ולמה נקרא המקום שעליו מקריבים קורבנות בשם מזבח, מלשון זבח. שעליו זובחים הקורבנות. ועוד שראשי תיבות של מזבח הם מחילה זכות ברכה חיים. שכל אותם הטובות זכו מן המזבח. שבקורבנות שהיו מקריבים עליו היו מתכפרים עונותיהם, ובזכות הקורבנות נתברכו ישראל והאריכו ימים. שמן הטעם הזה ציוה הקב"ה שלא יגע שום דבר של ברזל במזבח כשבונים אותו, כדרך שנוהגים לתקן האבנים בכלי ברזל, כיון שהמזבח עשוי להאריך ימים והברזל נברא לקצר ימים, שבו הורגים אנשים. אם כן הם סותרים זה את זה, ולכן אל יגעו זה בזה. ולכן נצטוו לעשותו נחושת ולא של מתכת אחרת, לרמוז שבא לכפר על עזותנו, כפי שנאמר וגיד ברזל ערפך ומצחך נחושה (ישעי' מח).

ושלוש סוגי ניסים נעשו במזבח.

הנס הראשון היתה אש יוקדת על המזבח יומם ולילה, ולא נשרף הציפוי הזה ולא עצי המזבח.

הנס השני שהמזבח היה בעזרה במקום פתוח, ולא היה שום כיסוי מלמעלה ובכל זאת לא כיבו הגשמים את אש המערכה.

והנס השלישי. שהעשן של המערכה היה מתמר ועולה ישר כעמוד, ולא היו הרוחות שולטים בו לפזרו לצדדים. וזהו שנאמר במשנה בפרקי אבות ולא כבו הגשמים אש של עצי המערכה ולא נצחה הרוח את עמוד העשן.

והטעם שהיה המזבח רחב חמש אמות כאורכו שאף הוא היה חמש אמות, להזכיר זכות עשרת הדברות שקיבלו, שהיו חרותים ה' דיברות על לוח זה וה' על לוח אחר. וכן שלוש אמות גובה של מקום המערכה, באו להזכיר זכותם של ג' הפרנסים שהיו לישראל, משה אהרון ומרים.

ראיתי מה שכתב בעל המחבר עונג לשבת זכרונו לברכה: ויקחו לי, משלי, ממה שאני נתתי, ולא מגנבה ומגזלה חס ושלום, אלא תרומה, "תרומה" אותיות מותר שיהיה מן המותר. אמרו חכמי המוסר כי זאת הפרשה מדברת בענין התורה והצדקה, בענין הצדקה הפסוק אומר וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב, וכסף, ונחושת, זה שלושה דברים תלויים בלב האדם. זהב יש בן אדם הנותן מרצונו הטוב, גם משתדל שיתנו אחרים. וכסף מבחינת אדם שנותן כי כך צווה. נחושת זה הדרגה הירודה ביותר עד שאינו נידחק לפינה לפינה אינו תורם וגם לשם שמים.

"כמתנת ידו" – בגימטריא 930. תענית בגימטריא 930. לומר לך שאדם שאין בכוחו לשבת בתענית, יתן צדקה ויועיל לו בעזהי"ת.

חשובה מצוות צדקה, שכל הנותן צדקה כאילו מלוה להקב"ה עוזר לו לזון את עולמו כדכתיב: "מלוה ה’ חונן דל". והקב"ה משלם לו כפלי כפליים. וגם אם אין באפשרותנו לתת צדקה אז אפשר לתת חיוך ושיחה חיובית אם לחיצת יד כמתנת ידו גם זה ניקרא צדקה.

"מלבד עולת הבוקר".

מלבד ר"ת: מלוה לעני בשעת דחקו. לומר לך: אדם העושה זאת כאילו הקריב עולת הבוקר.

ביום שנברא אדם הראשון, אמר הקב"ה למלאכים: בואו ונגמול חסד עם האדם. שעל מידה זו העולם עומד. ואמר הקב"ה: חביבה גמילות חסדים יותר מעולות וזבחים. שנאמר: "כי חסד חפצתי ולא זבח". וגמילות חסדים אפשר לעשות בין לעשיר בין לעני, בין לגדול ובין לקטן ובין לחיים למתים.

פעם אחת בשנת בצורת כשלא ירדו גשמים גזרו הרבנים על תענית ציבור. אמר הרב- בני התמלאו רחמים אלו על אלו (דהיינו לדאוג למחסור העניים) וגם הקב"ה מתמלא עליכם רחמים.

אצל ר’ נתן מצ’רנוביל היה ידוע שאדם עני יכול לשהות עמו שעה ארוכה ולשיח את כל אשר בליבו בעוד שעם העשירים היה מקצר ביותר. שאלוהו פעם לפשר הדבר, ענה להם שהרי כך דרכו של הקב"ה שנאמר "כי יעמוד לימין אביון" ונאמר "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים".

הממון נקרא "דמים" ללמד מידותיו של הקב"ה, שאם חטא האדם ונגזרה גזירה על נפשו התלויה בדם שבגופו, הרי הוא יכול לפדות עצמו בממון שנקראו גם כן דמים, דם תחת דם דם הממון כנגד דם הגוף, ומתכפר לו שנאמר צדקה תציל ממות.

במהפיכת סדום אנו רואים את גודל חרון אף ה’ כלפי עיר או קהילה שמונעת עצמה מעשיית צדקה וחסד עם הענים. וידוע המעשה בסדום שנערה אחת נתנה פת לחם לעני ודנו אותה למיתה משונה, שמרחו את גופה בדבש ונתנו אותה לפני דבורים שעקצו אותה עד שמתה. מזה לומדים שצריך תמיד שהעינים והלב יהיו פתוחים לצרכי העניים.

לא די בכך שהאדם עצמו נותן צדקה, אלא עליו לעורר גם את הזולת ולומר לו: "פתח תפתח את ידך". וזה גם משמעו של דרשת חז"ל: "כבד את ה’ מהונך אל תקרי מהונך אלא מגרונך". שחייב אדם לתת צדקה לא רק מהונו אלא גם מגרונו כלומר בדיבור, בדברי התעוררות שמביאים גם את האחרים לידי נתינה.

צדק צדק תרדוף: "צדק צדק" גימטריה שווה: "למשיח" שבזכות הצדקה נזכה לביאת המשיח. שנאמר: "בצדקה תכונני". פירוש אחר: המילה "צדק" נכפלה פעמים לרמוז למי שנותן צדקה במהירות חשובה היא כשתי צדקות.

זהב וכסף ונחשת (תרומה כה-ג)

בעל החתם סופר ז"ל מוצא כאן רמז מפליא, שאותיותיהן של שלוש מילים אלה מרמזות על כל ימות השנה שישנה בהם קריאת התורה:

ז – היום השביעי, שבת, ה- יום חמישי – בשבוע. ב’ – יום שני בשבוע. כ- כיפורים, ס – סוכות, פ – פסח, פורים נ – נרות (חנוכה) ח – חודש (ובכלל זה גם ראש השנה, שגם הוא ראש חודש) ש- שבועות שמיני עצרת, שמחת תורה, ת – תענית. ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא (מעיינה של תורה).

מצוות התורה נחלקות בין החובה וההתנדבות, מצד אחד המצוה כשמה כן היא, צו וחובה על האדם, כמו שכותב רש"י (במדבר יט א): "חוקה, גזרה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה". לעומת זאת מדגיש רבנו בחיי בספרו חובות הלבבות בכמה מקומות את חשיבות הכרתו השכלית של האדם בקיום המצוות, ואת הצורך לשתף את הלב במעשה המצווה, והנה בהקמת המשכן לא זו בלבד שאין התורה כופה על האדם להביא את תרומתו להקמת המשכן, אלא הסכמתו של האדם היא התנאי הבלעדי לקבלת התרומה, שהאדם יתן את תרומתו מנדבת לבו. ככתוב: "מכל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". תרומת המשכן היא מצווה שכל כולה היא התנדבות ברצון הלב ללא כל כפיה מבחוץ, ונשאלת השאלה מדוע במצוה זו רוצה התורה את נדבת לבו של האדם ושוללת כל נתינה למשכן אם היא נכפתה על האדם?

"  *להבנת הדבר הזה נקדים את הקושיא המפורסמת: מדוע נכתב כאן "ויקחו לי" ולא נאמר: "ויתנו לי" שהרי האדם התורם אינו לוקח אלא נותן? על הכתוב "ויקחו לי תרומה" דרשו במדרש (שמות רבה פר' לג ה): "נבחר שמו של מרדכי מעושרו של המן, מה עשה אותו רשע, הוציא כל כסף וזהב שהיה לו ונתן לאחשורוש , אמר לו הקב"ה: חייך 'נבחר שם מעושר רב, מכסף ומזהב חן טוב', נבחר חנה של אסתר, שנאמר: 'ותהי אסתר נושאת חן'. כיון שבא הרשע עם הממון אמר לו המלך: 'הכסף נתון לך', אמר הקב"ה: כך אתם מוכרים שלי על שלי!? שנאמר: 'כי לי בני ישראל עבדים' וכתיב: 'לי הכסף ולי הזהב', חייך, מה שאמרת: 'הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך' כך: 'ביום ההוא נתן המלך אחשורוש לאסתר המלכה את בית המן'." ושואל ה"חתם סופר" (בספרו על התורה "תורת משה") מהו הקשר במדרש בין כספו של המן לדברי הכתוב: "ויקחו לי תרומה"?

ומסביר החת"ס את הקשר בין השנים על פי דברי הגמרא (ברכות לו א) שקודם שהאדם מברך נאמר: "לה' הארץ ומלואה" ולאחר הברכה נאמר: "והארץ נתן לבני אדם", והכוונה שאם האדם אינו עובד את ה' בממון שנתן לו השי"ת, אז עדיין אין הממון נקרא על שמו של האדם. ורק על ידי שימושו של האדם בממון לעבודת ה' שלתכלית זו ניתן לאדם הממון, רק אז נקרא הממון שלו. ועל כן נאמר בצדק על ממונו של המן: "אתה קונה שלי בשלי". וזהו שאומר כאן הכתוב: "ויקחו לי תרומה" שעל ידי מעשה הטוב של נתינת התרומה יקחו לעצמם דבר המיועד לי, כמו שאמרו באבות (פ"ג מ"ז): "תן לו משלו שאתה ושלך שלו, וכן בדוד הוא אומר: 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'". ולפי היסוד הזה אפשר להסביר גם מדוע התנתה התורה בנתינת התרומה לבנין המשכן את נדבת הלב יותר מכל שאר המצוות? והסיבה היא שחלקו האמיתי של האדם בתרומה אינו הכסף והזהב שהוא נותן, שהרי הם אינם שלו אלא של הקב"ה, ואילו חלקו האמיתי של האדם הוא הצורה שבה הוא נותן את תרומתו, כמו שכתב החת"ס שם: "ואין לאדם חלק בנתינת התרומה אלא השמחה ורצון טוב והיינו: 'מאת כל איש אשר ידבנו לבו' היינו כוונתו הטובה". לרעיון הזה אפשר למצוא סמך בפסוק: "אפריון עשה לו המלך שלמה. . . עמודיו עשה כסף רפידתו זהב. . . תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים" (שיר השירים ג, ט-י) ועל פי זה אפשר להסביר גם את המשך הכתוב: "תקחו את תרומתי" ולכאורה היה צריך להיות כתוב: "תקחו את תרומתו" של התורם, אלא שהתרומה הנלקחת היא של הקב"ה.

גם מסדר הפרשיות של ספר שמות יכולים אנו ללמוד על הקמת המשכן, לכאורה מיד לאחר מעמד הר סיני ומתן לוחות הברית צריכה היתה התורה לצוות אותנו על הקמת המשכן, שבו יניחו את לוחות הברית ושאר תשמישי העבודה והקדושה של עם ישראל, ואם כך למה נכתבה פרשת תרומה רק לאחר פרשת משפטים ולא לפניה? מזה אפשר ללמוד שהמשכן אינו יכול להבנות, וקל וחומר שהשכינה לא תוכל לשרות בו, אלא רק בציבור שהמשפט והצדק הם התשתית החברתית שלו. על כן עוד קודם בנין המשכן יש להסדיר את כללי המשפט, לשפר את יחסי האדם לחברו, לתקן את העוולות החברתיות, ואז גם הממון שממנו יבנה המשכן יהיה כולו מן המותר ולא מן האסור. ורק אז בנתונים אלו אפשר שתשכון השכינה בבית שנבנה לשמה. גם הראי"ה קוק בספרו אורות הקודש (ח"ג עמ' ר') כותב שיש תנאים מוקדמים כדי שבית המקדש יוכל להיבנות בימינו, וכך כתב שם: "אי אפשר לצייר תכונה שלימה של עושר הדמיון כשהבערות שולטת והרשעה המעשית מתגברת. רק בהתרוממות רוחנית ומעשית חשובה אפשר להשיב את בנין בית המקדש למקומו"

"וקלקל חטאם בסוף ארבעים יום ראשונים.. לך רד כי שחת עמך.. והושג זה בארבעים יום אחרונים, ובהם נצטווה על מלאכת המשכן... לא כמו שיעד קודם לכן, כאמרו מזבח אדמה תעשה לי בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך".

לשיטתו, הכוונה הראשונית הייתה נטולת מצוות ומשכן, ממש "בכל המקום", אלא שישראל הראו בעגל, כי הם אינם ראויים לזה עדיין, ולכן נתן להם הקב"ה משכן.

לעומת אלה ניצב הרמב"ם, שטען כי כל ציווי המשכן הינו רק לצורך פדגוגי. עם ישראל ששהה בחברה שמקדשת עצמים מן החי, הצומח והדומם, אינו יכול כך פתאום לעבור למונותיאיזם מופשט. לכן ציווה הקב"ה את ישראל לבנות משכן כמנהג עובדי העבודה הזרה, רק שאנחנו נעשה הכל לשם ה'. כך נעבור מאלילות לאלוקות:

"כשתתבונן בפעולות האלהיות... יתבאר לך חכמתו ותחבולתו בהדרגת ענייני כלל האיש... שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום... והיה המנהג המפורסם בעולם כולו שהיו אז רגילין בו והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה, להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם... לא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו שיצונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל... ומפני זה השאיר השם מיני העבודות ההם והעתיקם... וצונו לעשותן לו ית', וצוונו לבנות היכל לו, ועשו לי מקדש, ושיהיה המזבח לשמו, מזבח האדמה תעשה לי, ושיהיה הקרבן לו... והגיע התחבולה בזאת הערמה האלהית שנמחה זכר ע"ז והתקיימה הפנה הגדולה האמתית באומתנו, והוא מציאות השם ואחדותו" (מו"נ ג' ל"ב).

אך נראה לענ"ד כי דברי המדרש הבאים הינם הנועזים מכל. המדרש מצייר מציאות בה פנו בני ישראל להקב"ה על מנת שייתן להם משכן, קורבנות, קטורת וכו'. על מנת שייראו לאומות העולם את דרך האמת:

"כלי המשכן מפני מה? אמרו ישראל לפני הקב"ה ריבונו של עולם מלכי הגויים יש להם אהל ושלחן ומנורה ומקטר קטורת.. ואתה הוא מלכנו גואלינו מושיענו לא יהיה לפניך עד שיודע לכל באי העולם כי אתה הוא המלך?... אמר להם הקב"ה אם כן עשו אותם כאשר אני מצווה אתכם" (מדרש אגדה (בובר) שמות כ"ז).

נמצא כי המשכן ועבודתו אינם אלא לחנך את אומות העולם בדרך עבודת ה' האמיתית. אולם שלא כהרמב"ם, הן אינן לצורך חינוך עם ישראל, אלא לצורך חינוך העולם כולו.

אך האם יעלה על הדעת לקיים מצוות רק למראית עין, לצורך חינוך אחרים? מדברי הרב קוק עולה שבהחלט כן. הרב קוק רואה כאפשרות, מציאות עתידית בה יתקיימו דברי הגמרא "מצוות בטלות לעתיד לבוא" (נידה ס"א ע"ב), במובן הפשוט. הוא כותב, כמו מהמיית לבו, כי

"ישנם אנשים גדולים כאלה, שמהלך רוחם הוא כל כך נשא, עד שמצדם, אם כל העולם היה במעמדם, היו המצוות בטלות, כמו שיהיה לעתיד לבוא, לימות המשיח או תחיית המתים. והם בכל זאת מקושרים במצוות הרבה מאוד, לא למענם, כי אם למען העולם כולו, המקושר עמם" (שמונה קבצים, א', פיסקה ת"י).

כמה נועזים הם דברי הרב. אכן כן, ישנם אנשים פרטיים שאינם מקיימים את המצוות אלא למען אלה המקושרים עימם ולומדים מהם. כך עולה מדברי המדרש לעיל, כי עם ישראל מקיים חלק ממצוותיו למען חינוך העולם כולו, הרואה בו את עם ה'.

עם ישראל מצהיר בהתנהגותו על הקב"ה כי "אתה הוא מלכנו גואלנו מושיענו", אך מה יהיה בימים בהם "יוודע לכל באי העולם כי אתה הוא המלך"?
*