בס"ד

הגמרא בתענית (כ"א ע"א) אומרת: "משנכנס אדר מרבין בשמחה", שואל גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן-איש-חי זיע"א (בספרו אדרת אליהו) מדוע הגמרא אומרת בלשון "משנכנס" ולא אמרה בלשון פשוטה "באדר מרבין בשמחה"? אלא, מכאן יש רמז לכך שהשמחה של פורים אינה מתחילה מראש חודש אלא כבר מהמולד של חודש אדר, ועל כן כתבה הגמרא בלשון "משנכנס". יש שהגדילו לעשות ואמרו שהשמחה של פורים מתחילה כבר בשבת מברכין שמכריזים על ראש חודש אדר. ועיקר העיקרים הוא שצריך לזכור שהשמחה המוזכרת כאן אינה שמחה של קלות ראש, אלא שמחת התורה, וכמו שהגמרא במגילה (טז ע"ב) אומרת "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, אמר רב יהודה אורה - זו תורה, וכן הוא אומר כי נר מצוה ותורה אור". קודם תורה ורק אח"כ באה השמחה.

(מתוך "קול צופייך" להרה"ג הרב מרדכי בן צמח שליט"א. בורא עולם ישלח לו רפואה שלימה מהרה בתוך כל חולי עמו ישראל. אמן ! ! !)

_________________

    אין יום שאין בו טוב

בס"ד

אדר

אין  דבר   רע




אשרינו ומה טוב חלקנו 

בס"ד

מי ש -  מי ש -  מי ש -  מי ש -  מי ש -  מי ש -  מי ש...



           

בס"ד

ביום ז' באדר נולד משה רבינו וביום זה נפטר לאחר מאה ועשרים שנים בדיוק. משה רבינו זכה להיוולד ולהסתלק באותו היום, דבר המהווה מעלה גדולה ונפלאה, אשר זכו לה מספר צדיקים כמו דוד המלך - רמז לכך נמצא בפסוק "אֶת-מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא" עליו דורשים שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש.

כשהמן הרשע חיפש הטיל את הפור בכדי למצוא תאריך להוציא בו לפועל את תוכנית ההשמדה, הוא מצא את חודש אדר, המן שהיה חכם מאוד והכיר היטב את התורה, ידע שבחודש אדר נפטר משה ריבנו, מאורע קשה מאוד לעם ישראל, כי משה מסמל את האמונה, משה משמש כממוצע מחבר בין עם ישראל לבורא העולם, ואם בחודש אדר נפטר משה רבינו, סימן שזה זמן טוב לפגוע ביהודים שחסרים את מושיעם.

אבל מה שהמן לא ידע, שמשה רבינו נולד ונפטר באותו היום, כיוון שיום הולדת של אדם הוא יום סגולה, ועם ישראל חגג 119 ימי הולדת למשה, לעומת יום פטירה אחד, גברה הברכה שבימי ההולדת של משה, על הקללה של יום מותו. וליהודים היתה אורה ושמחה.

שני עניינים מרכזים החשובים לכל יהודי באים לידי ביטוי ביום ז' באדר:

·        הצפיה לישועה - לידתו של משה רבינו

בזמן גלות מצרים, בתקופה כל קשה של גזירת "כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ", תקופה של יאוש ואבדון, נולד מושיען של ישראל, המצרים שידעו שבתקופה זאת צריך להיוולד מושיען של ישראל, עושים אמצים אדירים למצוא את אותו תינוק, יוכבד אמו שחששה שלא תוכל להמשיך להסתיר אותו בביתם, מטמינה אותו בתיבה ומשיטה אותו על הנילוס. גם לאחר שניצל ונמשה ע"י בת פרעה, עדין לא חלפה הסכנה, משה גדל בביתו של צורר ישראל, תמיד קיים החשש שיתגדל ויתחנך לאור האכזריות המצרית ויהפוך להיות צורר לעמו.

אולם בסוף בישועות השם, גדל משה רבינו להיות מושיען של ישראל.

כך כל אדם בישראל צריך להפנים שלא משנה כמה צרות וקשיים ישנם בדרך, תמיד צריך לצפות לישעות ה' כהרף עין.

·        יראת הדין - מותו של משה רבינו

אדון כל הנביאים, מושיען של ישראל, עושה המופתים במצרים, האדם שהגיע למעלה הגבוהה ביותר מכל הנבראים, עלה למרום לקבל את התורה, הנהיג את עם ישראל בארבעים שנות נדודיהם במדבר, שהיה זן ומפרנס את האמונה של עם ישראל. שכל חייו היה מסור לתורה עד שנקראת על שמו "תורת משה". חטא חטא קל במי המריבה, גרם להמעטה בקידוש השם, בשגגה. נענש בעונש הקשה ביותר שאפשר היה להעניש אותו, נאסרה העליו הכניסה לארץ ישראל, משה רבינו התפלל מאות תפילות, התחנן, ולא עמדו לו כל זכויותיו וצדקותיו, מידת הדין שהיא מידת האמת של הקב"ה נקבעה גם לגביו.

מכאן צריך כל יהודי להפנים, כמה חשוב להקפיד להמנע מן החטא אפילו בשגגה, אפילו חטא שלכאורה נראה קל.

·        מנהגי ז' באדר

מנהג חסידים ואנשי מעשה להתענות ביום ז' באדר – הוא יום פטירתו של משה רבינו ע"ה, ונוהגים לעשות לימוד - "סדר תיקון ליום ז' אדר" בליל שבעה באדר, כיוון שמיתת צדיקים מכפרת - ותענית עם תשובה מכפרת, ויוצאת כפרה לכל עם ישראל, ומנהג יפה הוא.

בקבורת משה לא התעסק אף אדם, הקב"ה בכבודו ובעצמו הביא את משה למנוחות.

(עפ"י ספר התודעה)

בס"ד

בשבת שלפני חג הפורים, בבית הכנסת מוציאים שני ספרי תורה, באחד קוראים את פרשת השבוע, בשני קוראים את ה'מפטיר': "זכור את אשר עשה לך עמלק..." ומכאן שמה של השבת - 'זכור'. ההפטרה באותה השבת היא מספר שמואל ועוסקת אף היא במצוות מחיית עמלק - "פקדתי את אשר עשה עמלק"...

את שבת 'זכור' התקינו חכמים בכדי לאפשר לכל אחד לקיים את מצות 'זכור את אשר עשה לך עמלק' וזה במיוחד לפני חג הפורים, את הקשר לפורים מספק המן הרשע שהוא מצאצאיו של עמלק.

מצוה זו שעוסקת בשנאה תהומית לעם אחר, שדורשת את השמדתו המלאה, מחיקתו מעל פני הארץ, גברים, נשים וטף. אפילו מרכושם, משלל המלחמה אסור להנות. יש להשמיד את הכל. היא חריגה ומיוחדת בתורה - שכל עניין התורה לעסוק באהבה, רחמים וגמילות חסדים, מצות זכירת את אשר עשה לך עמלק היא יום יומית, בסידור התפילות לאחר השחרית ישנם שש זכירות שיש לאמרם מידי יום, אחת מהם היא "זכור את אשר עשה לך עמלק".

נחלקו הפוסקים האם חובת המצוה חלה גם על נשים, אלה הטוענים שלא חלה, מסתמכים על מהות המצוה מחית זכרו של עמלק בדרך של מלחמה. ועל הנשים, לא חלה מצות המלחמה. אלה המצדדים טוענים שזו מצוה לדורות עד סוף כל הדורות ולכן זו לא מצוה שהזמן גרמה ועל כן כמו שאר המצות בקטגוריה זו היא חלה גם על הנשים.

מנהג ישראל שכולם, גברים, נשים וטף מחויבים לשמוע את קריאת התורה -  "זכור את אשר לך עמלק"...

מנהגים נוספים שנהגו ישראל בקשר למצות זו: כשאדם קנה קולמוס חדש ורצה לנסותו, הוא רשם את מילה עמלק ומחק אותו מספר פעמים, יש כאלה שנהגו בפורים לכתוב את המילים עמלק  והמן על דף ולאחר מכן למחוק אותו עם משקה משכר, היו שרשמו את המילה עמלק על סוליות נעלים חדשות, כדי שתמחק תוך כדי הליכה.

מיום יציאת מצרים, בדרכם לקבל את תורת ה', עוברים עם ישראל סדרה של נסיונות, אמונתם ומידת בטחונם בקב"ה נבחנת ללא הפסקה. חדורי אמונה יצאו עם ישראל ממצרים, יודעים כי תורה דרכה להקנות ביסורים ועליהם לעבור כברת דרך בטרם יהיו מוכנים לקבלת התורה. לאחר שצלחו את הנסיון בים-סוף ועברו את הים, הם מגיעים למדבר שור, יודעים כי הקב"ה יספק להם את כל צרכיהם במדבר - שאין בו מים לשתות או לחם לאכול, הם עוד נשאו איתם את המצות שאפו במצרים בטרם היציאה.

שלושה ימים צעדו במדבר שור ולא מצאו מים. ולא התלוננו. תחנתם הראשונה היתה ב"מרה", שם אומנם נמצאו מים, אולם אלה לא היו ראויים לשתיה, סדקים ראשונים נתגלו באמונתם ובבטחונם בה', רוב העם ללא מנהיגיו פנו בתלונות ומריבה למשה, עד שנעשה להם הנס והמים הפכו למתוקים. התחנה הבאה היתה "אילמה", שם נמצאו מים וגם עצי דקל וביחד עם שארית המצות החניה באילמה עברה בשלום ושלווה, לאחר חניה קצרה הם ממשיכים את דרכם למדבר סיני, והמים שבאמתחתם נגמרו, המצות נגמרו, עם ישראל מוצא עצמו צמא ורעב, מיד עולים בליבותיהם הספקות - 'האם נוכל לעמוד בכל הנסיונות? האם נוכל לסבול את כל היסורים בהן נקנית התורה? הפעם כל העם כולל מנהיגיו באים להתלונן על משה ולריב עמו. למרות שבתלונה היו מאוחדים, במידת הריב היתה דרגות  -מי יותר ומי פחות. מאז לווה מסעותיהם וחניותיהם במדבר, במריבות ותלונות כלפי משה והן כלפי אהרן.

החניה הבאה היתה ב"רפידים" - מלשון רפיון ידים, רפו ידיהם מהאמונה, מהבטחון בקב"ה, ההתלהבות שלהם ללכת לקבל את התורה החלה לחלוף, "ויבא עמלק", זה הרגע של עמלק, עוברים מרחק רב מארצם באים לתקוף את ישראל, לתקוף את הנחשלים מאחור, אלו שנחלשה אצלהם האמונה, אלו שנפלטו מענני הכבוד.

בכל פעם שנחלשת האמונה של ישראל, מגיע עמלק. גם מהלך המלחמה שהתרחשה בין ישראל ועמלק נקבע על פי מידת האמונה שהיתה בלבותיהם של ישראל, משה רבינו ע"ה, רועה האמונה מניף את ידיו אל המרום, בכל זמן שהאמונה של ישראל בקב"ה חזקה ידיו מורמות אל על וישראל גוברים על עמלק, בכל פעם שיש ספקות ופוחתת האמונה, כבדות ידיו של משה הם יורדות כלפי מטה ועמלק גובר על ישראל.

סופו של עמלק יהיה באחרית הימים, בגמר הגאולה העתידה שיהיה השם אחד ושמו אחד, כשכל העמים יכירו בגדולת ה', יכירו בישראל עמו הנבחר, רק עמלק ימשיך להלחם בישראל עד השמדתו המלאה, "והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך מסביב" ולא יהיה עוד מורא מלחמה והעולם יכנע לפני ה', אז יפוג המורא מפני עמלק, אז "תמחה את עמלק מתחת השמים" כאילו לא היה מעולם - עולם שלם ומתוקן כבריה חדשה, עולם בלי עמלק.

(עפ"י "ספר התודעה").

* לתשומת לב המעתיקים - כל הדברים המפורסים כאן באתר הם לזיכוי הרבים. מצווה גדולה להעתיק ולפרסם ולהפיץ. אנא מכם ציינו שהעתקתם מהאתר הנפלא הזה ותבוא עליכם הברכה.

בס"ד