בס"ד
לחברי וצופי הפורום היקרים ...
שבוע טוב ומבורך ...
הבאתי הנה עוד כמה דברי מוסר להתחזקות באמונת ה' ובישועתו והארה לדעת מה הם הקליפות המעכבות את התשובה עוד מנערותינו ...
מתוך: מאגר תורת אמת - מוסר - עבד השם ...
אבי האמונה
את יסוד האמונה קיבלנו מאברהם אבינו ע''ה, שיצא בתפיסתו המהפכנית נגד כל העולם. בזמן ההוא הייתה רווחת ההבנה המוטעית, שרק את מי שרואים בעיניים בפעולותיו הטובות או הרעות, כגון השמש, הירח והכוכבים, להם ראוי לעבוד. אבל את הקב''ה, שהוא בורא העולם ומנהיגו, לא היה אדם מכירו ולא יודעו, להוציא יחידים בעולם כחנוך, מתושלח, נח, שם ועבר, שהם ידעו את מי שאמר והיה העולם ועבדוהו. ובמה נתייחד מהם אברהם אבינו? בכך שפירסם את שם ה' והפיץ אמונתו בכל העולם, להודיע שיש אלוה אחד ולו בלבד ראוי לעבוד. אמונה זו הועברה מדור לדור. מאברהם ליצחק, מיצחק ליעקב וממנו לשבטי ה' ולכל ישראל עד היום הזה. נמצאת אמונתנו באה מכוח הקבלה, איש מפי איש, עד אברהם אבינו, כמש''כ בתורה: ''כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט''.
כיצד מגיעים לאמונה
כאשר יתבונן האדם סביבו, אי אפשר שלא יתפעם לבו ויתרגש מעצמת הבריאה שברא הקב''ה בעולמו ומיפי תארה. השמש מאירה ביום. הירח בלילה. כוכבים לאלפים ולרבבות, אשר כל אחד ואחד מהם עולם גדול ומסתורי, פזורים כנקודות בחלל המרחבי העצום, הבלתי נתפס, של היקום. מהם גדולים פי כמה מכדור הארץ. השמש לבד גדולה מכדור הארץ מאה ושבעים פעמים (רמב''ם יסודי התורה פ''ג) ! זולת מה שרואים פעולתם והשפעתם על הארץ, אין לנו שום השגה לגבי טיבם ועניינם. רק אנו מבינים ש''כולם בחכמה עשית'', כי אי אפשר שיהיו מעצמם. וכבר אמר ישעיה הנביא (בפרק מ): ''שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה''. את ההכרה במציאות הבורא ניתן להשיג באמצעות פעולה פשוטה להדהים. די בזה שנושאים עיניים למרום ורואים את כל אלה ואז כבר פשוט יותר להווכח ולראות את אותו מי שברא אלה.
דהע''ה עצמו גם הוא נשא עיניו למרום וגם הוא ראה ''מי ברא אלה''. בתהילים פרק ח: ''כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננתה'', רואים שנשא עיניו למרום. ושם בפרק קד: ''מה רבו מעשיך, ה', כולם בחכמה עשית. מלאה הארץ קנינך'', נוכחים שהוא גם ראה ''מי ברא א לה ''.
ישרוק הרואה וייבהל המתבונן בהיבחן גוף האדם. מה רבו פליאות נפלאות הבורא, יתברך שמו, בהקימו מערכת חיסונית עצמית להגנת הגוף, להחלמתו ולהחזקתו. הנה גם עצמותיו ובשרו, גידיו ושריריו, עורקיו, המתפצלים לורידים, וורידים לנימים ובני נימים לאלפים ולרבבות, כולם פועלים נאמנה ובהתמדה כאחד לקיום חיותו. חכמת יצירת הולד, גידולו וקיומו בחדרי בטן, ואופן יציאתו לאויר העולם, בהכנת הגוף המוקדמת לנצרך לו, בלתי נתפסת בשכלנו המוגבל.
מנפלאות הבורא, שמשך חוט של חן על האדם, שעל ידו מכובד האדם ומקובל אצל אחרים.
ומנפלאות הבורא שפניו של האדם ותנועותיו הדקות מעידים על מהותו ועל מצב רוחו. שמחה ועצב, כעס ורצון, הכנעה וגאוה, שחוק ורצינות, צער ושביעות רצון, טוב לב והיפוכו, באים לידי ביטוי בציורים שונים על לוח הפנים של אדם אחד (''חיי עולם'' פרק א).
''בזמן שאדם מתבונן בדברים אלו ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם כיוצא בו, ויראה חכמתו של הקב''ה בכל היצורים וכל הברואים, מוסיף אהבה למקום, ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב המקום, ברוך הוא. ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו, כשיעריך עצמו לאחד מהגופות הגדולים, וכל שכן לאחת מהצורות הטהורות, הנפרדות מן הגולמים, שלא נתחברו בגולם כלל. וימצא עצמו שהוא ככלי מלא בושה וכלימה, ריק וחסר''. (רמב''ם יסודי התורה ספ''ד).
כל הנראה טבעי ורגיל, הדרך היא שאין רגילות להתבונן בו. אבל המתאמץ להתבונן היטב בענייני אמונה, תגיענו התבוננותו להחכים, להבין ולדעת שהקב''ה ברא את העולם. לכן מספרת התוה''ק מעניין הניסים והנפלאות שעברו על אבותינו הקדושים ועל ישראל במצרים, לאפשר לכל אחד מאתנו ולתת לנו כלים לחיזוק האמונה.
ניסים גלויים ונפלאות הנראים לעין, יש הרבה סיכויים שישפיעו מיד ולטובה. לכן כתוב בתורה: ''אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'', שזה מהניסים הגלויים הגדולים שנעשו לישראל, וידיעתם תורמת הרבה לחיזוק האמונה (ספר ''הגיד לעמו'' בהקדמה).
בסנהדרין צ ע''א: ''האומר אין תחיית המתים מן התורה, אין לו חלק לעוה''ב''. פרש''י, שאפילו מודה ומאמין שיחיו המתים, רק הוא טוען שאין לזה רמז בתורה, הרי הוא כופר ואפיקורס. שהואיל ועיקר תחיית המתים מן התורה, מה לנו ולאמונתו. וכי מהיכן לו לדעת שכן הוא? הלכך, כופר גמור הוא! עכת''ד. כוונת רש''י הקדוש, שהאמונה בתחיית המתים יוצאת ובאה מהתורה הקדושה ומהקבלה דור אחר דור, ואינה נובעת ולא נלמדת מצד השכל העצמי בלבד. מפני שהשכל מפעם לפעם יכול לשנות ההבנה להבנה אחרת. לכן, הלומד משכלו, מה לנו ולאמונתו? שאמונתו אינה כלום! כי עיקר האמונה מכוח הקבלה ומכוח התורה שנצטווינו בהם. מי שיש לו ואוחז בקבלה ובתורה, אין רוחות בעולם שיזיזוהו ממקומו. ועיין באר שבע סנהדרין שם, וי''ל.
על מה שכתוב במכות (כד.): ''בא חבקוק והעמידן על אחת - וצדיק באמונתו יחיה, '' ביאר המהרש''א, שמה שכתוב ''אחת'', הכוונה לאמונה, שהיא אחת. ומה שכתוב ''והעמידן'', שהוא ל' רבים, הכוונה לשתי המצוות הראשונות שבעשרת הדברות, שהן ''אנכי'' ו''לא יהיה לך'', שאת שתיהן שמענו מפי הגבורה. וכוונת הכתוב ''וצדיק'' כוללת כל אדם מישראל בכל עת. והוסיף המהרש''א, שכאשר כתב דוד המלך (בתהלים קיט): ''כל מצוותיך אמונה'', רצה לומר את עיקר הדברים שאמרנו, שכל המצוות נכללות במצוה אחת, היא מצות האמונה. והאמונה המדוברת היא האמונה שה' הוא אחד. וכמו שה' הוא אחד שאינו ניתן לחלוקה, כך גם כל מצוותיו הן אחת, ואינן ניתנות לחלוקה. וכולן נכללות במצוה אחת, היא מצות האמונה.
נמצא שמה שאמרו חבקוק ודוד המלך הוא דבר אחד.
מה מקלקל את האמונה?
(בראשית רבה פרשה ח אות ח): בשעה שהיה משה כותב את התורה, היה כותב מעשה כל יום ויום. כיון שהגיע לפסוק הזה, שנאמר: ''ויאמר אלקים נעשה אדם'', אמר לפניו: ריבונו של עולם, למה אתה נותן פתחון פה למינים, שהרי אתה כותב: ''נעשה אדם'', לשון רבים, ולא אעשה אדם. אמר לו הקב''ה: כתוב נעשה אדם, והרוצה לטעות יטעה.
ביארו המפרשים, שהקב''ה לימדנו מדת הענוה. שאפי' אם גדול הוא, יימלך בקטן ליטול ממנו עצה. ומי שרוצה לטעות, רצונו לטעות בכוונה תחילה. ואיש כזה אין צריך לחוש לו, שתמיד ימצא תואנה לטעות ולדבר נגד התורה והיהדות. וידוע הפתגם: למאמין אין שאלות, ולכופר לא תעזורנה תשובות. הקב''ה, ישתבח שמו, ברא את העולם באופן נפלא כ''כ, שלקבל אמונה ויראת שמים יהיה אפשר רק למי שמסתכל על הבריאה בעיניים כשרות ובריאות. והנביא זועק (בסוף הושע): ''כי ישרים דרכי ה'. צדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם''. לכן, לאותו גוי, ששאל ''מי ברא את העולם?'', אמר רבי עקיבא שיבוא בעוד ג' ימים לקבל תשובה. ומשבא הגוי אמר לו: ''כשם שהבגד מעיד על החייט והבית על הבנאי, כך העולם כולו מעיד על הקב''ה''. נשאל, אם כן, מדוע לצורך תשובה פשוטה וברורה כל כך דחהו ר' עקיבא ולא השיבו מיד? התשובה על כך שורשה עמוק ואמיתי. ר''ע דחהו ב''לך ושוב'' כדי לבוחנו אם הוא באמת רוצה לדעת. ואם הגוי לא שכח ושב אחרי ג' ימים, סימן שהוא רוצה לדעת אמת ואמונה. מי שאינו רוצה לדעת, אלא לקנטר ולהתווכח, עליו נאמר: והרוצה לטעות יטעה. ופושעים יכשלו בם.
קל כעת להבין מדוע קשה מאוד להסביר אמונה לאדם שפגשת בלכתך בדרך והוא משום שלא הכין עצמו לדעת, וגם אינו רוצה לדעת. וע''ז נאמר: ''כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע'' (יבמות סה:).
ב''חק לישראל'' (בלק יום רביעי) מוזכרים אלה שאין להם חלק לעוה''ב: האומר אין תחיית המתים. ואין תורה מן השמיים. והקורא בספרים חיצוניים. אילו הם בבחינת ספרים חיצוניים? ביאר הר''ב שם: ''כגון ספרי מינים - ספרי אריסטו וחבריו, ובכלל זה שירים של עגבים ודברי חשק, שאין בהם חכמה ולא תועלת אלא איבוד זמן בלבד''. והוסיף רבנו הסטייפלר זצוק''ל בספר ''קריינא דאיגרתא'' (ח''א סי' קי והלאה), שחל איסור חמור, נורא ואיום, על לימוד בספרים שיש בהם כפירה ואפיקורסות, רח''ל. והוא אביזרייהו דעבודה זרה שדינו ביהרג ואל יעבור. ואין שום דבר ושום מצב בעולם אשר מחמתו יהא, ח''ו, צד היתר בזה אפי' אם עי''ז יצטרך לחזר על הפתחים כל ימי חייו! ומסתבר, שאם מחבר הספר היה אפיקורוס, רח''ל, ודאי שגם בדבריו נמצא דברים רעים וטמאים. ובכלל ספרי מינות גם ספרי היסטוריה שיש בהם כפירה, רח''ל, בחידוש העולם וכיו''ב. וספרים אלה מהפכים את הקוראים בהם למינים ואפיקורסים, רח''ל.
וכן מקום שמלמדים בו דברי תיעוב וזנות, ובפרט לילדים קטנים, הרי הם מטמאין ומטמטמין מוחם בהרהורים רעים מקטנותם, להשחית את נחלתם, רח''ל. ובודאי שלבתי-הספר שלומדים בהם אפיקורסות או דרכי הזנות, אסור לשום ישראל לשלוח בניו ללמוד שם. וכן המפלצת המטמאה הנקראת: ''טלביזיה'', אשר בה העין רואה כל התועבות שבעולם, ע''ז, ג''ע ושפ''ד, עם כל פרטי פרטים שלהם בתעמולה עצומה לפריצות וגירויים נוראים לחיי הוללות והפקרות ולפריקת עול, יצילנו ה'. כל אלה גורמים למסתכל בתשדירים הטמאים ואפילו בחדשות סכנה גדולה לכל יהדותו. והמסתכל בה אפילו דרך אקראי בעלמא, כבר ממיט על עצמו קרירות באמונה ובירא''ש שלו!
כבר מפורסם בעולם, מן הניסיון, שהנותן עיניו במכשיר מטמא זה, נהפך לאיש בליעל פורק עול. ובכלל האיסור הם עיתונים ושבועונים מטמאים ומנוולים, מלאי זוהמת הנחש הנוראה, שכל ג' עבירות החמורות כלולות בהם בכל מיני גירויים ותועבות המותאמים לאנשים מקולקלים. ובאמת, איסור חמור מאוד להכניסם לבית יהודי, וכ''ש וק''ו לקרוא בהם ולהביט בתמונות שבהם. אחד האנשים ואחד הנשים והילדים - כולם בכלל האיסור, שנאמר: ''ולא תתורו לבבכם ואחרי עיניכם''. וביארו חז''ל (ברכות יב:): ''אחרי לבבכם'' - זו מינות ''ואחרי עיניכם'' - אלו הרהורי עבירה. ואוי לנו מיום הדין ויום התוכחה.
וכן כתב מרן מלכא שליט''א ב''ילקוט יוסף'' (ח''א עמוד קכו): עצם הכנסת טלביזיה לבית, מלבד שיש בזה מושב לצים וביטול תורה, עוד בה שמגרה יצר הרע בעצמו כשמסתכל בסרטים המלאים זימה, המלאים פריצות ותועבות אשר שנא ה'. וגדול עונו מנשוא. ועתיד ליתן את הדין. והחרד לדבר ה' ימהר לסלק הטלביזיה מביתו!
והרמב''ם (בהל' ע''ז פרק ב) כתב, שיש ספרים רבים שכתבו מינים ואפיקורסים וצוונו הקב''ה שלא לקרות באותם ספרים כלל, ולא נהרהר בהם ולא בדבר מדבריהם, ואפי' להסתכל בדמות הצורה (שעל הכנסיה) אסור! והוסיף בפירוש המשנה (ע''ז יא:), שעיר של אומה שיש בה ע''ז, אסור להיכנס לתוכה בכוונה, ק''ו בית של עבודה זרה עצמו (הנקרא כנסיה) שאסור לנו להתבונן בו וכ''ש להיכנס בו.
ובשו''ע (סי' שז): ''מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק, אסור לקרות בהם בשבת, ואף בחול אסור משום מושב לצים. ובדברי חשק יש עבירה נוספת, שמגרה בעצמו יצר הרע. ומי שחיברן ומי שהעתיקן, ואין צריך לומר המדפיסן, מחטיאים את הרבים''. והוסיף בס' ''מנוחת אהבה'' (ח''א עמוד רלו), כי גם העיתונים של החרדים לדבר ה', הנמנע מלקרותם אפילו בחול (!) ישא ברכה מאת ה'.
יש אנשים חסרי דעה, המאמינים לכל מה שכתוב בעיתון או מפורסם ברשות הרבים וכ''ז נובע מחמת חלישותם באמונה בבורא עולם ובתוה''ק. מי שחזק באמונה תמימה בבורא עולם לא יתפתה להאמין לכל דבר שכתוב או מפורסם ברחוב.
מצוי מאוד בקרב אותם האנשים, שיש להם הרבה שאלות על האמונה ועל התוה''ק, שהם מאמינים במיני סגולות שונות ומשונות נגד עין הרע וכיו''ב. הם מאמינים בנעל קטנה התלויה ומתנדנדת באוטו ותולים תקוותם בפרסה נגד עין הרע. וזה פלא! בתורת ה' הקדושה והטהורה ובמצוותיה המזככות הם מסתפקים וחוששים, אבל בחתיכת ברזל חלודה תולים תקותם שתהי' להם הצלחה... הנוהג כן עליו נאמר: ''פתי יאמין לכל דבר'' (משלי יד, טו).
תופעה זו מאפיינת את רוב מיני האפיקורסים. אבל זה לא משום שקשה להם להאמין בדבר שאינם משיגים בשכלם. להיפך, כל המינות שלהם באה להם ע''י אמונה... ! אמונה קלוקלת בדברי מינות ששמעו או ראו בעיתונים ובספרים ההם, ומבלי לבדוק אחריהם הם מאמינים לדבריהם, וסומכים עליהם לכפור בתוה''ק. וכן פתאים רבים הולכים שבי אחר מי מהסכלים הטפשים, הרוצים לטעון שהאדם התפתח מקוף. וכרחל אחר גוזזיה נאלמה הולכים רכוני ראש אחר דברי הבל כיו''ב, כגון שהאדם קיים מליוני שנים וע''י סיבות שונות התפתח למצבו הנוכחי. והרי רוב הפתאים טוענים שאינם מאמינים אלא בדבר שיראו בעיניהם. אם כן, כיצד מאמינים לדברי הבל אלה?! מה גם שהטועים עצמם מודים שאינם יכולים להוכיח דבריהם והכל השערות בעלמא.
לכן, במקום להיאחז בהשערות רשעיות תלושות ולהישען על קנים רצוצים, עדיף להאמין ולסמוך על תורת ה' הקדושה והצרופה, שהיא בעלת מסורת רצופה יציבה בת אלפי שנים, שאין עליה עוררין, שאנשים גדולים ועצומים, מזמן משה רבנו ועד היום, קיבלוה באהבה ובאמונה תמימה (=ממשלמה) והעבירו לנו את הדת בכפפות של משי ואת התורה על מגש של כסף.
עד כמה סופרים רשעים מזיקים לנשמה בספריהם החיצוניים ובמאמריהם נגד הדת והתוה''ק, נלמד ממש''כ אבן עזרא בפרשת ''יתרו'' עה''פ: ''אנכי ה' אלקיך'': ''ופשע מי שאינו מאמין בשם, גדול מפשע עובד ע''ז''! אותם אפיקורסים רשעים, המתירים לעצמם לחיות עפ''י התאוות והרצונות הנמוכים שלהם, המחטיאים את הרבים בדעותיהם ההרסניות ומסבירים הכל עפ''י נטיית הלב ועפ''י ביאור מוטעה של הממצאים ועפ''י הפסוק ''אמר נבל בלבו אין אלקים'', פשעם הריהו חמור יותר מפשעו של עובד ע''ז. כי סוף כל סוף עובד עבודה זרה מאמין בתנ''ך הקדוש ובחידוש העולם ויודע שהכל אמת, אלא שלפי טעותו מאמין גם בשיתוף, רח''ל. אבל אותם נבלים אומרים ומחדירים בלבם של הקוראים שאין אלקים, ח''ו. וכל העוסק וכל הנותן דעתו בתכניות המדע על היווצרות העולם ועל היווצרות האדם וכיו''ב, ה''ז אפיקורוס שעונשו חמור יותר מעונש העובד ע''ז. ובהלכות ע''ז (פ''ב' ה''ה) פסק הרמב''ם, שאפיקורוס - אין מקבלים אותו בתשובה לעולם, שנאמר: ''כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים''. ומכאן מודעא רבה לאורייתא שאסור לעיין ולקרוא בספרים שנכתבו ע''י אנשים אפיקורסים, ריקים ופוחזים. אחד ספרי היסטוריא ואחד סתם סיפורים. רק ספר שקיבל הסכמה מגדולי וחכמי הדור שליט''א והוא כשר לקריאה. לא זולתו.
אחת מני רבות אביא דוגמת משל שנכתב ע''י משכילים רשעים, ונראה כיצד בתוך המשל טפטפו את רעל הארס והשנאה לדת, לתורה ולמצוות.
גוזל נשרים קטן נפל ממקום גבוה לדיר של עזים וכבשים. שם אכל וגדל, עד שצמחו לו כנפיים ועף גבוה לשמים. לימים פגש התיש את הנשר ואמר לו: ''אולי תשוב אלינו לחיות עמנו? הרי בעבר היינו בעדר כולנו. '' אמר לו הנשר: ''לך יש זקן שחור מגעיל ולי יש כנפיים שאני יכול לעוף בהן למעלה ולעשות מה שאני רוצה! ! !''
ננתח את המשל הנבזי הזה, כדי שאחת ולתמיד נוכיח את חסרון דעתו של בעל המשל ואת כוונתו הזדונית להוליכנו שולל, בתמימותו המעושה, אחר דעתו הנפסדת. הבה נבדוק ונראה מה בא משל השטנים הזה ללמדנו:
הגוזל במשל הוא יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, שחי חיי הפקרות במרומי פסגת האשליה, עד שפעם התהפך עליו הגלגל ונפל מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, הישר לתוך הדיר המלוכלך של העזים והכבשים, שהם, ''כמובן'', אנחנו שומרי התורה והמצוות, ההולכים כצאן אחר הרועה ''מבלי לחשוב'' ומבלי לפנות ימין ושמאל... אחר שנפל לשם שלא מרצונו, בגלל דיכאון או בגלל מצב נפשי רעוע אחר, החל לגדול ולהתחזק ע''י שספג משלוותם ומטובתם של מארחיו התמימים, עד שלבסוף הבריא לחלוטין והתחזק שכלו. כעת שב והתבונן על מצבו ועל סביבותיו ''בשכל בריא'' והבין שנקלע לתוך ''חבורת בהמות'' (ח''ו) שאין להם דעת, ההולכים כצאן לטבח ומפסידים חיי ההוללות וההפקרות של העוה''ז. ''אני נשר'', אמר לעצמו, ''ממני לא יוכלו לעשות כבשה תמימה. הם כבר שקועים ב''רפש'' עד צוואר. אבל אני לא חייב להיות כמותם. אני יכול להתרומם מעליהם, ומלמעלה לחלוש עליהם ועל כל סביבותי''. והוא באמת ''התרומם'' אל על וחיש קל מהרה גילח זקנו ותלש פאותיו, רחץ את עצמו מה''לכלוך'' השחור שדבק בו ופרח לדרכו, דרך רשעים. לימים, פגש היהודי שומר התורה את אותו מופקר וניסה לקרבו אל הדרך הישנה, הטובה, דרך האמת. ''לך יש זקו שחור מגעיל'', אמר לו המופקר, ''ולי יש כנפיים שאני יכול לעוף בהן למעלה, להינתק מן התורה והמצות ולעשות מה שאני רוצה!!!''
מה עוד בא המשל הנבזי הזה ללמדנו? - שהרצון חשוב יותר מן הצורך, וכשיכולים לעשות מה שרוצים זה טוב מאוד. שזקן זה לא טוב, ושלהיות עבד ליצרים זה עדיף מלהיות עבד ה', ח''ו. וע''י משלים כאלה ואחרים מחדירים שנאה ליהדות ומעודדים להגביה עוף כנשר מעל מחשכי הזמן, ולנסוק מעל התהום הרובצת תחת, לחיות חיי הוללות והפקרות. וכבר כתב הרב נאמ''ן שליט''א כי משל זה נכתב ע''י מסכילים, רשעים, ארורים. ופלא על מרן הגרי''ח זצוק''ל שהעתיק משל זה לספרו ''משל ונמשל'' (סימן מט). ועיין בקובץ דרכי העיון עמוד 76 שניתח את המשל הנ''ל באופן אחר קצת.
עכ''פ למדנו לשמור העיניים גם מספרים חיצוניים, גם מן הטלביזיה וגם מעיתונים, לבוא לקיום הפסוק: ''ולא תביא תועבה אל בתיך. שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו, כי חרם הוא''.
בספר ''חיי עולם'' (סי' כז) מבואר, שכל הספקות והבלבולים בענייני האמונה אינם נמצאים אלא בלב הבעל גאוה. כי כל המתגאה, אור השכינה מסתלק ממנו וכאילו עובד ע''ז וכאילו כופר בעיקר. וחושב עצמו לחכם גדול שיכול להבין הכל. ומסתפק ומתבלבל באמונתו. מי שלא זכה עדיין למידת הענווה האמיתית, אמנם אפשר שהתנהגותו שבפועל נראית כהתנהגותם של ענווי ארץ, שאינם חסים על כבודם ומקבלים כל אדם בנחת ובהכנעה, אבל באמת, מתחת לפני השטח, קבורה הגאוה בלבו והיא שרירה וקיימת. ורק ע''י שילמד וישיב אל לבו חומרה הנורא של הגאוה ומעלתה היקרה של הענווה, שהיא עולה על כל המידות הטובות, רק אז יעלה בידו ויצליח להיכנס לעולם התורה, להיות בעל אמונה, בעזהי''ת.
בספר ''ברכת פרץ'', לרבנו מרן הסטייפלר זצוק''ל (פ' וארא), הוסיף ואמר, שהכפירה איננה תולדה של חסרון הדעת. אלא באה מחמת תאוותיו ורצונו לכפור. וממילא משתבש בדעתו, ואינו בא להתבונן בעצמו ובמהלכיו כלל ועיקר. ולכן אפילו במה שכבר הוחזק אצלו פעמים אין מספר כאמיתי ונכון, ואפילו שנוכח באמיתתו וגם ראהו בעיניו, אעפי''כ הוא כופר בהכל, שמחמת תאוותיו ומידותיו הרעות, אין הוא מתבונן ואינו חושב. ומדויקת לשון התוה''ק: ''ואשר לא שם לבו אל דבר השם''. עיין שם.
כיצד יתכן שבמכת ברד לא נבהלו המצרים לשמור על ממונם ועל בהמתם ולהכניסם תחת כנפי מסתור? הרי כבר ראו בעיניהם ונוכחו על עצמם ועל בשרם, שכל המכות שניחתו עליהם עד עתה היו קולעות ומכוונות אל חוט השערה, ועמדו יציב במבחן האזהרות שהזהירם משה רבינו ע''ה! כיצד יתכן שעדיין תעמוד הכפירה במלוא תוקפה, כשהיא מתעה ומטעה ומשבשת הדעות? האמנם לאחר כל המכות הללו אפשר שלכפירה יהיה עדיין פתחון פה? מכאן רואים שמקור נביעת הכפירה אין הוא מעומק המחשבה. להיפך! הכפירה יוצאת מן הרצון הפרוע להמשיך במעגל התאוה, כשהיא נדחפת ומומרצת ע''י תענוגי ההבל. ומשמחליטים שלא לחשוב ולא לשים לב אל האמת, אזי מתגמדים באמת ובאים לחיות חיים קלים ושטחיים. וזהו דיוק הפסוק: ''ואשר לא שם לבו אל דבר השם. ''
אחד מגדולי המוסר אמר פעם: ''מי שלא מאמין הוא פשוט משוגע... הוא חסר דעה! התנאים, האמוראים, ראשונים ואחרונים, מגדול ועד גדול, כולם אנשים גדולים, לימדונו להאמין. '' (ס' ''יראה ודעת'' ח''א דף כח).
העולם מחודש ולא קדמון
מיסודות האמונה להאמין שהעולם מחודש ע''י הקב''ה. לא כהסכלים והטפשים הקוראים לעצמם ''אנשי מדע''. לא כטענת חלק מהם, שהעולם בן מליוני שנים והוא קדמון מאוד. לא כהשערותיהם הכוזבות, לא כממצאיהם המדומים ולא כחשבונם השגוי, שבודקים הפחמן בעצים ובגלמים ועפ''י הממצאים יוצאים בקביעה נחרצת שהם קיימים חמשה, עשרה או מאות מליוני שנים. בדיקותיהם תהו ומסקנותיהם הבל ונקודת יציאתם רעות רוח. כדי שהים יהיה מלוח, לא צריך שהקורא ימתין כמה מליוני שנים, עד שהמלח יתמוסס וישוה ריכוזו בכל הים. די בכד שישפוד לשם את המלח וברגע אחד יערבב את הכל...
אנו מאמינים באמונה שלמה, שהקב''ה ברא את כל העולם. והעולם יהיה קיים ששת אלפי שנים, שהם כנגד ימי השבוע, ''וביום השביעי שבת וינפש'' (ראה עבודה זרה ט.).
לפי חשבוננו, אנו נמצאים כעת קרוב לסוף האלף השישי, כשכבר חלפו עברו מאז בריאת העולם חמשת אלפים ושבע מאות וחמישים וארבע שנים. התורה וספרי הנביאים מספרים לנו על דמויות ממאורעות העבר שחיו באלפי השנים הללו. וכשמחשבים את הזמן שחלף מימיהם ועד היום, אין מוצאים חריגות ואי דיוקים. להיפך מוצאים שהחשבון מתאים ומדויק מאוד עד ימינו אלה. על שאלה חשבונית זו אין אדם רציני מתווכח.
כידוע, מלפני כמאה וחמישים שנים, החלו המדע והטכניקה להתפתח בצעדי ענק, ומאז ועד היום הם באים בגילויים מרעישים ומדהימים. בין הגילויים החשובים נמנים: החשמל והטלפון, מחשבים, מכוניות, מטוסים ולווינים למיניהם, שרואים ומגלים כל נקודה על פני תהום. וכבר מצאנו שהזוה''ק (בפ' נח עה''פ: ''בשנת שש מאות שנה לחיי נח'') כבר ניבא זאת מראש, באומרו שבשנת השש מאות לאלף השישי יבקעו מעיינות החכמה ויתגלו סודות. והדברים מדויקים ומותאמים בדיוק נמרץ לכל מה שרואים היום. אבל לפי דעתם העניה של חלק מן הסכלים הטפשים, שהאדם קיים מליוני שנים, מדוע אם כן רק לפני כמאה וחמישים שנים בלבד החל המדע להתפתח? כי מה הם מאה וחמישים בתוך כך וכך מליוני שנים?! מי יודע לחשב כמה פעמים 150 שנים נכנסים בתוך מליוני שנים? לא מתאים לאדם חושב להניח, שלאורך מליוני שנים לא ידעו כלום מחכמה זו, ורק כעת, פתאום, מגלים, מתפתחים ומחכימים. נמצא שאמונתם הרעועה והגיונם הרצוף של אותם טפשים, חסרי מדע האמת, כמו באה לחזק את טענתנו לחידוש העולם ע''י הקב''ה לפני למעלה מחמשת אלפים ושבע מאות וחמישים שנים (ספר ''היקר מלל לאברהם'').
אנחנו, עם ישראל, מאמינים בני מאמינים, באמונה פשוטה ושלמה שאין בה דופי, שבאותה נקודת ראשית, המצוינת בתוה''ק, ''ברא אלקים את השמים ואת הארץ''. כמו כן, יודעים אנו שלא התפתחנו להיות קופי אדם אלא ברגע ''ויברא אלקים את האדם בצלמו'', ''זכר ונקבה ברא אותם''.
מעתה בתפילת ''חונן הדעת'' נבקש גם עבור אותם סכלים ריקים.
מצות ידיעת השם יתברך
כתוב בתורה: ''וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד''. ופסוק זה, שאנו אומרים שלוש פעמים בכל יום, משובץ בשבח היקר והנפלא ''עלינו לשבח''. נמצא שיש מצוה בתורה לדעת את ה'. ידיעת ה' היא דרגה יותר גבוהה מאמונה בה'. אמונה זה לא דבר שרואים בעיניים. אמונה זה לא דבר שמבינים בשכל הפשוט. אדם אומר לחברו: ''אני מאמין לך שאתה דובר אמת'', כיוון שאינו יודע מה חברו חושב בלבו. אבל כשרואה שיש ביד חברו אלף שקלים, אי אפשר לומר: ''אני מאמין שיש בידך אלף שקלים'', אלא: ''אני יודע''. שלשון ידיעה נופל על דבר הנראה בעיניים או הנתפס בשכל. כמו כן, מצות ידיעת ה' אינה באה על ההאמנה בלבד, אלא אנו מצווים לדעת את ה' כאילו ראינו בעיניים.
כל בר דעת, שעיניו בראשו של הדבר שהוא מתבונן בו, עיניו לנוכח יישירו ויתבונן היטב ויראה, שלא יתכן שכל העולם הנפלא שרואים בעינינו, וכל החכמה הנפלאה, הנעוצה בבריאת האדם ובכל בעל חיים גדול וקטן, נעשית מאליה מבלי מנהיג המכוון את הכל. לחשוב אחרת הוא דבר שאין הדעת סובלתו. ובס' המוסר ''חובת הלבבות'', בשער הבחינה, הביא על זה משל: אם נראה ציור יפה מאוד מונח על השולחן, כשלידו פזורים צבעים, מכחולים ויתר כלי הציור, רק הצייר איננו, האם יעלה על דעתנו לומר שהצבעים נשפכו על הבד ובמקרה יצא והתקבל ציור נפלא כל כך?? האומר זאת, ודאי לשוטה גמור יחשב.
אמנם גם שוטה אפשר שיבין שיצירה מעידה על קיומו של יוצר שיצרה. עפ''י זה אמר ר' עקיבא לאותו גוי, ששאל מי ברא את העולם: כשם שהבגד מעיד על האורג שארגו והדלת על הנגר והבניין על הבנאי, כך העולם מעיד על בוראו. וכתב הרמב''ם (בפרק א' מהל' יסודי התורה): ''יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא''. מובן שאי אפשר לראות את השי''ת, כמש''כ: ''כי לא יראני האדם וחי''. אבל בשכלנו חייבים אנו להבין ולדעת בידיעה ברורה ומוחלטת, שאין הפרש בינה לבין ראיה בעיניים, שיש בורא עולם, ישתבח שמו, חי וקיים לעד. לעולם. כל הבריאה כולה זועקת: ''יש בורא עולם!'' והאינו שומע, לא יועיל לו רופא אוזניים. יש לו בעיה אחרת. ומספרים על אחד המדענים הגדולים, מהלא משוחדים שבהם, שאמר: ''אני לא מאמין שיש כוח עליון, אני יודע שיש כוח עליון, אין סוף ברוך הוא''. ובזה קיים מצות עשה מהתורה. מצות ידיעת ה ש י '' ת.
למה נקראת מצוה זו אמונה שיש בורא לעולם ואינה נקראת מצות ידיעת השי''ת? כמה תירוצים לזה.
- באמת יסוד המצוה הוא ידיעה. ידיעה ברורה ושלמה. כמו ראיה בעיניים וכמו שכתוב בתורה: ''וידעת היום''. אלא כיוון ששכל אדם מוגבל מאוד, והרבה דברים אינו מבין בשכלו הקטן, לכן קיבלה מצוה זו את השם אמונה. הנה, למשל, אין לנו תפיסה בעצמותו של הקב''ה, שהוא, ישתבח שמו, למעלה מהזמן והמקום. וכן אין אדם שיכול לרדת לחקר כל מה שעובר עליו במשך כל שנות חייו, על כל בעיותיו השונות והמשונות. וכמו שכל ילד שואל על כל דבר ''למה ומדוע?'', כך גם כל אדם קטו יש לו שאלות על החיים, ''למה קרה לפלוני כך ולאלמוני כך וכך?''. למה הייתה שואה איומה בארצות אירופה, לפני כחמישים שנים? ולמה גלות ספרד לוותה ביסורים קשים ומרים? שאלות, שאלות, שאלות! ולכל השאלות מענה אחד, כי רק האמונה בבורא עולם מרככת את כל השאלות הקשות: הקב''ה, ישתבח שמו, גדול מאוד. והאדם קטן מאוד. ומנקודת מבט מצומצמת של אפרוח בין כתלי ביצה, ודאי שאין להבין כלל ועיקר הנהגת השי''ת. לכו המצוה נקראת אמונה. וכמו שהמליצו ע''ז ואמרו: ''במקום שנגמר ההיגיון, שם מתחילה האמונה''. די שאני יודע שהקב''ה הוא האל הגדול, הגיבור והנורא והוא טוב ומטיב, ממילא סומך אני עליו בעיניים עצומות ובלב שקט. משל למה הדבר דומה? לרופא גדול ומפורסם, בעל שם עולמי, שביצע ניתוח מסובך והחולה מת, רח''ל. האם יש למשפחה טענות אליו? ברור שלא! הרופא השתדל לעשות כפי יכולתו ואפי' שיתכן שהרופא טעה באבחון או בבחירת שיטת הטיפול, ואפשר שלא מסר נפשו להצלת הניתוח, מה גם שילוד אשה הוא וכאדם הוא מוגבל ביכולתו ובאפשרויותיו והיום כאן ומחר בקבר, וטעות אנוש מצויה מאוד, למרות הכל ובכל זאת סומכים עליו, מפקידים בידיו את חיינו ומודים לו על המאמץ ועל שהשתדל בניתוח. על אחת כמה וכמה לגבי בורא עולם, ישתבח שמו לעד, שאין השלמות אלא לו לבדו יתברך (ס' הזכות פ''ג דיבמות), שאינו מוגבל ואין חקר לתבונתו, שעליו צריכים לסמוך ובו לבטוח שעושה הכל על הצד הטוב המוחלט. וכן אמר דהע''ה (בתהלים מ): ''רבות עשית אתה ה' אלקי. נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. אין ערוך אליך אגידה ואדברה. עצמו מספר''. ממילא, גם בלי הגיון והבנה בשכל, אני מאמין בבורא עולם ובהנהגתו הכללית.
- היות שבכדי להגיע לדרגת אמת של ידיעה צריך היטב היטב להתבונן בשכל, וכיוון שהשכל מוגבל בהבנת מציאויות רוחניות, לכן נקראת המצוה אמונה בהשי''ת, שמאמין במה שלא משיג בשכלו ממש.
- (בספר ''באמונתו יחיה'' פרק א' מתרץ): מפני שהאדם, ברצותו, מכוון את נטיות נפשו להאמין. וברצותו, מטה הוא את עצמו לכפור, ח''ו. לכן ברגעים של חולשה וירידה רוחנית, חלילה, יכול להיכשל ולדבר עזות ולזעוק נגד האמונה, כי חסרה לו הרגשת השכל ואין לו די כוח נפשי להתגבר, וכמו שרווח בלבות האפיקורסים הסכלים, הפוצים פה נגד האמונה התמימה. לכן נקראת המצוה באופן כללי: אמונה.
יהודי נולד מאמין
בספר ''לב אליהו'' (ח''ג דף רפז) מבאר באריכות רבה, שלכל אדם יש אמונה בבורא עולם. כמו האוויר לגוף, כך האמונה לנפש. והאדם מתולדתו, בכל מקום ובכל זמן, מבלי משים וללא יגיעה, נטועה בלבו האמונה בהקב''ה. כמו שיש טבע חומרי לגוף, כן יש טבע רוחני לנפש. וע''ז מצווח הנביא ואומר: ''ידע שור קונהו, וחמור אבוס בעליו. ישראל לא ידע. עמי לא יתבונן''. ר''ל: כמו ששור וחמור מכירים ומבינים מהיכן האוכל שלהם בא, והוא טבע שטבע בהם הקב''ה, שמכירים את אדונם, כך עם ישראל, ברא להם הקב''ה טבע כזה שיכירו את השי''ת. ואומר הסבא מקלם ז''ל: כשם שהאור בחינם, מפני שהוא נצרך מאוד לאדם ואי אפשר בלעדיו כלל ועיקר, כך בעניינים רוחניים. מכל הצרכים הנפשיים האמונה היא הנצרכת ביותר לאדם. לכן את יסוד האמונה קל מאוד להשיג למתבונן (משנת ר' אהרן דף ד.).
מספרים לנו חז''ל (במס' ב''ב נח.): מעשה באשה שהיו לה עשרה בנים, שאמרה לבתה: מדוע אינך מסתירה את מעשייך הרעים? למדי ממני. לי יש עשרה בנים ורק אחד הוא מאביך. כל היתר נולדו מעבירה. גם אין איש היודע זאת, כי מסתירה אני מעשי. שמע בעלה דבריה מאחורי הפרגוד, ולפני מיתתו ציווה את כל נכסיו לבן אחד מבניו אבל לא גילה דעתו בצוואתו מיהו אותו הבן. מיהרו ורצו הבנים כולם ובאו עם הצוואה לפני רבי בנאה. אמר להם רבי בנאה שילכו כולם ויכו במקלות על קבר אביהם, עד שיקום ויגלה לאיזה בן מהם ציווה נכסיו. הלכו ועשו כן. ואין עונה. משנתגלה לבסוף שאחד הבנים לא היכה כנדרש על קבר אביו. קבע רבי בנאה שזה הוא בנו האמיתי ולו מגיעה הירושה. את דברי חז''ל אלה ביאר בספר ''לב אליהו''. ולדבריו לומדים מכאן, שהבן האמיתי, למרות שגם הוא לא ידע שהוא הבן האמיתי, בכל זאת הרגיש קירוב נפשי אל אביו, ולא העז לחבוט במקל על קברו. והוא נפלא למתבונן:
כן אירע מעשה בנהג אוטובוס שבהגיעו לתחנה הסופית, נשארה עמו אשה בודדה שעדיין אינה יורדת. וע''י חילופי המבטים שבין הנהג והנוסעת, גילה שהיא אמו, שהיה בטוח שנהרגה בשואה מלפני עשרות שנים. ומדוע לא ירדה הנוסעת עד כאן? משום שחשה קירבה לא מוסברת לאותו נהג.
כל זה מראה ומדגיש מציאותו של קשר פנימי שיש בין ילדים להורים. קשר טבעי שטבע בנו הקב''ה. וכן הוא באמונה. שהאמונה היא חלק מחיינו. חלק בלתי נפרד מכל מי שנשמה באפו. ובמעט התבוננות אפשר להגיע אליה, להעלותה אל המודע ולהשיגה כקניין אישי. כי לא רחוקה היא. שיהודי בטבעו נולד מאמין והאמונה חקוקה בעצמותו.
ולסיום לידיעת כלל הצופים
שורש האמונה
הנה מבואר בתוה''ק (בפרשת יתרו), שיסוד האמונה נטוע בלב יהודי ולא יעקר לעולם. האמונה בבורא עולם והאמונה במשה רבינו ע''ה ובתוה''ק שניתנה על ידו היא אמונה ניצחית, שכתוב בתורה: ''ויאמר ה' אל משה: הנה אנוכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם''. מכאן למד הרמב''ם (בפרק ח מהלכות יסודי התורה), שמשה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי, שאפשר שיעשה האות בלט וכישוף. ובמה האמינו בו? - במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר ואוזנינו שמעו ולא אחר, האש והקולות והלפידים. וכה''א: ''פנים בפנים דיבר ה' עמכם''. ומנין שמעמד הר סיני לבדו הוא הראיה לנבואתו שהיא אמת ואין בה דופי? - שנאמר: ''הנה אנכי בא אליך וכו' וגם בך יאמינו לעולם''. עכת''ד.
והוסיף הרמב''ם ב''אגרת תימן'', שכיוון שכל נשמות ישראל, עד ביאת המשיח, היו בהר סיני ממילא יהודי מאמין בתוה''ק ובבורא עולם. ואדם המדבר דברי מינות ואפיקורסות, יתכן שלא היה במעמד ההוא בהר סיני ואינו יהודי אלא גוי... שיהודי חייב להיות מאמין, כהבטחת התורה: ''וגם בך יאמינו לעולם''.
יסוד הדבר הזה מבואר גם בנביא ישעיהו בתוכחתו את ישראל: ''ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו. ישראל לא ידע, עמי לא יתבונן''. היקשה בספר ''לב אליהו'' על הדמיון שמדמה הנביא את ישראל לבעל חיים. הרי אצל בע''ח הוא בטבע שמבינים שפת אדונם המאכילם ועובד בהם. אבל אמונה של אדם בבורא עולם הרי היא ע''י עבודה קשה, שצריך לעמול הרבה על האמונה, אחרי שמבינים ויודעים שיש מנהיג לעולם ושהעולם אינו הפקר. אם כן, במה הדמיון לבהמה? ותירץ, שמכאן רואים יסוד גדול, שאמונה היא דבר בטבע אצל האדם, ומרגע שנולד מוכשר הוא לידע ולהאמין שיש בורא עולם, ישתבח שמו לעד. כמו שבע''ח נטע בהם הקב''ה בטבעם להכיר את אדונם, כך האדם נטע בו בורא העולם את היכולת להכיר שיש מנהיג לעולם. נמצא שהיהודי נולד מאמין ונפשו תמיד משתוקקת לדבר שהוא מעל הטבע, דבר שאינו נראה בעיניים ולא נתפס בחושים הגשמיים הוא האמונה.
צא ולמד מש''כ בספר ''חיי עולם'' כי אותם הכופרים למיניהם, הטפשים, מזמינים את עצמם להאמין בכל האמונות הטפלות האפשריות. רק זאת שיש בורא לעולם ושהעולם אינו הפקר הם דוחים על הסף ומכחישים. הן זו טפשות גדולה שאין דוגמתה. שהם דוחים את השכל מפני בצע תאוה. כי שוחד התאוה סיפוקו אינו ממושך והוא רגעי ומן הרדיפה אחריו הנפש לעולם לא תמלא. ועל פס' זה שבקהלת: ''והנפש לא תמלא'', אומר המדרש: משל למה הדבר דומה? לכפרי שנשא לאשה בתו של מלך. כל מיני מעדנים שיתן לה אינם כלום בשבילה, מפני שהיא בת מלך. כך הנשמה אינה נהנית מענייני עוה''ז וממעדניו כלל ועיקר. וכשאינה מקבלת מה שצריכה, שהוא הנאה מתורה ומצות וירא''ש, אינה רגועה ואינה מיושבת כלל. למצב נפשי זה של אי רגיעה מחפשים הטפשים חליפין באמונות טפלות ובעיסוקים צדדיים, המרחיקים אותם יותר ויותר מן העיקר. הם נצמדים להנאת משחקי הכדור או לאסיפת בולים או לדברים עתיקים שמתפארים בהם וכיו''ב. ויש שנעשים מדוכאים ובאים בשל כך לאבד עצמם לדעת. וכבר שמענו על ''בני טובים'' שהיו עשירים גדולים, רק סיפוק בחיים לא היה להם, ה' ירחם על נשמתם.
כי תאמר, הרי מצינו הורים צדיקים וישרים, התמימים באמונה ובמעשים טובים שיצאו מהם בנים רשעים מרושעים, כופרים, טפשים וכו', ואם הם יהודים - ויהודים מטבעם נולדים מאמינים - הכיצד לא התממשה אמונתם עד שהגיעו לשפל המדרגה? נשיב, כי עצם היותך יהודי עדיין אינו מקנה לך את הבעלות על האמונה, רק נותן לך יתרון על פני האחרים, שאם תרצה תוכל להשתמש בו להנאתך ולטובתך. כן אתה מוצא בקורח, שברור שהיה יהודי, שהיה נושא כלי המשכן על כתפיו והיה מזרעו של יעקב אבינו, כמבואר בתורה. ואעפי''כ הפך אפיקורס וכפר בתורה ובמשה, עד שאמר ''אין משה אמת (ח''ו) ואין תורה מן השמים''. וכן מפורש בירושלמי (סנהדרין): ''קורח אפיקורס היה''.
הן אמת היא, שכאשר מוצאים אנשים טפשים כופרים ואין אנו יודעים ומכירים את הוריהם, יתכן מאד לומר שהם גויים גמורים שנפלו בינינו ומקורם הוא מהערב רב. וכן אתה מוצא בזמן דהע''ה (שמואל ב כא, ב): ''והגבעונים לא מבני ישראל המה''. וביארו חז''ל (ביבמות עט.), שהיות שהיהודים יש בהם ג' סימנים שהם רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים, הרי כל שחסרים ממנו סימנים הללו, בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני. אבל הקושיה על אותם יהודים גמורים שהפכו כופרים, רח''ל, בעינה עומדת, הכיצד??? על פי המפרשים פשוט הוא, שלפעמים יתכן שאפילו יהודי ודאי ייגרר אחר דעות של כפירה ומינות וכיו''ב, והוא באופן שנמצא בסביבה ובחברה שהיא מלאה כפירה ותועבה, אשר רוח זימה ותועבה מרחפת על פניה ואשר דעותיה מקולקלות ונבאשות, והוא מתחכך באנשיה ושומע אותם תדיר, בזה האופן ברור שאפשר מאוד וקל ביותר לספוג השפעות שליליות ודעות כפרניות ומיניות. היותו בסביבה כזאת ממש מכריחה להיות כאחד מהם. כן אם מושחת האדם במידות רעות ומגונות, לא רחוק הוא מלהיות כקורח, שהיה מושחת ונגוע במידת הכבוד והגאוה, שביקש להיכנס לנעליים שלא לפי מידתו.
השפעת מידות רעות אלה ואחרות על האדם היא כל כך לרעה, עד שבקלות אפשר לו להגיע לכפירה בתורה ובחכמיה, ובלבד שיזכה לקיים ולממש תאות לבו, רח''ל. דוגמא לדבר אפשר למצוא בחולים מסוכנים, ה' ישמרנו, שכ''כ הכבידה מחלתם עד שאינם מזהים עוד את הוריהם ומשפחתם. כן היו בתי-חולים עתיקים מאוד שלא היה אפשר להבריא את חוליהם, מפני שגילו שכל המחלות שהיו לחולים נספגו זה מכבר בכותלי בתי החולים ובכלים שנשתמשו בהם. וכמו שמצינו בביה''ח ''צהלון'' (שבשדרות ירושלים ביפו), שמזה 14 שנים בקירוב חדל לתפקד עוד כבית-חולים, אחר שכמה אנשים מתו מן המחלות הספוגות בקירות, וביניהם בנו של מנהל בית החולים ובנו של מנהל אחת המחלקות שהיו שניהם תינוקות. מבנים אלה תקנתם היא צביעתם או שריפתם אבל בשום פנים אי אפשר להשאיר המצב כמות שהוא בהדרדרותו. וצריך לדעת כי כך בדיוק הוא ברוחניות. אם החברה היא רעה זה משפיע מאוד על האדם ומחלחל וחודר עד נימי נפשו, עד שיתכן שיצא אפיקורס גמור, רח''ל, הגם שהוא יהודי גמור.
על הפס' בתורה (בפ' כי תבוא): ''ארור מקלה אביו ואמו'' פרש''י: מקלה - מזלזל. אם ארתה התורה את המזלזל בהוריו הגשמיים, על אחת כמה וכמה שארור המזלזל בכבוד שמים, וארור המעז פנים להקשות בהבל פיו: למה קרה כך וכך? למה ה' לא הציל את פלוני שהיה שומר מצוות? למה פלוני עשה מצוה ונענש אחריה? וכיוצא באלו הדיבורים שהם דיבורי זלזול, ח''ו, כלפי שמיא. והמאמין הגדול, הגם שאינו מבין בהנהגת השי''ת, מתחזק יותר ויותר מהכרת כבודו של מקום, וכולו אומר: ''מה גדלו מעשיך, ה', מאד עמקו מחשבותיך''. וכמש''כ בס' ''קובץ מאמרים'', שהאמונה היא מכלל המצוות אשר כל ישראל חייבים בה תיכף משהגיעו לכלל גדלות. תינוק מהיותו בן י''ג ותינוקת מאז היותה בת י''ב שנים.
עד כאן לבינתיים כמה דברי מוסר להתחזקות באמונת ה' יתברך ובישועתו (ישועת ה' כהרף עין) כן יהי רצון במהרה בימינו ...
ובברכת שבוע טוב ומבורך ...
לנו ולכלל עמו ישראל באשר ה"ן ....
