איש הד' אמות

כל כך נטוע, כל כך מכאיב, איש הד' אמות שעל ידי, הוא לא טוב בכלום, ועוקף אותי בהרבה, משאיר אותי מאחור מבלי שאוכל להדביק את הפער, בלי שאוכל לשכוח שאני בעצם 'אמור להיות' עוד מלפניו.

יש שקוראים לכל זה 'קנאה', הוי הוי, זו מילה חיוורת, כזו שמשברת את המיוחד שבאדם, את הגוון שבכל פרט, היא גם לא מדוייקת, אינני רוצה להיות כמו... ואינני שואל למה הוא... ואני...?

הנני ניצב כשכל מורכבתי בידי, שכל פיתולי החשיבה לנגד עיני, אל מול איש הד' אמות, איש החיוך המאופק, איש הבהירות הנינוח, וחש דקירה עזה, כאב חד מפלח את כל כולי, כולי שבעבר וכולי שבהווה, מאיים על כל כולי שבעתיד.

הוא מביט בי לרגע, וחוזר אל עצמו, אל הספר הפתוח, ורגשות הזרות מתגברים, לבי כאן וראשי הסחרחר לוחש בקול גדול, לא, לך מכאן, לך מארצך.

כבר זר אנוכי, סבורים אנשי הד' אמות, כבר אינני שייך, אני יודע.

אבל, הוא לא מפסיק להכאיב לי, סוג של תמימות מודעת, שיודעת הכל ולא יודעת כלום, בוקעת מעיניו, הוא רצה לומר לי משהו, הוא לא יודע בדיוק מה, וגם אם הוא היה יודע מה, הוא ודאי לא היה יודע איך?

פתאום, אני חש כל כך קרוב, כאילו שלכמה שניות הפכתי גם אני להיות איש הד' אמות, הוי הוי, כל כך טוב שם, כל כך מסודר, ומה שלא, מחביאים ושכחים בכלל מקיומו.

ושוב, ראשי דופק בדלת לבי, הגיע הזמן לצאת, תם זמן הביקור.

שלום לך איש הד' אמות.

ספרן

(בודאי שלא נעלם מאמר זה הדומה והשגור בפיותיהם של תשב"ר. השאלה היתה רק על הלשון אותה עיטרת במרכאות להורות שמדובר במובאה מדוייקת. ולא היא.)

_________________

יהיה מעניין מאד (בעיני) לראות איך כל אחדמ חברי הפורום הבין את סיפורו של לשאול.

אני כלל לא תפסתי את האיש הזה כתפיסתו של מיימוני  מפני שלי היה מוכר הביטוי"ד' אמות של הלכה" ולא ד' אמות של תורה ולכן הציטוט שהביא מיימוני לא נראה לי שייך.

"לכל אדם יש ד' אמות ממקומו ברשות הרבים, שבהן מותר לו לטלטל. (כ- 180 ס"מ) ד' אמות אלו הן מכל נקודה שבה עומד אדם ברשות הרבים "

לי נראה מתאים יותר לסיפור כולו ד' אמות של שטח שיש לאדם ממקומו ברשות הרבים.

במילים אחרות איש הד' אמות הוא איש מצומצם.

"הנני ניצב כשכל מורכבתי בידי, שכל פיתולי החשיבה לנגד עיני, אל מול איש הד' אמות, איש החיוך המאופק, איש הבהירות הנינוח, וחש דקירה עזה, כאב חד מפלח את כל כולי, כולי שבעבר וכולי שבהווה, מאיים על כל כולי שבעתיד "

לעומת מורכבות החשיבה של המחבר ,לעומת פיתולי החשיבה הארוכים -עומד איש הד' אמות שאינו מעוניין לחשוב.הוא חי בתוך הד' אמות של הלכה,בתוך שטח הד' אמות שלו והוא כמובן מאושר כי אין לו שאלות.


"פתאום, אני חש כל כך קרוב, כאילו שלכמה שניות הפכתי גם אני להיות איש הד' אמות, הוי הוי, כל כך טוב שם, כל כך מסודר, ומה שלא, מחביאים ושכחים בכלל מקיומו."

המחבר מתפתה להשאר יחד עם איש הד' אמות כי להתלבט ולחשוב זה קשה .אבל ההכרעה הגיעה והוא בחר בקושי כי איננו יכול אחרת הוא בנוי אחרת.
 

"ושוב, ראשי דופק בדלת לבי, הגיע הזמן לצאת, תם זמן הביקור.

שלום לך איש הד' אמות. "


והשאלה המסקרנת שלי אל הניק המכונה לשאול:

האם היציאה שלך היא יציאה לשאלה?

(את זה הסקתי מהשם שבחרת לניק שלך וגם מן הביטו:"הגיע הזמן לצאת")

ולפני שחרב בית המקדש?

אני דוקא נהנה לפגוש כאן רבים שלבטח נראים כלפי חוץ כאנשי ד' אמות - כהגדרתו של לשאול - ולמרות כך אינם כאלה, הם שומעים ורואים וחוקרים ודורשים ופתוחים לכל טענה ומוכנים לכל מענה.
ההנחה שהישיבישע והחסידישע הם זנבות העדר, היא הנחה מופרכת כאשר גולשים בפורומים השונים דוגמת עכצ"ח.
לא שלא קיים חשיבה מקורית בלעדי הפורומים הללו, אלא שהפורומים משמשים כעין דוגמה להלך המחשבות החרדי - עובדה שלא היתה ידועה לנו כי אם על ידי הפורומים.

לואמאי

"נראה כי את שרויה בד' אמות של שבח גרונם, הסובר כי לולי פורום זה או אחר לא היינו מוצאים אנשים בעלי דעת בציבור החרדי."

כך כתבת.

אולי לא שמת לב אבל אני הפניתי את דברי לניק המכונה לשאול והגדרתי בדיוק מה שהבנתי לאחר שהוסר מעטה המסתורין.