו עשוי מעור אחד. מורכב הוא מצבאות אוסטריה, פרוסיה, ספרד ואיטליה, שנלוו אל הצבא הצרפתי אשר תחת פיקודך. לפיכך מתאמץ כל אחד מהם להסב לעצמו את תהילת הנצחון, ועוד שמח בנפילת עמיתו בן ארץ אחרת. מה שאין כן צבא רוסיה, אף כי דל הוא באמצעים, כיון שבנוי הוא כמקשה אחת, מבני עם אחד הלוחם להגנת ארץ אחת - ארצו שלו, הרי כל אחד חש בסכנה המשותפת, ועושים יד אחת לחרף נפשם למען הצלתם. - מכאן, הוד מלכותו, נובע הפקפוק שלי בנצחונכם - סיים הגר"ח את פרשנותו על עתיד המלחמה.

בהמשך המלחמה נחל נפוליאון מפלה גדולה ליד מוסקבה. לאחר מכן הוא נחל מפלה מוחצת במעבר הנהר ברז'ינה. כמעט כל חייליו אבדו בקרבות. הערכתו של רבי חיים מוולוז'ין התאמתה במלואה. (מורשת אבות)

ויחן שם ישראל נגד ההר (יתרו  יט-ב)

אסור להם לגעת בהר פן ימותו מרוב קדושתו אומר הבן איש חי זצ"ל שבני ישראל היו סביב ההר ונאסר להם לגעת בקדושת ההר ואם נבחין במילה הר ונחקור כמו שבני ישראל עמדו לפני ואחרי ההר כל האותיות שליפני ואחרי המילה הר הם קדוש לדוגמא (  ד- ה - ו) (ק - ר - ש) וכל הנוגע במקום קדוש נכבה.