| נשלח ב-8/2/2010 12:34 |
 |
| |
האם ראש כולל חייב משכורות לאברכים
סיפור מזעזע.
http://www.bhol.co.il/news_read.asp?id=15145&cat_id=2 פס"ד: ראש כולל לא מחוייב לשלם משכורות
מספר אברכים שלמדו בכולל בראשות הרב שמואל הרמן, תבעו אותו לדין תורה על אי תשלום משכורתם • בי"ד פסק: התביעה בטלה, יש להביע שאט נפש מהתנהגות האברכים שאינה מתאימה לבני תורה
יוסי כץ, בחדרי חרדים
תאריך: 07/02/2010 14:25:00 |
פסק דין תקדימי ניתן היום (א') בשעות הצהריים, בבית הדין לממונות בירושלים, בראשו עומד הדיין הרב אברהם דב לוין בירושלים.
הדיון שהתקיים בבית הדין, יכול אולי ללמד על הלך הרוחות במספר כוללים, ובית הדין מדגיש בפסק שניתן את הזעזוע שהוא חש נוכח עצם התביעה.
ומעשה שהיה כך היה: הרב שמואל הרמן, המשמש כיום כראש כולל שוטנשטיין, החזיק בעבר כולל בו למדו מספר לא מבוטל של אברכים. המצב הכלכלי הקשה העמיד את ראש הכולל בפני שוקת שבורה, וכורח המציאות הוביל לעיכוב משכורות של האברכים.
האברכים שמעו מראש הכולל לא אחת על המצב הכלכלי הקשה, והתבקשו להתאזר בסבלנות, עד שהסכום הנדרש בכדי לשלם את משכורתם - יגויס. אלא שהאברכים, שנקלעו אף הם למצוקה כלכלית, החליטו שלא להמתין - ותבעו את ראש הכולל לדין תורה.
אלא שעוד קודם להגשת התביעה, הוציאו האברכים צו עיקול על חשבונו האישי של ראש הכולל, וזאת עד לאחר שייקבע על-ידי בית הדין, מה יעלה בגורל משכורתם.
בעקבות העיקול, החליט הרב הרמן לסגור את הכולל, והתבטא במילים חריפות נגד אותם אברכים שהחליטו להתעמר בו. הוא אמר אז, כי אינו רוצה להמשיך ולהחזיק את אותם אברכים, חסרי מידות.
הוא פנה אל הנגיד ג'רום שוטנשטיין על מנת שזה יכלכל את הכולל אותו הוא מבקש לפתוח מחדש. הנגיד הביע את הסכמתו, ובחודשים האחרונים נפתח הכולל שנקרא 'כולל שוטנשטיין'.
בית הדין, שדן היום בתביעה, כותב בפסק הדין: "לאחר שמיעת טענת הצדדים, קובע בית הדין כדלהלן. צו העיקול בטל. בנוסף, בית הדין מביע שאט נפש מהמרידה של אברכי הכולל שאינה מתאימה לבני התורה, וראש הכולל אינו חייב להם מאומה".
תוקן על ידי בןציוןכהנא ב- 09/02/2010 00:24:58
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-8/2/2010 12:36 |
|
| |
הסיפור מעורר שאלות רבות. חלקן בדיני ממונות, ובהן אני מבקש לדון. ואני מתנצל מראש על שרק העליתי נושאים כלליים ולא סיפקתי מקורות. גם שירטוט של כיוונים וכללי יסוד מביא תועלת, וישלימו אחרים מה שהחסרתי. והנה נושאים שהסיפור מעורר לדעתי: א. האם ראש כולל חייב כסף לאברכים? מה טיב החיוב שיש כלפי הלומדים בכולל? ב. אם ראש הכולל חייב כסף, ואינו משלם, ויש לו, מה מותר לעשות כדי לקבל את הכסף ממנו? ג. מי שמנהל כולל ואחראי לשלם כסף ללומדים, עד כמה הוא מחוייב להתאמץ כדי לשלם להם? אם מגיע אליו כסף, מתי זה ייחשב לכספו שלו ומתי לכסף שמגיע לאחרים? בירור המציאות. לפני כל דבר אחר, יש לברר על איזה מצב ועל איזו תופעה אנו מדברים. ובכן, מזה עשרות שנים קיימת בארץ ישראל תופעה שנקראת "כולל". ראש הכולל מקבל אליו תלמידים, "אברכים", שלומדים לפי סדרי הכולל בשעות הכולל, ומקבלים תמיכה כספית. יש הסדרים שונים בכוללים שונים. האם יש איזה שהוא חוזה משפטי בין ראש הכולל והכולל לבין האברכים? מסתבר שכן. אנו, בני האדם, עושים חוזים משפטיים כל הזמן בלי שנהיה בהכרח מודעים לכך. ותפקידם של בעלי ההלכה והמשפט הוא לבאר מה תוכנם של חוזים אלו. נראה שבאופן עקרוני ראש הכולל, המקבל את האברכים, מתחייב לספק להם במידת האפשר את המשכורת הקבועה ואם יש תשלומים נוספים, גם אותם. עם זאת, ברור שהיכולת שלו לתת כסף מוגבלת. היא תלויה במקורות האספקה שלו, החל בסיוע הממשלתי הזעום וכלה בתרומות של נדיבים. יש הבדל אם ראש הכולל אמר לאברכים כי הוא מתחייב לשלם כשיהיה כסף, וניתן היה להבין שהוא יטרח במידה כזו או אחרת להשגתו, לבין אם התנה מראש שאם יהיה כסף יהיה, ואם לא, יישארו בלא כלום ואין להם תביעה עליו. על אחת כמה וכמה אם נקבע סתם שמתנאי הכולל לקבל משכורת כזו ואולי עם עוד הטבות. נכון הוא שרוב הכוללים (לא בדקתי סטטיסטיקה...) מתקשים לגייס את התקציבים הדרושים להם. וזו בעיה לא רק של כוללים, אלא של כל המוסדות שחיים מתרומות, גם בציבור החרדי וגם במקומות אחרים. מסתבר שראש הכולל ייחשב כמעסיק של האברכים. ונראה לי שלמרות ששוררים ביניהם גם יחסים של רב ותלמידים, מערך ההתחייבויות ההדדיות שלהם אינו מתמצה ביחס רב-תלמידים. ואין כוונתי למה שהרב ירצה לעשות מרצונו הטוב ויראת השמים שלו, אלא מה שהוא מחוייב לעשות מכוח התחייבותו הממונית. כלומר, לספק משכורות קבועות במידת האפשר. והיה אם אין מספיק כסף... יש להבדיל בין שני מצבים משפטיים. מצבים שקיימים באירגונים שונים בחברה המודרנית. האם הבעלים/המעסיק נושא באחריות אישית לממן חובות, או שהחובות הם של החברה, ומחויבותו היא רק בהיותו עובד החברה, ועובד בכיר. הנפקא מינה היא כמובן האם קופתו האישית, או חשבון הבנק שלו, משועבדים לתשלום החובות. חלוקה יסודית זו חלה כמדומה גם על מוסד כגון כולל. וזאת גם אם הכולל רחוק בהשקפותיו מהזדקקות למדינה ולחוקיה. זה מנהג העולם. יש לשער כי ראש כולל לא ירצה להשתעבד באחריות אישית, וכל התחייבותו היא לתת ממה שיש. אם יש. זו סברה שלי, וכמובן היא טעונה בדיקה גם מצד העובדות בשטח וגם מצד ההגדרות המשפטיות וההלכתיות. האם לשונו של ראש הכולל בשעה שהוא מקבל אברך לכולל או בשעה שהאברך שואל אותו לגבי תנאי התשלום, אינה קובעת? מסתבר שכן. אבל מסתבר גם שעל ראש הכולל להתבטא באופן מאד חריג על מנת שהמחוייבות שלו תשתנה מן הכלל שכתבתי לעיל. (יתכן שגם אם ראש הכולל מסר מודעה שכל מי שנשאר בכולל זה על דעת שאם לא יהיה כסף, שלא תהיה לו תביעה לקבל, עדיין יוכלו האברכים לטעון שחשבו שזו אמירה בעלמא, שהרי איך מצפים מהם להישאר ללמוד בלי לקבל כסף כלשהו). אם כל זה נכון, אז יש לי השגות מסויימות על מה שנכתב בידיעה על הפסק של בית הדין. שם היה כתוב שהאברכים לא נהגו כהוגן כאשר ביקשו לעקל את חשבון הבנק של ראש הכולל. זה אכן כך, אם מדובר בחשבונו הפרטי ולא בחשבון של הכולל. אבל אין זה נכון שראש הכולל אינו חייב להם מאומה. הוא חייב להם בהיותו מעסיק. לדוגמא, יש לבדוק כמה אחריות יש לו לטרוח ולחזר על פתחי נדיבים כדי לארגן להם את המשכורות שלא הגיעו לידיהם. מה שכתבתי עד כאן טעון שתי תוספות חשובות. האם החשבון שעוקל היה חשבון פרטי או חשבון של הכולל? ומה אם זה חשבון פרטי, אבל גם חשבון שאליו נכנסים כספי התרומות והאחזקה? וזה מוביל לשאלה נוספת: איך מחלקים את הכספים? ביתר חדות, האם מאז מסר ראש הכולל לאברכים ש"בינתים אין כסף" (אני משער שכך פחות או יותר נאמרו הדברים), האם מאז לא נכנס שום כסף? ועוד יותר בחדות, ויש להיזהר בכבוד תלמידי חכמים, אבל השאלה צריכה להישאל ולו רק משום "והייתם נקיים", האם ראש הכולל עצמו קיבל משכורות כל אותה תקופה של העדר משכורות? אם נניח שהגיע כסף חלקי, שלא הספיק לכולם, איך הוא התחלק? איך נהג ראש הכולל ולפי מה הוא קבע מי מקבל מה? האם בשעה שהאברכים פנו להטיל עיקול על חשבון הבנק של ראש הכולל, האם זה בגלל שסברו שיש שם כסף שהגיע לכולל אבל לא חולק להם? או שנפשם מרה עליהם והם החליטו ללחוץ על ראש הכולל ולהכריחו לשלם גם ממה שלא משועבד להם? כאן אנו מגיעים לנושא נוסף. האם מותר לאברך לבוא בתביעות לראש כולל שלא שילם לו? הרי יש ביניהם יחס של רב ותלמיד. האם כך נוהג תלמיד כלפי רבו? ואולי זה משתנה בכולל לפי טיב האברכים וראש הכולל? הרי יש תלמידים שזקוקים לרבם ויש שבאים ללמוד בכולל בגלל שזה הסדר כספי ולא בגלל שראש הכולל הוא באמת תלמיד חכם ועל כל פנים לא תלמיד חכם גדול מתלמידיו... אני משער כי הביקורת של אב בית הדין על מעשה האברכים נבעה בעיקר מנקודה זו. האם כך היא דרכה של תורה לתבוע וללחוץ ולעקל מכספו של תלמיד חכם? ומה באמת עושים כאשר תלמיד חכם חייב כסף ואינו משלם? האם הוא נחשב לעושק שאינו משלם את מה שהוא חייב, ואם כן, האם נוהגים בו כמו שנוהגים בכל מי שאינו משלם חובות? ומה קורה כאשר אין לכולל מקורות הכנסה, ומוצע לראש הכולל לנהל כולל אחר, שבו יש מקור הכנסה לפחות לפי שעה? האם מותר לו להפסיק לתור אחרי כספים לתשלום המשכורות שחייבים לאברכים ולהתחיל לשאת במשרה חדשה? ומה אם ניסה לדבר על לב התורמים החדשים אבל הם אינם מעוניינים לשלם לקודמים אלא רק לממן את הכולל החדש? ובין כך ובין כך, עד כמה מחוייב ראש הכולל להתאמץ כדי להשיג כספים לתשלום? למשל, אם היו לו תורמים בארץ שחדלו מתרומתם, האם עליו לצאת לחו"ל, אם הורגל או אפילו לא הורגל בזה? האם עליו לקחת חובות על עצמו כדי לשלם לאברכים ולקוות שהכסף לפרעון יגיע אי פעם? כאן ייראה לי שראש הכולל, כיון שאינו חייב אישית, אינו צריך לעשות אלא לפי הרגל ראשי כוללים ולפי הרגליו שלו. כלומר, אם רגילים ראשי כוללים לחזר על פתחי נדיבים גם בחוץ לארץ, עליו להתאמץ לעשות כן. אבל אם ידוע היה שהוא אינו עושה כן, פטור. ועל כל פנים נראה שודאי ראוי לו שיתאמץ ככל יכולתו להשיג כסף לפרעון המשכורות. כפי שעולה ממה שכתבתי, יש לי כאן רק שאלות, והצבעתי על כיוונים ואפשרויות של תשובות. ולפי הנסיבות יתפלגו המסקנות. ואלו הן, אם גם לא דנתי בדברים בפרוטרוט ולא הבאתי מקורות לכל דבר ודבר. והסתמכתי על השיקולים הבאים בקביעת החיובים: שיש חוזה גם אם לא מודע בין ראש הכולל לאברכים, שאין לו חיוב אישי אלא אם כן נתן לכך מקום, שהולכים אחרי מנהג כוללים במקום שאין ביטוי של קבלת מחוייבות אחרת, שודאי עליו לנהוג ביושר בחלוקת הכספים שמתקבלים כתרומות. וכל אלו הן סברות פשוטות. (וכמובן הפרטים עלולים לעורר שאלות ומחלוקת כפי שבאמת קורה). א. ראש כולל נחשב כמעסיק אבל אין הוא אחראי אישית לגיוס כספים לתשלום, כלומר אין אלו חובות אישיים שלו, אלא שמכספי הכולל מחלקים לאברכים. ב. ראוי לראש כולל כפי יכולתו להשיג כסף לתשלום משכורות לאברכים. ג. אין לאברכים לפגוע בראש הכולל אלא עליהם לכבדו ולכן פניה לבית דין נגדו נראית בעייתית. (כמובן ייתכנו מקרים יוצאי דופן). בדיווח של בח"ח על הפרשה ניתן היה למצוא שמינית של רמז של ביקורת על תופעת הכוללים שעל סף פשיטת רגל בכך שנאמר שהמחסור הגדול קיים לא רק בכולל ההוא ו"הלך הרוח" של האברכים קיים לא רק שם. האם אכן אין ראוי להחזיק כולל? זו שאלה גדולה היא, וניתן לשאול שאלה שכנגד. האם צריך לסגור מוסדות דומים שקיימים בחברות אחרות, כמו אוניברסיטאות ומכוני מחקר? מסתבר, אם ניתן לענות תשובה גורפת שתמיד תהיה לא מדוייקת, שזה תלוי. תלוי במקורות ההכנסה האפשריים. ראוי לכל מנהל מוסד להתרות בתלמידים שלא ברור שיוכל, למשל עקב המשבר הכלכלי בעולם ובמיוחד במה שאמריקה הגדולה כבר לא עשירה, להמשיך להשיג אותם כספים ולספק אותן משכורות. כיון שהמשבר הגיע באונס, אין כאן פשיעה או רשלנות אם יודיע הודעה כזו ואפילו אם יסגור בלית ברירה את הכולל. מה המסקנה שצריכים אנו להסיק לגבי מקורות פרנסה לציבור שלנו? זה נושא לפעם אחרת...
תוקן על ידי בןציוןכהנא ב- 09/02/2010 00:25:57
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/2/2010 16:53 |
|
| |
דומני שיש לצאת מתוך הנחה בסיסית, שהקוראים כאן עוברים דרך הילוכם גם בפורום עצור כאן חושבים, ואין צורך לשוב ולכפול הדברים.
כפילויות מסוג זה חוזרות ונשנות, בפורום זה ובפורומים אחרים, ולדעתי אין בכך טעם.
אם מישהו חושב אחרת אדרבה, ולא באתי אלא להעיר.
תוקן על ידי במ ב- 08/02/2010 17:32:46
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/2/2010 19:48 |
|
| |
הפסיקה שהיחס בין ראש כולל לאברכיו אינו יחס של מעביד ועובד שחייב לשלם שכר, אינה תקדימית, והיא נאמרה כבר בעבר ע"י הרבה רבנים לענין פטור של הראש כולל מלהקפיד על "ביומו תתן שכרו". מבחינה הלכתית, דבר כזה תלוי במנהג, שהוא קובע את אומדן הדעת של האברכים וראש הכולל, ואם כך פסקו רוב הרבנים, זה לבד יכול ליצור את המנהג.
במ,
אני קורא באגודה אחת, וכמעט ולא מציץ בפורום עצכ"ח, ואני בטוח שיש עוד כמוני.
_________________
הצטרף גם אתה למשתמשים באינטרנט מסונן, ולא תביא תועבה אל ביתך.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/2/2010 20:02 |
|
| |
אני מרים ידיים.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/2/2010 22:38 |
|
| |
אני תמה על ההנחה כי מדובר במשכורת וביחסי עובד מעביד. עד כמה שאני מבין, באברכים אינם מספקים כל עבודה לראש הכולל ואינם מחוייבים לו כלל. יש כאן הצהרה של ראש הכולל שהוא יתמוך בהם כלכלית, כל עוד הם יעסקו בתורה בבית המדרש המסוים שאותו הוא יקבע, בתנאים שהוא יקבע.
החיוב היחיד שאני יכול להעלות על הדעת בדיני ממונות, הוא חיוב מדין ערב, כלומר שהם סמכו עליו ונמנעו משום כך ממאמץ לפרנס את עצמם ומשפחתם, או ללכת לכולל אחר.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/2/2010 00:00 |
|
| |
פירסמתי את ההודעה הזו בשלושה פורומים. שנים פתוחים, עצכח ואגודה אחת (למי שאינו מכיר, כדאי לעיין). ושלישי סגור. את הדברים הבאים אני מעתיק לכולם על סמך מה שקראתי בכולם. כפי שיכול לראות מי שקרא, העליתי רק ספקות. כי איני מכיר את המציאות הספציפית בכולל שבו מדובר, ואילו לגבי הקשר בין ראש הכולל לבין האברכים נאמרו כמה דעות. אני מבקש לסכם ולהעלות רעיון. שאלה שהוצגה במקומות רבים היא מה טיבו של החיוב שיש, אם יש, של ראש הכולל לאברך. וכפי שהעלו, האם האברך זכאי לפיצויי פיטורין אם סוגרים את הכולל? אנו יודעים שלא (לפחות לא שמעתי על כך עד היום). השתמשתי בביטוי "מעסיק" מסיבה שאבאר מייד. אחרים טענו שהאברך אינו עושה שום דבר עבור ראש הכולל ולכן אין כאן שם "מעסיק". ועוד הוסיפו שראש הכולל מתחייב מדין "ערב". יש לי תשובה פשוטה עוד יותר. לדעתי ראש הכולל מתחייב מגדר של "שחוק לפני רקוד לפני". את ההגדרה המוצלחת ביותר של הרעיון הזה ראיתי דווקא במחקר של תלמיד חכם מאוניברסיטת בר אילן כמדומני (אלא שאת שמו שכחתי). זוהי שכירות. ושכירות חלה כל אימת שאדם עושה משהו לפי הוראת חברו על מנת שישלם לו. וכפי שמצאנו בדוגמא זו עצמה בגמרא (קידושין), השירות יכול להיות בעל שווי מינימלי. לפי זה, לדעתי אם ראש הכולל מציע לאברך שישב וילמד אצלו, זה הריקוד (ומתבקש לדרוש דרשות על המשל הזה, ורק שלא יהיו של דופי). כמובן, כל מה שכתבתי חל רק אם ראש הכולל והאברך לא סיכמו ביניהם ספציפית על תנאים אחרים. ועוד, אם לא סיכמו בהדיא (=במלים מפורשות) יש לומר שהם נהגו על דעת המנהג השכיח. אך מה הוא המנהג השכיח? לפי מה שכתבו כאן בשם הרב לוין, אב בית הדין, נראה שהוא סבור שהמנהג שאין מחוייבות. בעניותי, זה לא ברור לי. האם אברך יגיע לכולל לא על מנת לקבל את שכרו? כל מה שיש לדון הוא עד כמה ראש הכולל מחוייב לארגן כסף כאשר נאנס ואין. אבל לפני שאעבור להיבט זה, עוד הערה. אם ראש כולל סוגר את הכולל באמצע הזמן, האם אין לאברכים ציפיה שישלם להם עד סוף הזמן, כי קודם לכן לא יוכלו למצוא כולל אחר? כמדומה שכך נהגו, אבל איני יודע לצטט דוגמאות. וכפי שהעיר אחד הכותבים מנסיונו שלו, ראש כולל גדול היה מתנה עם כל אברך שהוא בא על מנת שאם יקבל, זה מגדרי מתנה (או צדקה) ואין חיוב על ראש הכולל לספק את הכסף. ואם התנו התנו. *** אני מסכם: יש לברר מהו המנהג אם יש חיוב לשלם אם אין. ואם יש הסכם בין ראש הכולל לאברך, ההסכם דוחה כל דבר אחר. אמנם אם אין מנהג ברור, ואין הסכם מיוחד, דעתי היא שראש הכולל כן חייב לשלם, לפחות עד סוף הזמן הנוכחי שהם בו. אמנם אם אין כסף, ואין מחמת האונס, זה משהו אחר. כי לא ברור שעל דעת כן התחייב ראש הכולל. כך נראה לי והסברתי מפני מה. לפיכך אני שב לשאלתי: אם ראש הכולל קיוה באופן סביר לתרומות והן נפסקו, זה אונס, ובמקרה כזה יש מקום לדון מה החיובים, אם יש. וכמסתבר זה גם כן תלוי במנהג ובראש הכולל עצמו. שהרי יש שנוסעים להתרים ויש שלא. עם זאת, נראה פשוט שאין ראש הכולל חייב לקחת גמ"חים כדי לממן את התשלומים השוטפים. הרי אפילו לגבי שכר שכיר יש לומר שאינו חייב (אמנם נדמה לי שיש בדבר מחלוקת). יש עוד לומר שיש כאן כתב אישום נגד הנוהג לקחת חובות ולהחזיק כולל. זו הנהגה רעה מאד, גם אם היא רווחה אצל ראשי ישיבות בעבר ובלי זה לא היו מוסדות תורה. *** העלו כאן את השאלה שרציתי לברוח ממנה, על טיפוסים של ראשי כוללים. שהרי יש ביניהם צדיקים ותלמידי חכמים, ויש שעושים כוללם קרדום לחפור בו. אמנם כלפי הסוג האחרון יש לנו שאט נפש מוסרי, אבל שאט נפש מוסרי עדיין אינו חיוב כספי. *** היה מי שטען שהדיון היה לגבי הכסף שנותן משרד הדתות, ולדבריו הכסף מגיע לידי ראש הכולל והוא רשאי לעשות בו כפי שירצה. ואמנם אם זה כך הרי זה תמוה ביותר. ויתכן שיש כאן יותר מאשר שאט נפש מוסרי ממי שקיבל כספים עבור האברכים והשתמש בהם למשהו אחר, גם אם לפרוע חובות של הכולל, כלומר שלו. וכל מה שכתבתי לעיל וכל מה שאכתוב לקמן אינו מדבר כלל על מצב כזה. אולי רק אוסיף מה שיש להבהיר, כי אם ראש הכולל אכן מתנה עם האברכים שגם כספי משרד הדתות יגיעו לידו והוא שיחליט אם ומתי להעבירם, גם אז לא ברור אם יכולה להיות לו זכיה בכסף. האם משרד הדתות נותן את הכסף לפי מספר האברכים אך לא עבורם? האם אין זה כמו שלמדנו במי שנתן כסף לחברו (או, ליתר דיוק), לאשה? לא ברור לי הם התנו שהכסף יגיע היישר אליהם, אבל כמדומה שסברה פשוטה היא שגם אם האברך נאלץ להסכים לדברי ראש הכולל שהכסף של משרד הדתות מגיע אליו, משרד הדתות עצמו מעביר את הכסף עבור האברך. ולכן נוצר כאן מצב לא פשוט שצריך לנתחו, ואין לי תשובה זמינה. אולי זה בכלל מגדרי "דבר שלא בא לעולם?" או שמא האברך ממנה את ראש הכולל שיקבל עבורו את הכסף ממשרד הדתות והוא גם שליח וגם זוכה לעצמו מהסכמת האברך שניתנה מראש? בכל מקרה נראה לי שהאברך יכול לחזור בו מהסכמה כזו גם באמצע הזמן. אבל אם לא חזר בו והודיע, מאי? *** מכל התשובות שקראתי, החכמתי, ועתה אני מבין יותר את טענת אב בית הדין, הרב לוין, שאין ראש הכולל חייב לאברכים את התשלומים. לא ברי לא שהייתי מסכים למה שאמר, והדברים בוודאי ובוודאי תלויים בבירור המציאות שהיתה, אבל צד של קביעה כזו אני יכול לראות, גם אם איני אוהב. *** ומעל לכל עולה השאלה: כמה כוללים נמצאים בחובות? לכמה כוללים יש לשלם לאברכים? וכמה מהם בסכנת סגירה? וכמה כוללים יש בכלל? וכמה אברכים? הנקודה שלי היא שאם יש כה הרבה אברכים, ואין מספיק כוללים, ולא מספיק כסף לכוללים, אז האם לא הגון וראוי ללמד את האברכים מקצוע, שיעבדו חלק מהיום וילמדו חלק מהיום? (בלאו הכי זה מה שיקרה לחלקם... במקרה הטוב). אבל אלו דברים שבקושי מותר לחשוב ואסור לומר וכל שכן לפרסם... אבל גדולי תלמידי החכמים בכל אתר ואתר, יש עליהם חיוב לדאוג לשלום הציבור. תלמיד חכם במתא, כל עניני המקום עליו. אז מדוע הרב לוין ואחרים שותקים ואינם מוחים מפני הנהגת הכוללים הזו? האם זה בגלל שיש כסף? האם זה בגלל שהם סבורים שמותר לסמוך על הנס בכהאי גוונא (=באופן הזה)? ואולי, מה שסביר לי, הם אומרים לעצמם: אני נוהג כמו מורי ורבותי. מה הם שתקו ולא מחו ואף עודדו את התלמידים להפוך לאברכים, אף אני כן. וכבר יצאנו מן הענין הקודם לחדש. אלא שהענין החדש הוא כואב וחשוב שבעתיים, ונוגע לכולנו, לנו ולבנינו ולנכדינו. _________________ שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
תוקן על ידי בןציוןכהנא ב- 09/02/2010 01:01:36
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/2/2010 01:25 |
|
| |
אני לא מבין למה אין זה ראוי לתבוע את ראש הכולל לדין תורה, ולעכל את כספו לצורך כך.גם אם הם לא צדקו, ואין לראש הכולל אחריות אישית. מותר להם להתדיין איתו בדין תורה. אני חושב שזה שלילי לקבוע שאסור לתבוע תלמיד חכם לדין תורה. זה פתח לרמאויות. למה לתבוע לדין תורה נקרא לבזות את הת"ח?
|
|
|
|
| נשלח ב-9/2/2010 01:38 |
|
| |
כפי הנראה, הקביעה שראש כולל איננו מחוייב לשלם את המלגה החודשית, נובעת מהאיסור ליטול שכר על לימוד תורה. לאור זאת, המלגה איננה תמורה בעד עשיה כלשהי, אלא מלגה חודשית הניתנת ללומדי תורה לסיוע בכלכלת ביתם. מלגה זו דומה למלגות שניתנות לסטודנטים, על ידי תוכניות שונות ומגוונות. על מנת להעניק תוקף מחייב להתחייבות כזו, צריך ככל הנראה לעשות קניין כלשהו או התחייבות בכתב, וכפי הנראה הדברים אינם נעשים במרבית הכוללים.
הדמיון בין המלגה הניתנת בכולל למשכורת חודשית על עבודה, ניכרת במקומות שבהם ישנן דרישות מיוחדות מהאברכים ולעיתים רבות מדובר בתגמול כספי מיוחד עבור פעולות אלו. כך למשל סכום התלוי בשמירת סדרים: כתיבת חידו"ת; מבחנים מסירת "חבורות"; לימוד בחברותא עם בחור מתקשה; פעילות תורנית וכיו"ב, נראה על פניו כדומה בהחלט לשכר פעולה, וכאן יש גם קניין בהתחלת הפעולה וכמו בדוגמא של "רקוד לפני". ההיתר ההלכתי ליטול שכר במקומות אלו, הוא כנראה בכך שהתגמול איננו על הלימוד בלבד אלא על הפעולות הנוספות, כשם שהותר למלמד תינוקות ליטול שכר על "שימור התינוקות".
הוזכרה כאן גם האפשרות להתייחס למלגה של הכולל כ"שכר בטלה", אולם כמדומני שבהלכה מדובר באדם שאמנם ביטל ממלאכתו עבור פעולה מסויימת, כגון מי שנמנע מלעבוד בשדותיו בשביל לדון. דווקא העובדה שמרבית האברכים לא יוצאים לעבוד גם כשהם יודעים שלא יקבלו מלגה בחודש זה, שומטת את ההיתר של "שכר בטלה". בדוגמאות שהזכרתי של תגמול מיוחד עבור פעולות מסוימות, קשה עוד יותר להגדירם כ"שכר בטלה".
________________
הסוגיה השניה שהוזכרה כאן של מתן כלים אפשריים לפרנסה לתלמידי הישיבות, היא אכן אחת הסוגיות החשובות ביותר על סדר היום. קריאת הטוקבקים הרבים על הכתבה שבהודעת הפתיחה, מלמדת שהסוגיה אכן בוערת ונמצאת במוקד הויכוח הציבורי. אני כבר עוסק בתחום כשש שנים, ואני רואה בהחלט שינוי גדול בהתייחסות לנושא, אבל ברור שעדיין דרך ארוכה לפנינו. אינני חושב להיכנס כאן לסוגיה זו, אבל אני גם כן סבור שהפסק דין הנ"ל מתקשר היטב למצב הקשה בו נמצאים הכוללים.
________________
בנוגע לנתונים על הכוללים, ישנם נתונים מדויקים על סכומי הכסף שהמדינה מעבירה אליהם, אבל המידע על הסכומים המגיעים מחו"ל איננו נמצא לדעתי אצל אף אחד. מספר אברכי הכוללים עומד על למעלה מ-60 אלף והוא גדל בכל שנה באלפים רבים.
מעט נתונים:
בשנת 2009 תמכה המדינה בכוללים בסכום של 948,494 אלף ש"ח (קרוב למליארד ש"ח), הבטחת הכנסה לאבכים הסתכמה בשנה זו ב-132,709 אלף ש"ח.
מקור http://147.237.72.152/magic94s/mgrqispi94.dll?APPNAME=budget&PRGNAME=doc3&ARGUMENTS=-N2009,-A20
בשנת 2007 התחלקו כספי התמיכה בכוללים ל-1,132 מוסדות.
את הרשימה מליאה כולל הסכומים ניתן לראות כאן
http://cms.education.gov.il/educationcms/units/hofesh/deenveheshbon/2008/2008/tmichot.htm
_________________
אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/2/2010 01:45 |
|
| |
ההיולי
תביעה לדין תורה היא מעשה לגיטימי בהחלט, אינני חושב שהייתה ביקורת לגביו. עיקול (לא עיכול ח"ו) חשבון הבנק הוא צעד קיצוני ומיותר, ככל הנראה כלפיו הושמעה הביקורת. זהו צעד שננקט כנגד חשש לרמאות וגניבה, ולא כנגד ראש כולל שפרנס אותך מספר שנים וכעת נבצר ממנו לעשות זאת. בעיני, צעד זה עשוי רק לפגוע ברצון של ראש הכולל לגייס את הכסף הנדרש להשלמת המלגה החסירה.
כמובן שישנו הבדל גדול אם העיקול הוטל על חשבון הבנק של העמותה או על חשבון הבנק הפרטי של ראש הכולל, במידה ומדובר בחשבון בנק של העמותה ניתן להתייחס לכך ביתר הבנה. כפי שציין מיימוני, זהו אחד הפרטים החשובים ביותר שחסרים לנו בתמונה.
_________________
אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/2/2010 09:45 |
|
| |
בן ציון
סבורני שאין צורך להגיע לאיסור ליטול שכר על לימוד תורה, כדי לראות את דמי הכולל כמלגה ולא כשכר. האיסור רלוונטי כאשר אני מלמד מישהו או לומד עבור מישהו, כלומר, שלהוא יוצא רווח ישיר מלימודי. לימודי הכולל אינם משרתים איש, מלבד את הלומד עצמו ואת כל העולם שהוא מחזיק. אין זיקה ישירה לראש הכולל או למישהו אחר, אלא אם כן הוא כותב חבורה על מנת לפרסמה בפרסומיו של הכולל או משהו כזה.
אני מסופק אם שייך כאן שכירות מדין 'שחוק לפני', שכל קציצה מראש על פעולה מחייבת. גם לצורך דין זה צריך לראות איזשהו שירות שמעניק הפועל לשוכר. אולי הכבוד להיות ראש כולל ייחשב ככזה.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/2/2010 23:52 |
|
| |
השירות הוא הוא עצם החבירה אליו שעפ"ר מזכה אותו בתרומות נאות לפי גודל הכולל העולות על תוספת ההוצאות שעליו להוסיף לכל אחד. וגם שעכשיו מפסיד מ"מ לכך נשכר.
|
|
|
|
|
