נהמא דכיסופא [דיאלוג בין נהג מונית לבחור ישיבה]

בעל בעמיו,
תודה רבה!
מקסמן,
אני לא אוהב להסביר יצירות שלי, אתה יודע, דיאלוג בין נהג מונית ולבחור ישיבה לא אמור לעמוד בתו תקן של מורה נבוכים או של יום טוב צונץ.
אבל מכיוון שהיה ניכר מדבריך שלא הבנת היטב את דבריי, הנני להציג אותם שוב,
אני הצבעתי על כך שאדם חרדי ממוצע, וקל וחומר אם הוא מעל הממוצע, כל ימיו הוא חי על חשבון אחרים, וזה לא חשוב אם זה אשתו או אביו העשיר או אמו הרחמנית. את אותו הדבר הראיתי גם באי הגיוס לצה"ל, שללא קשר לשאלה האם זה מוצדק או לא? החרדי חי על חשבו האחר, ולא ראיתי אברך שהסמיק בעת שהביאה לו אשתו 12000 שקל בחודש, או בעת ששמע על כך שנערים בגילו מבזבזים את זמנם עבורו.

אגב, יש לציין שטענת 'נהמא דכיסופא' כבר נמצאת אצל רס"ג.

אלוקים ברא את העולם וברא את האדם  עם ציווי מיוחד לעבוד את האדמה ולשמרה, ואחר כך הוא כילה את מלאכתו אשר עשה,

מאותו רגע הכל היה ברשותו של האדם, יש אנשים שעובדים ועמלים ומרויחים את לחמם , באמונה וביושר- וגם מקימים את המצווה לעבדה ולשמרה,

ויש אנשים שחיים על חשבונו וזעתו של האחר,  וממציאים תאוריות ומצוות,- ראה  פר' המשניות של הרמב"ם אבות ד'  על מי שמשתמש בתגא.

ואיך כתוב בקהלת- אשר עשה אלוקים את האדם ישר- והמה בקשו חשבונות רבים

שלויימלע,
מסכים, אני עצמי שמתי לב לבעייתיות שבזה, הרי הנהג בכלל לא הכיר את הרמח"ל ופתאום הוא יודע 'נהמא דכיסופא'.
הסיבה המרכזית לכך שראיתי צורך בכל אופן לדחוף לפי הנהג את הביטוי הזה, הוא מפני שחשתי כי יש צורך להזכיר את המינוח המקורי. [אכן אני בהחלט מקבל את ההצעה לשנות את זה, ולשים את הביטוי בפיו של הבחור בשלב מוקדם יותר של הדיאלוג]
מקסמן,
אין אדם שיש לו תודעת 'חי על חשבון מישהו אחר' והוא רגוע עם זה, כל אדם אומר לעצמו, אני עושה כך וכך, עושה את מה שביכלתי לעשות, ואנשים טובים עוזרים לי לגמור את החודש ולנסוע בכבישים מתוקנים. אבל הוא לא חי בתודעה של חי על חשבון מישהו אחר. הוא צוגדר כעוסק בישובו של עולם.
לומד התורה, האברך, מתנהג באכזריות [על פי הגמ' במסכת כתובות], ובטל מישובו של עולם, [על פי הגמ' במסכת תענית], ומודע לכך שהוא חי על חשבון האחר, וזה לא מפריע לו, תודעת חיים על חשבון אחר, אכן מסירה את צלם האנוש ואת הבושה הטבעית, כפי שכבר כתב אדוננו הרמב"ם, שסופם ללסטם את הבריות, ופוק חזי מאי עמא דבר...

[אגב, בזמנו אמרתי לפרש, מה שאמרו בגמ' אדם כי ימות באוהל, אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, היינו, שהלומד תורה, מקריב על מזבח החכמה את רגשותיו הטבעיים, והופך להיות עלאדם, בעל מוסר אדונים של ניטשה שאין לו לא בושה, ולא צניעות ולא מוסר טבעי, זו ההמתה הגדולה ביותר, לכל הפחות לדעתי]

את האויר כולם מקבלים חינם-  בשביל הלחם צריכים לעבוד- ומי שמקבל אותו, מעבודתו של אחר בחסד, אזי הוא אוכל לחם חסד.

והאדם המצפה ללחם מאדם אחר, - אוכל נחמה דכיסופא-, = לחם חסד,  שרק לעניים הזכות או ההתר לקבלם..

הגמרא בביצה אומרת  המצפה לשולחן חברו משול למת, ובמקום אחר מי שאשתו מפרנסתו.