חיים של תורה במישור האינדבידואלי

אני מבקש ממי שיקרא את דברי לקרותם במיתון ובישוב הדעת עד תומם!

רצוני לדבר על המושג המכונה היום "בן תורה", ועל המושג הכולל שמכונה בשם "חיים של תורה".
הדברים הם על קצה המזלג ובכל אופן.
חל עיוות גדול במהותו של המושג ועל כך יש לתת את הדעת.
ה"הלוך ילך" בשיח הציבור על תפקידו ודרכו של בן ישיבה הוא שהוא צריך להיות לא פחות מ"גדול בישראל".
והנה הסוד הנורא: גדולי ישראל יש מעט. היו מעט, ויהיה מעט.
לא כולם יהיו גדולי תורה. ועוד יותר מכך, לא כולם יוכלו לשבת וללמוד כל חייהם.

 ופה יבוא השואל וישאל: אז מדוע ולמה מחונכים כולם ללמוד וללמוד וללמוד?
מדוע אם כן מסתכלים בעין רעה על מי שלא מוצא את מקומו בעולם התורה מיחידי סגולה שיושבים ולומדים?
ועוד ועוד שאלות אין מספר.
לכל שאלה יש תשובה בצידה. אך איני נכנס לנעליים הגדולות ממידתי, איני מתיימר לייצג "דעת תורה" (סו"ס איני קורא יתד), וכמובן שאיני נכנס לשיקולי גדולי הדור מדוע ולמה הכלל הציבורי מכוון לכיוון הנוכחי. אני יכול לומר אולי שאני מבין קצה קצהו של קרחון, אך בוודאי מעבר למה שאני מבין יש חשבונות ומבט לרחוק, שעיני בשר שיש לי לא יכולים לתפוס.

אני רוצה לעסוק בעניין מנקודה אחרת, הנקודה האינדבדואלית (אני חושב שמי שנכנס לנט צריך תרגום למילה הזאת).
אחת הבעיות הגדולות שלנו היא שאנחנו חיים יותר מידיי את הציבוריות (ה"חרדית") ופחות מידיי את העצמיות האמיתית שלנו.
כשם שפרצופיהן שונים כך דעותיהן שונות, לכל אדם יש את היחודיות שלו, את מה שמבדיל אותו מכל העולם ועושה אותו בעל תפקיד ייחודי שאף אחד לא יוכל לעשות.

על האדם מוטל התפקיד (הלא קל - יש לציין) להיות הוא, לחיות את התפקיד שלו במערכת הגדולה של העולם, להביא למיצוי עצמי אמיתי של יכולותיו ושל "מה ה' מבקש ממך".

אך נקודת האמת הזו נעלמת מכל אדם. אין אדם יודע מה תפקידו.

מה שכן יכול האדם לדעת ולידע הוא שאותו אל שברא אותו, אותו אחד שמחיה אותו בכל נשימה ונשימה, הוא אותו אחד שגזר עליו את תכונותיו יכולותיו וכוחותיו, והוא גם האחד שמנחה ומכוון את האדם לדרכו ולמילוי תפקידו.
אך עם כל זאת נותר העניין שהאדם הוא יצור בחירי, הוא יכול להתעלם מהאמת שלו, ולהמשיך בסוג של אורח חיים אפור, שחיה בתוך הזרם של חייו, במים שלעיתים צלולים ולעיתים עכורים, נשטף יחד עם כולם אל הלא נודע.

 מכאן רצוני להגיע להגדרת "בן תורה".

כל בחור ישיבה בשנותיו הראשונות מכוון ללימוד תורה ללא הפסק. המוטל על כל בחור ישיבה (כחזק כחלש) הוא להגיע למיצוי כל יכולותיו בשטח הנוגע ללימוד התורה.
זאת ועוד, בשנים אלה (ובזמננו לרוב נצרכות לזה גם כמה שנים אחרי החתונה) נבנית אישיותו של אותו בחור, ועיקר התקשרותו לתורה ולמצוות.
הרווח בהוראה הכללית הזאת היא שגם אם אותו אחד לא יהיה מאלה שימשיכו לחבוש את ספסלי המדרש כל היום כולו, בכל אופן יחיה כאשר "תורתו עיקר", כשכל חייו יסובו סביב ציר המרכזי אחד: "עבודת ה'".

המושג "בן תורה" מורכב מהמילה "בן" והמילה "תורה". מי שהוא בן ניכר על פניו שהוא מתייחס לאב ואם מסויימים. צורתו של בן תורה (חזותו, התנהגותו והקווים המנחים של חייו) מכריזים לעין כל שהוא שייך לצבא ה' יתברך, ולא משנה כלל אם אותו אדם יושב יום שלם בבית המדרש או קובע עיתותיו בזמנים המתאפשרים לו.

 ומכאן להגדרת "חיים של תורה".

המושג "חיים של תורה" הפך למגינת לב לשם נרדף לכל מיני דוגמות והתנהגויות מסוימות שלא בהכרח מחוייבות המציאות לעצם ההגדרה האמיתית. (וכל אחד ישלים כיד הדמיון/מורת בית יעקב הטובה עליו).

חיים של תורה פירושם חיים תורניים, חיים שהתורה היא נר לרגליו של אדם.

יתכן וילמד אדם יום שלם ואין בינו לבין "בן תורה" ולא כלום. ויתכן שיעמול אדם לפרנסתו מבוקר עד ליל על פיגומיו של בניין, ובשם בן תורה יכונה יען וביען שכל חייו סובבים סביב אותה שעה שהוא קובע ללימוד בערב יום.

ההוראה המעשית (הראשונית לפחות) של הדברים היא (כמו שכתבתי לעיל) שבחור בשנותיו בישיבה צריך להשקיע את כל כולו בלימוד, במטרה לצמוח להיות ת"ח אמיתי (ולא דמיונות של "גדול הדור"), ולמצוא את דרכו הייחודית בעבודת ה' והיכן הוא חלקו בעולמו של הקב"ה.

 ובדברי אלה גם הבנות יוכלו למצוא דברים שנוגעים אליהן.

יש בנות שחולמות על "בית של תורה". איני רוצה לנפץ שום אשליה וחלום, אדרבה תשאפו ותרצו, אך לא להיות "אשת ר' עקיבא", אלא להיות את עצמך, להיות עובדת ה' אמיתית, ולהיות העזר כנגדו של בעלך, להיות "אשתו של משה", אשת עובד ה' אמיתי. כמובן שזה מחייב את הבת מצידה גם כן לעבודה. ואיני האדם הראוי להורות בזה את דרך, מה גם שאין זה הזמן ולא המקום.

אני מקווה שלא יוציאו מדברי מה שלא התכוונתי, איני אילן גדול להתלות בו, וכל אחד ישאל לרבותיו ולאיש חינוך הקרוב לליבו.

רק שהאמת צריכה להיאמר, שמערכת עבודת ה' היא גדולה כ"כ וכוללת כ"כ שלעיתים שטף המים העכורים שבחוץ מסיתים אותנו מהחשיבה המקורית אודות חלקנו באותה מערכת והיכן היא ייחודיותנו בתוך הכלל.

הרהורים, ונקודות למחשבה.

ושוב, אין בדברי משום איזו שהיא הוראה למאן דהו. איני מורה הוראות ולא פוסק, ואין זה המקום והאופן לקבל כיוון והדרכה בחיים. רק עוררתי נקודות למחשבה.

נ.ב. אשמח לתגובות ענייניות או שאלות  בעניין.