מהו סוד המחשבה ומיהו האדם
בס"ד
הכאת המחשבות של האדם – מהו סוד המחשבה:
לרפואת יוסף סמיר גרשון בן חנינה עם כלל חולי ישראל.
"כל סדרי בראשית מתחילים מתחילתם. לא סידרם השם יתברך בסדרם הללו אלא משום שהם
המוצלחים ביותר לתכלית הנרצית מהם"(הקדמה לתע"סף אות ע"ז)
מהי המציאות?
יש פה עניין מיוחד שצריך להתבונן בו, מהי המציאות?
המציאות היא לא נתפסת כפי שהיא, אלא לפי תכליתה.
ופה יש לראות עניין מיוחד של צורת הסתכלות של "בעל הסולם". אפשר לחשוב שדבר
אובייקטיבי זה משהו לעצמו, אבל כאשר מגדירים, בדר"כ, חפץ לעצמו, אז מגדירים רק את
צד הדומם שבו, רק את החומר ממנו הוא מורכב, אבל זה לא הוא.
זה כמו שהייתי מספר לך שכוס זה חול, אבל כוס זה לא חול. חול זה רק המרכיב שלה, צד
הדומם שבה.
אם אני מספר לך למה היא נועדה, למשל, שכוס נועדה לשתיית האדם לשתיית נוזלים לאדם אז
הגדרתי לך מה זה כוס. אבל אם אמרתי שכוס זה חול, אפילו חול מחומם, או שכוס זה
זכוכית, עדיין לא אמרתי לך מה זה כוס.
למה? כי כדי להגיד לך מה זה כוס אני צריך להגיד לך את התפקוד שלה ביחס לכלל.
במקרה הזה התפקוד שלה ביחס לאדם כי האדם יצר את הכוס.
זאת אומרת, שכשאני רוצה לתאר משהו באופן המדויק שלו, לא די שאני אתאר את החומר שבו
אלא את היחס שלו לכלל בו הוא נמצא וזה הגדרת דבר.
לכן אם אני רוצה להבין מה זה העולם אני חייב להבין את העולם לפי הגדרתו.
איזו הגדרה? מה התפקיד שלו ביחס לכלל.
הגדרות אמיתיות:
מי הכלל של העולם ? האדם.
מי הכלל של האדם? הבורא.
אז למה בא העולם? לשמש את האדם.
למה לשמש את האדם? מה התפקיד של האדם? מי זה האדם? איך נדע?
האם האדם זה עצמות, גידים, בשר, עור? לא.
האדם זה הרגשות או מחשבות? לא.
מה זה האדם ? איך נדע?
איך מגדירים דבר? לפי תפקידו.
תפקיד האדם
מה התפקיד של האדם? להגיע לדביקות בבורא ולקבל את ההטבה מהבורא!
להגיע לדביקות זה כולל את קבלת ההטבה. כי דביקות בלי ההטבה היא לא דביקות, כי
דביקות זה נקרא השוואת צורה. אם הבורא משפיע גם אני צריך להיות משפיע.
כתוב בחלק ז' בתלמוד עשר הספירות באחת ההערות של הרב"ש:
דביקות היא לא רק דביקות שאני אהיה משפיע כמו שהבורא משפיע, אלא שלי יהיה את כל
האור כמו שלבורא יש את כל האור, זאת דביקות אמיתית. אני לא יכול להיות בן אדם חסר
ולהיות בדביקות עם הבורא, כדי להיות בדביקות עם הבורא אני צריך להיות אדם שלם
ולהיות בתענוג נפלא. נפלא הכוונה לקבל אור חכמה, אור העצמות. כדי להיות אדם שלם
צריך להיות מאושר באהבת ה'.
התפקיד של כל העולם הוא לפעול למען האדם.
איך הוא צריך לפעול למען האדם? באופן כזה שהאדם ישתמש בו כדי להגיע לדביקות ה'. רק
ככה זה משמש את האדם. זאת אומרת, שאם השתמשת בעולם לא באופן הזה, לא השתמשת בעולם
כראוי.
זה כמו לקחת את הכוס ולהשתמש בה כמו כדור. אם השתמשת בה כמו כדור טעית, היא תתנפץ.
איך אני צריך להשתמש בה? לפי התכלית שלה.
מה התכלית שלה? צריך להסביר מהי "כוס", כוס נועדה לאדם.
לאיזה חלק באדם היא נועדה? לא לעציץ שבאדם, לא לבהמה של האדם, אלא לאדם שבאדם.
מהו האדם שבאדם? מה זה "אדם"? איך מגדירים דבר? ביחס לתפקידו .
מה התפקיד של האדם? תפקיד זה לא ביחס לעצמו, תפקיד זה ביחס לכלל שהוא פרט בתוכו.
הבורא הוא הכלל שבתוכו נמצא הפרט הזה שנקרא אדם. לכן, לפעול עם האדם שבי למען הכלל
שנקרא הבורא, להשפיע נחת רוח לבורא, זאת הגדרת האדם.
כל פרט מוגדר לפי הכלל בו הוא נמצא:
באופן הזה כל אחד צריך לתפוס את עצמו. אם יתפוס כך את עצמו, אז יתפוס יותר טוב גם
מה זה "גשמיות". אבל אם חושבים בצורה גשמית, לא נוכל לתפוס מה זה האדם לעולם.
למה? כי הגדרתו היא מחוץ לגשמיות, הגדרתו היא בתפקיד של הכלל שבו. אם כך כל דבר
חייב להיות מוגדר לפי הכלל בו הוא נמצא.
איך הפרט יכול לתפוס את הכלל? פרט לא יכול לתפוס את הכלל.
מה הוא יכול לעשות? רק להאמין בכלל. לכן כל פרט שרוצה להשיג את מקומו חייב להשיג
אותו בתוך אמונה בכלל שבו הוא נמצא. אף פרט לא יכול לתפוס משהו מעצמו אלא דרך
אמונה. אם אין בסיס של אמונה בתפיסתו הוא לא יכול להשיג.
למה? מכיוון שהוא חייב להשיג את הפרט ביחס לכלל, וכלל זה לא דבר שנתפס, הוא לא יכול
להתכווץ לתוך הפרט.
כל הסיבוב הגדול וההסבר הארוך הזה נועד כדי להסביר איך מגדירים דבר. צריך להבין
שראיה רוחנית מחייבת אותנו לצאת מתפיסת העולם הזה ולבוא לתפיסת האדם, ותפיסת האדם
מחייבת אותנו לבוא לתפיסת הבורא ותפיסת הבורא היא לא אפשרית בצורה שכלית, היא
מתקבלת רק באופן אמוני. יוצא, שכל הראיה הרוחנית מחייבת איזהו צד אמוני שאותו
צריכים להבין.
שאלה: אם כל תפיסת הכלל היא אמונית, כיצד יש הרגש מובנה במציאות הנתון לאדם מבלי
שיעשה משהו?
תשובה: נתנו לנו להרגיש, הבורא ברא ככה את האדם שיהיה לו רגש שיוכל לתפקד איתו. אם
לא יהיה לו רגש לא תהיה לו תפיסה של כלום. זה שנתנו לנו לתפוס, למשל לגעת בזכוכית,
זה לא אומר שרק צריך לגעת בה, אלא צריך גם להרים את הכוס ולשתות. לכן, נתנו לך
תפיסה שהיא גם מעבר לגשמיות ובה צריך להשתמש כאדם. גם בתפיסה של האדם יש את צד של
ה"שפחה" שבתפיסה ויש את הצד של ה"גבירה" שבתפיסה. השאלה היא האם רוצים לחיות את
ה"גבירה" או את ה"שפחה"?!
"מחמת אותה הכאה של אור עליון, שמכה בפרגוד ההוא, הנה התנוצצו מהם אורות ועברו דרך
מסך ההוא" (תע"ס דף קט"ו אות ו'). ואפשר לפרש, ענין הכאה, פירושו המחשבות שמכה
לאדם שמטרידו ומיגעו, ויש לו סברא לכאן ולכאן. וכל זה הוא מסיבה שיש לו מסך. ואם
הוא מקיים את המסך ומסכים ללכת בדרך ה', שזה נבחן לבחינת מוחא, שזה נקרא בחינת
בירור, שמברר שטוב לו לקבל בחינת אמונה למעלה מהדעת. שזה נבחן שגורם תוספת אור
במדרגה העליונה, שהשמחה באה על ידי הבירור דוקא." (דרגות הסולם מאמר ב')
הרב"ש אומר לנו כאן שלאדם במוחו, בנפשו, יש מסך. כאשר המחשבה באה כאור אלוקי שבא
מחוצה לו לפנימיותו, דהיינו הוא מרגיש מחשבה שעולה לו, צריך לעשותה לב. מה הכוונה?
הוא צריך להגיע לבירור האם הדבר הזה הוא נכון, הוא לא נכון. לכוח המברר הזה של
המחשבה, קורא "מסך". דהיינו, המחשבה יכולה לחשוב אם הדבר הוא נכון, או לא נכון,
כלומר לברר אותו.
איך היא עושה את זה? קודם כל, המחשבה צריכה לבטל את הרגשת הגוף כדי לחשוב. הרי האור
הזה בא לבחינת הגוף של האדם כדי שיהנה מהדבר הזה. ההכאה היא לדחות את זה מהגוף.
קודם כל האדם צריך לחשוב - איך זה כשהמחשבה הזו לא קשורה אלי? כשאני לא נמצא
בעניין? הדיון צריך להיות כמה שפחות סובייקטיבי, וזה נקרא "הכאה"
אחרי ההכאה אתה יכול לעשות בירור: האם לפנות לכאן או לכאן, מה נכון לעשות, האם נכון
א' או נכון ב'? אחרי שאתה יודע מה נכון לפעול, אז אפשר לפרט את הדבר. אבל אם האדם
חושב רק דרך עצמו, רוב הסיכוי שהוא יטעה, רוב הסיכוי שכל מה שהוא ירצה לקחת זה רק
לעצמו.
פה הוא גם אומר לנו, מהו נקרא ה"בירור". אם הוא מברר שטוב לו לקחת אמונה למעלה
מהדעת, אז הוא בירר נכון, ואם הוא בירר ואמר שטוב לו לקחת רק רצון גופני, אז הדבר
אינו נכון.
"כמו שרואין בשני אנשים, שאחד אוהב להשני. ובזמן שנזדמן לאחד מהם עוד חבר, ויש לו
רצון להתחבר גם עם השני, אבל זה לא לפי רצונו של הראשון. והראשון יושב ומצפה לראות
את מי הוא יבחר לחבר נאמן, והוא מתחיל לברר את הראשון נגד השני. ומתחיל למדוד את
החשיבות והתועלת שמגיעה לו מבין שניהם, ומתחילות המחשבות לעוף ולרצוץ את מחשבתו,
שזה נקרא שמכה בדעותיו. ובסופו של דבר הוא מחליט על הראשון, שכדאי להתחבר עמו.
ומברר רק בבחינת כח למעלה מהדעת. זאת אומרת, אף על פי שאינו מרגיש כל כך חשיבותו
של העליון, אזי הבירור הוא על ידי מסך, שנקרא בחינת נסיון, שהוא בחינת הסתרה. אבל
כשמתגבר על המסך ומקיימו, היינו שאינו מבטל את המסך, מזה נגרמת שמחה למעלה, אזי
העליון משפיע לו גם כן שמחה. כלומר, בשיעור שקיבל את חשיבותו של העליון למעלה
מהדעת, אותו שיעור גדלותו של העליון נמשך לו בתוך הדעת, לא פחות ולא יותר."
מכאן משמע, שכגודל המסך כך גודל ההארה. כאשר האדם עושה חשבון: "הרי היתה לי ברית עם
האדם הזה. אם היתה לי ברית, האם אני מוכן לקיים את הברית עם הראשון, או לבטל את
הברית עם הראשון? בין שני האוהבים יש ברית כשהם מתחברים. לאחר מכן בא דבר שני, הוא
אומר לו תתחבר עימי.
לְמה הוא צריך להקשיב?
לפני שהנשמה יורדת לגוף העכור שואלים אותה: "את רוצה להידבק בבורא"? והיא אומרת
"כן". כשהיא יורדת למטה היא פוגשת את הגוף עם כל הרצונות הבהמיים והגופניים שלו.
היא צריכה לשאול את עצמה עכשיו, לעשות בירור: מה אני רוצה, "האם ללכת למעלה מהגוף,
או ללכת בתוך הגוף?". למעלה מהגוף- כלומר, למרות שאני נמצאת בגוף, אני צריכה לדעת
שהגוף רק אמור להוביל אותי, ולתת לי אמצעים כדי לפעול איתם למעלה מהדעת.
אם פגשתי חבר חדש והוא עוזר לי להתחבר יותר לחבר הראשון, אדרבה ואדרבה. אבל אם הוא
בא להפריד אותי מהחבר הראשון, הדבר הוא רע ביותר. לכן צריך לעשות בדיקה טובה של כל
הרצונות הגופניים שלנו, אם הם באים לשרת את האמונה בדברים טובים. אם הם באים לסתור
את האמונה, הם ודאי חברים רעים ואותם צריך לבטל.
עד כמה האדם יכול לדעת שטוב להתחבר עם הראשון? הוא לא יודע באמת. הרי נתנו לו
הסתרה, הורידו לו את הנשמה בתוך הגוף. בנשמה עשו שיכחה, שלא תזכור את הבורא, את
האהבה שלה לבורא, את הרצון שלה לדביקות עם לבורא. לשם מה? כדי שהיא תוכל לבחור בזה
מצד עצמה, ואז תתגבר האהבה. כמו מצב בין רעים ואהובים, שהאדם לא רוצה לאהוב את
חברו רק כאשר חברו מועיל לו, אלא אוהב אותו ללא תנאי. ואז חברות כזו מזמינה את אור
האהבה, והוא זוכה לקבלה על ידי עמידתו בניסיון והתגברותו ללכת למעלה מהדעת.
שאלה: האם הכוונה שצריך להיזהר בהתחברות לחברים חדשים כי יש חשש שאאבד את הקשר עם
הראשון.?
תשובה: מה שנתן כאן זהו רק משל, לא מדובר דווקא על חברים. הוא נותן משל על השאלה
האם האדם מסוגל להיות נאמן או לא נאמן. האם כאשר יש לאדם מחשבה ראשונית, ובאה
מחשבה חדשה, והוא כבר לקח החלטה לגבי המחשבה הראשונית, האם הוא מוכן להיות נאמן?
למשל, בן אדם מגיע למסקנה במחשבתו "אני קם בבוקר ללמוד". בבוקר הוא מתכוון לקום,
ובאה לו מחשבה חדשה: "בעצם, במיטה קצת יותר נוח, אני במילא עייף, הגוף שלי חלש,
אני צריך להתחזק בגוף". כזאת מחשבה באה לו. האם הוא הולך עם החבר הזה, או נשאר עם
החבר הראשון? זה תלוי כמה אדם נאמן. אם הוא נאמן למחשבה הראשונה, או לא נאמן.
שאלה: מה המעשה של אדם שיכול לגרום שמחה אצל העליון? כמו כן לא הבנתי, למה אם הוא
לא יזכור את הדבר הזה, אז לא יבוא לו הדבר מצד הבחירה? הרי הוא יכול לזכור את זה,
ולבחור בזה כל פעם מחדש, למרות שהוא זוכר את זה.
תשובה: השמחה שבאה לו מצד העליון היא בכך שמשווה צורה לעליון, כי בעליון ודאי יש
נאמנות. צריך להשוות צורה עם העליון. זאת, ע"י כך שהוא בוחר באמת, ולא בשקר שהוא
בדרך כלל הדבר המזדמן בכל רגע ורגע. צריך זכירה של הדבר הראשון שאותו הוא בחר, כדי
שזו תעזור לו לראות את האמיתי והנכון, ולבחור באמת.
לסיכום, האדם צריך להשתמש במסך המכה (כוח ההתנגדות שלו) כלפי הרצונות הבהמיים שלו,
דהיינו הרצונות הגופניים, ורק באופן כזה הוא יכול לחשוב באופן אובייקטיבי כדי
לבחור את הנכון וללכת בו. אם הוא בוחר את הנכון, ממילא עוזרים לו, כי מחשבה טובה
הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, ואז מקבל ודאי את האור האלוקי מלמעלה בצורה של הנאה,
בצורה של התקדמות.
לרפואת יוסף גרשון בן חנינה עם כלל חולי ישראל. עינא פקיחא הבן יקיר.
הסולם
 |
|
|
