# פרשת שבוע - תרומה - רעיונות על פרשת השבוע מתורת הרב אביגדור נבנצל שליט"א

התורה אומרת כהקדמה לציווי בניית המשכן: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח) גם דוד המלך אומר דבר דומה: "אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה" "עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב" (תהילים קלב, ד-ה) המשותף בין הפסוקים הוא שהמשכן והמקדש נועדו להיות מקום לה' לשכון בו.

שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א: כששלמה המלך חנך את בית המקדש אמר: "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹקים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי" (מלכ"א ח, כז) מסביר רש"י: הביטוי "לא יכלכלוך" פירושו לא יכילוך, כלומר השמיים צרים מלהכיל את הקב"ה, כל שכן הארץ וכל שכן בית המקדש. יתירה מזו: אנו אומרים ב-13 עיקרים שהקב"ה אינו גוף ואין לו דמות הגוף, ממילא לא שייך שיהיה לו מקום כלשהו. מה הכוונה אם כן שהמשכן והמקדש מוגדרים כמקום לה'?

אומר הרב: הקב"ה לא "נמצא" במקדש יותר מאשר במקום אחר, וגם לא מתגלה במקדש ולא בשום מקום אחר משום שכבר אמר בתורתו: "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג, כ) אלא שבמקדש יש גילוי כבוד ה' יותר משאר מקומות. לכן צריך לומר שמה שהמשכן ובית המקדש נועדו להיות מקום לה' פירושו ששם מתגלה כבודו יותר.

מי שחכם מספיק לו להתבונן בבריאה כולה בכדי לגלות כבוד ה'; הוא מסתכל בשמיים - "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל" (תהילים יט), מסתכל בארץ, בעצים ובפרחים, בבעלי חיים ובכל הסובב אותו ורואה בכולם יד ה'. אולם מי שאינו מסוגל להבחין בזה - בשבילו הקב"ה מצווה לבנות מקום מיוחד בו יהיה אפשר להרגיש כבוד ה' בקלות ולהתקרב אליו.יוצא אם כן שהמקדש אינו בדיוק מקום לה' אלא מקום לנו, מקום שאפשר להשיג בו קרבת אלוקים יותר ממקום אחר.

והנה, מוסיף הרב, כשם שמבחינת מקום אפשר בכל מקום להבחין בכבוד ה' אלא שהמקדש מסוגל יותר - כך מבחינת הזמנים: כל זמן מסוגל להרגיש בו את כבוד ה', אלא שישנם זמנים שבהם קל יותר להשיג קרבת אלוקים; שבת למשל, הינו הזמן הראוי ביותר להתקרב אל ה'. כמו כן ימים טובים וחולו של מועד מסוגלים יותר מזמנים אחרים, וצריך לדעת לנצל את השפעת הקדושה שבהם על מנת שתועיל גם כן לימות החול, בהם קשה יותר להשיג קרבה זו. הוא הדין בבית המקדש, מי שזכה לעלות לרגל והתפעל מ"כוהנים בעבודתם ולווים בדוכנם", והתרשם מגילוי כבוד ה', צריך להשתדל שהשפעה זו תשאיר רושם גם לאחר שחזר אל מקומו.

זה למעשה מה שאנחנו מבקשים בתפילת הרגלים: "והשיאנו ה' אלוקינו את ברכת מועדך לחיים ולשלום לשמחה ולששון" (נוסח אשכנז) והרי לא רק לשבעת ימי המועד אנחנו מבקשים חיים, שלום ושמחה אלא לכל ימי השנה. אמנם מצווה לשמוח ברגל אולם משמחה זו אנו מקווים שיושפע עלינו שמחה לכל שאר הימים.

כך מסביר הרב את הפסוק: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ... וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים טז, יד-טו) אם כבר נאמר "ושמחת בחגך" למה התורה חוזרת פעם שנייה "והיית אך שמח"? אמנם הגמרא דורשת מכאן לרבות שמחה ביום אחרון של חג, אך לפי הפשט "והיית אך שמח " אינה מצווה אלא הבטחה, דהיינו אם תקיים את מצוות "ושמחת בחגך" ותפגין שמחה מיוחדת בעבודת ה' ברגל מובטח לך שמחה לכל ימות השנה.

יוצא מכאן שהמועדים נועדו לא רק לעצמם אלא להשפיע מקדושתם לכל ימות השנה. הוא הדין יום השבת אמור להעניק לנו אנרגיה של קדושה שתלווה אותנו בכל ימות השבוע. וכן הימים הנוראים, ימים המעוררים את האדם לתשובה ומסוגלים להשיג בהם מעלות נשגבות, אך אין סברה לומר שהאדם צריך להיות צדיק רק בעשרה ימים אלו; ימים אלו הם זמנים האמורים להשפיע התעוררות לכל השנה, אלא שכעבור זמן מה השפעה זו פגה ושוב צריכים ימים נוראים על מנת לחדש את אותם מדרגות שקצת נשכחו לנו.

והנה למרות כל האמור כאן, אדם יכול לעבור את יום השבת או את הימים הנוראים, כולל יום הכיפורים ולא לקבל מהם כלום. מדוע? משום שעל האדם מוטל להכין את הלב לקבלת אותו שפע המוקרן בזמנים אלו; אדם שחילל את השבת אינו מקבל שום הארה ממנו למרות שהשבת כשלעצמה מסוגלת לרומם אותו כאמור. כל אחד יקלוט מהשבת את כמות הקדושה שיכול להכיל ליבו לפי ההכנה שהוא טרח להכין כדי לדרוש את ה'.

הוא הדין לגבי מקומות הקדושים: ארץ ישראל מקודשת מכל שאר הארצות. ישנם מצוות שאפשר לקיימם אך ורק בארץ, אבל גם מצוות שאינם תלויות בארץ, כגון תפילין ומזוזה, רש"י כותב עליהן: "אף לאחר שתגלו היו מציינים במצוות, הניחו תפילין, עשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו. וכן הוא אומר (ירמיה לא, כ) הציבי לך ציונים" (דברים יא, יח) דהיינו: המקום האמיתי לקיום מצוות ולעבודת ה' הוא ארץ ישראל וכל מה שאנחנו מקיימים בחו"ל הוא מבחינת "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים" (ירמיהו לא, כ) כדי שלא נשכח איך מקיימים אותם בארץ; ובכל זאת, כמה קדושה אדם יקלוט ועד כמה תסייע לו לעבודת ה' - זה תלוי רק באדם עצמו, לאיזו רמה של הכנת הלב הגיע. אפשר להיות בארץ ישראל ולא לקבל שום הארה אם מתנהגים שלא כהוגן. ויש גם את המצב ההפוך; ישנם ארצות שהשפעתן שלילית, כגון בבל, שעליה אומר הנביא: "אֶרֶץ פְּסִלִים" (שם נ, לח) ויש בכוחן להסית את תושביה לעבודה זרה. אולם לא כל מי שדר בתוכה בהכרח שיעבוד ע"ז, חנניה מישאל ועזריה הלכו לכבשן האש כדי לא להשתחוות לצלם נבוכדנצר; אמוראים רבים היו בבבל בקדושה ובטהרה ואף חיברו את התלמוד הבבלי, ובכל זאת ארץ בבל מסוגלת להשפעה רעה לדרים בתוכה.

ירושלים ובית המקדש מסוגלים להשפיע קדושה. התורה מצווה: "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקיךָ...מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ...לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקיךָ כָּל הַיָּמִים" (דברים יד, כג) למה אכילת מעשר שני בירושלים מחנך את האדם ליראת שמיים? משום שע"י שהאדם בא לירושלים ורואה שם כוהנים בעבודתם והסנהדרין מכוון ליבו ליראת שמיים. ויהי רצון שנצליח גם היום, למרות שאין לנו בית המקדש, להשיג את אותם מעלות.