|
|
| נשלח ב-7/4/2010 12:32 |
 |
| |
כדי שנוכל להתייחס לדבריך, נא הבא דוגמאות לספרי חסידות הנזכרים בספרי הרב קוק, הרב הוטנר והרב וינטרויב.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/4/2010 12:41 |
|
| |
איזה פלפולים. הליטאים מושפעים מהרב קוק ותלמידיו ולכן לומדים ספרי חסידות...
|
|
|
|
| נשלח ב-7/4/2010 12:58 |
|
| |
מה שבאמת צריך להדאיג אלו מנהגי ונוהגי החסידים שאומצו ע"י הליטאים כגון פתקאות על קברות ועוד מנהגים לילך אחרי רבם באפס עיון/ביקורת, סגולות ויין סגולות ומה לא וכו', והחיקוי הוא כ"כ "פרומר" וגרוע. דווקא החסידים החלו ללמוד באופן מסודר. עולם הפוך ראינו? שלום לעפרך ליטא?
|
|
|
|
| נשלח ב-7/4/2010 13:08 |
|
| |
יענקל,
אני מכיר הרבה מגדולי תלמידי הרב הוטנר. רב הוטנר למד ולימד ספרי האיזביצר, רב צדוק וספרי הבעל התניא. כמו כן רב וויינטרויב ידע המון ספרי חסידות והתעמק בהם ולימד אותם, כולל ספרי רב צדוק. כנראה שזה הגיע מהשפעת רבו הרב הוטנר. ואני כמעט בטוח שקראתי פעם שהרב קוק למד הרבה ספרי חסידות כולל של הרב צדוק וחב"ד, ובאמת היום בחוג הדל"י לומדים ספרים אלו.
מאיר,
הראשונים בעולם התורה הליטאי בארצה"ב שלמדו ספרי חסידות היו בעיקר או תלמידי ישיבת תורה ודעת (תלמידי הרב מנדלוביץ בזה והוא למד הרבה ספרי הרב קוק) או תלמידי הרב הוטנר שהוא היה תלמידו של הרב קוק בזה. תבדוק את זה.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/4/2010 13:12 |
|
| |
בקשר לרב הוטנר והחסידות. האם מישהו כאן כבר קרא את הדיסרטציה, התשובה בהגותו של הרב יצחק הוטנר: על רקע מקורותיו בחסידות, בתנועת המוסר ובהגות המאה העשרים / מאת שלמה קסירר, אוניברסיטת בר אילן, תשס"ט. ?
[על הרב ויינטרויב והחסידות דנו כאן בעבר]
****************** במכתב שהובא לעיל כתב הלשם "ואפילו באותן הגהות הנדפס מחדש על הזהר בשם הרב שלהם, אני נזהר מלהסתכל בהם מאומה". האם ידוע לאיזו הגהות כוונתו?
****************** הערה קלה לגוף המאמר בישורון. מכתב הלשם בענייני מחשבי קיצין והגאולה (עמ' תתמד) נדפס כבר (בצירוף תצלום כתה"י) בכתב העת צפונות יא עמ' קג.
******************
| הרב_גורן כתב: |  | | מצאתי תנא דמסייע לדברי 'שופטני' בדברי הביקורת המחכימים של נפתלי בן מנחם בספרו פותח שערים עמ' 220, על ספרו של מאיר וונדר 'מאיר עינים' - מפתח מואר למבחר מאמרים שהופיעו בכתבי עת תורניים. ואלו דבריו: "כתיב שמות המשפחה כפי המקובל בארץ. אך ספק גדול אם 'מקובל' זה שאינו מקובל כלל מתאים לעבודה ביבליוגראפית מסוג זה. הרי כמה דוגמות: ר' חיים דוב שבל. מי יכיר כאן את שמו הנכון של המחבר: ר' חיים דוב שעוועל? או שלמה שפיר. מי יכיר כאן את ר' שלמה שפייער. 'לשוננו' של האקדמיה ללשון העברית אינה מרשה לעצמה לשנות את הכתיב של שם המחבר ואילו בעל 'מאיר עינים' משנה אותו כך שאיש לא יכירו. רמח"ל ושד"ל כתבו בעקביות 'לוצאטו'; מאיר וונדר מוציא משום מה את האל"ף משמותיהם. אילמלי נתן לפחות בסוגריים השמות המקוריים לא הייתי מעיר על כך, אבל הוא מנע גם זאת. דומה שכאן חטא המחבר חטא גדול לא רק כלפי המחברים, שלא נתנו לו כל זכות לשנות את שמותיהם, אלא גם כלפי הביבליוגרפיה העברית, שעליה להעתיק שמות המחברים והמאמרים כפי שנדפסו". |
|
ראה מה שהשיב ע"כ יהושע מרקוביץ בכתה"ע תגים א עמ' 103
תוקן על ידי אלייעזר ב- 07/04/2010 13:48:52
|
|
|
|
| נשלח ב-7/4/2010 14:21 |
|
| |
הרב הוטנר לימד (אני בטוח שלמד) את האיזביצר ור' צדוק. נשמע לי כל כך מופרך - הרבה מתלמידיו חיים עימנו כאן בארץ ויכולים לאשר (או לא) עובדה תמוהה שכזו.
וברור שגם הרב קוק לא לימד את הנ"ל. דברי החסידות משוקעים בכתביו כמו דברי הוגים אחרים.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/4/2010 14:33 |
|
| |
בניגוד לספרי "פחד יצחק" שספרי חסידות אינם נזכרים בהם, הרי שבשני כרכי "רשימות לב" שנרשמו ע"י בן ביתו הרב לייב רוטא והוגהו ע"י גדולי תלמידיו, אכן נזכרו במפורש כ"פ. כלומר, שכשדיבר בע"פ לפני תלמידי הישיבה לא נמנע מלהזכירם.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/4/2010 14:38 |
|
| |
מאירקה,
הוא לא לימד ספרים כאלו ברבים אלא ליחידי סגולה.עכ"פ הוא קיבל מה שאמרו, וזה נגד הלשון הקשה שהלשם השתמש נגד ספרי החסידות שהם טועים וכו'. הלשון של הלשם לא שומעים בזמנינו ואפילו לא בזמנו, רק לפני מאתיים שנה (או אצל המתנגדים החדשים כגון דוד קמינצקי ודב אליאך...).
|
|
|
|
| נשלח ב-7/4/2010 15:51 |
|
| |
בהגהות לזהר, כמעט ברור לי שהכוונה לאחד מדפוסי הזהר של ווילנא (?) המצויים כעת בדפוס צילום, ונדפסו שם קטעי ביאורי הזהר מאת אדמו"ר בעל התניא שנערכו על ידי בנו.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/4/2010 16:55 |
|
| |
בזוהר וילנא תרמ"ב בשער השני המפורט, אחד מ"ראה זה חדש" הוא שביבי נוגה ילקוט, בין היתר לקוטי באורים בס' באורי הזהר לאדמו"ר ש"ז מלאדי, ומסדור התפלה שלו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/5/2010 23:36 |
|
| |
שמעתי מהרב דרזי שנכדו של הלשם הרב יוסף שלום נקרא בהוראת סבו על שמם של הבן איש חי והרש"ש, דמויות שהוא העריץ במידה רחבה. ואכן מעניינת מאוד הזדקקותו לבית מדרשם של המקובלים הספרדים, ובכך נטה משאר תלמידי בית מדרש הגר"א בקבלה, שלא היה נזהר ללמוד רק בספרי אותו בית מדרש. מעתה גדולה יותר התמיהה על עויינותו את המקובלים החסידים, כי אפשר לפטור זאת בכך שלא רצה להזדקק למה שלא היה מבית מדרשו.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/8/2014 21:34 |
|
| |
הדבר העיקרי שחידש רמח"ל בתורת הקבלה (חוץ מעריכה בצורה ובלשון מיוחדת שטובה הרבה פעמים מהמקור) היא השלילה ששלל מציאות הספירות וכל מציאויות אלוהיוות שונות ושהכל משל וכו' [כבר לפניו יש שאמרו כן על הזוהר ושאר ספרים קדומים אבל הוא עשה כן על קבלת האר"י].
ובכתביו שהוציאו לאור "תלמידי הגר"ח פרידלנדר" ציינו לפעמים מקבילות והשוואות (=מקורות) לדבריו מכתבי רח"ו ועוד ולא שמו לב שפעמים רבות כל תוכן דבריו רק להשמיט ביטוים כמו "אצילות שהיא אלוהות ממש" ולהחליפם בביטוים של הנהגה וכדו'. כמו כן ספר הרמח"ל (מכון הרמח"ל) שהאריך הרבה בפרטי קורות חייו וניסה להגדיר את יחודיות שיטתו ושם לב שהשתמש הרבה בלשון "הנהגה" אבל העיקר חסר, ולהשלים את החסר צירף הסכמה לאחד מהמקובלים (שלומד לפי מקובלי ספרד) שכתב בה שחשוב להבהיר שלמרות כל מה שכתב רמח"ל ח"ו לא אמר שאין הספירות מציאות וכו'. כמו כן בספר הלשם מעתיק דברי רמח"ל מכת"י שאז טרם נדפס וחולק על דבריו בלשון קשה מאד ומנסה לשכנע שגם הרמח"ל לא התכוון למה שכתב....,
ככל הידוע בזה נחלקו הרב מלאדי עם תלמידי הגר"א כמו שכתב במכתבו (שהוא לא רצה לקבל דרך המחדשים להוציא הכל מפשוטו וכידוע בספר התניא תיבת ממש נמצאת פי כמה משכיותה היחסית בספרים מקבילים).
בספר נפש החיים נזהר לאורך כל הספר שלא לכתוב לשונות קשים שכתבו מקובלים שקדמוהו שתוכנם האלהת נבראים וכדו' פרט לציטוטים שמצטט מהזוהר וכנראה זה בהשפעת הגר"א שכידוע העריץ מאד את הרמח"ל והרבה דברים בספר נפש החיים כבר כתובים בקצרה בליקוטים מהגר"א על הזוהר (אפילו מה שכתב שאילו יפסוק העולם מת"ת רגע א' יבטל). והתכתבותו הנזכרת למעלה עם הגרנ"ה משלמת את התמונה
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-26/8/2014 21:50 |
|
| |
השלמה בהתאם להנ"ל הצליח רמח"ל להחזיר/לתקן את הקבלה בשרשה במקום עליון ומפליא שתכלית מטרת האדם/העולם אצל הרמח"ל (גם במסילת ישרים) היא כמו שהיא אצל הרמב"ם (כל אחד בלשונו) הרגשה נפלאה והיפעמות (אקסטזה בלע"ז) עד התפשטות הגשמות והרגשת הידבקות בשכל הפועל/בקדושתו ית'.
|
|
|
|
|
