בשיחה המרשימה מאד של הרב ליכטנשטיין, שנתפרסמה באתר "כיפה", ישנה שורה שלדעתי היא מאד משמעותית:
"שאל אותי ר' מוטי: מה אעשה? אמרתי לו שיש הרבה פרנסות בעולם. שיעסוק בפלדה"
אני חושב שמאחרי השורה הקטנה הזו מתחבא נושא חשוב, שכדאי לפחות לחשוב עליו.
אם נקבל, לצורך הדיון, את דברי פורום תקנה ואת תיאורו של הרב ליכטנשטיין. מה בעצם קרה כאן? יש יהודי, שהחליט להקדיש את חייו לתורה ולחינוך, ובמהלך שנות בגרותו התברר לו שיש לו משיכה לגברים. אולי זה דבר שהתפתח אצלו בגיל שלשים, אולי הוא הרגיש את זה תמיד וחשב שזה יעבור עם השנים או אחרי החתונה, מי יודע.
קשה להאמין שמדובר בציניקן גמור שצחק על כולם וחיפש את הכסף ואת ההזדמנות לנצל צעירים תמימים. כל הסיכויים שאחרי שנכשל פעם ראשונה ושניה, ואולי כל פעם, הוא היה באבל אישי, הרגיש רע עם עצמו – אבל נשאר במקצוע. והסיבה היא מאד פשוטה, כפי שניסח אותה הרב ליכטנשטיין – לא היה לו לאן ללכת.
עולם הישיבות, ואני מדבר על הישיבות הלבנות, מעודד בעצם את תלמידיו לקחת התחייבות בלתי חוזרת לגבי חייהם המקצועיים, ובמובן הזה למוד תורה והרבצתה הוא מקצוע ככל מקצוע – זוהי הפרנסה של מי שעוסק בזה. לכל בנאדם קשה מאד לקבל החלטה שפירושה אבדן מקור פרנסתו, וזה כולל גם רב שמרגיש עצמו צבוע, או שסתם משתעמם או לא מרוצה ממה שהוא עושה.
התופעה הזו נכונה בכל מקצוע. פגשתי פעם פיסיקאי שהצטער מאד על כך שלא הלך ללמוד עיצוב פנים – למיטב ידיעתי הוא עדיין בעסקי פיסיקה. אבל אני חושב שבתורה הבעיה יותר גדולה. פסיכולוג שמרגיש פתאום משיכה לגברים יכול לספק את צרכיו גם מחוץ לשעות העבודה (למרות שיש לא מעט שערוריות גם עם פסיכולוגים ושאר מטפלים). רב זו תביעה לאורח חיים טוטאלי, והמצב של "אין לו אומנות אלא היא" הופך להיות סוג של משחק בקוביא, הימור על זה שבגיל 50 תמשיך להיות לפחות באותו מצב רוחני שהיית בגיל 25.
רק כדי להמחיש את האפקט, הגמרא בב"ב ק"ט:-קי. מספרת על יהונתן בן גרשום בן משה, נכדו של משה רבינו, שהיה הכהן של פסל מיכה וכפי שמעיד עליו התנ"ך "הוא ובניו היו כהנים לשבט הדנו עד יום גלות הארץ". הגמרא מספרת כי כששאלו אותו איך הופך נכדו של משה רבינו לכהן של פסל מיכה השיב תשובה פשוטה "כך מקובלני מבית אבי אבא לעולם ישכיר אדם עצמו לע"ז ואל יצטרך לבריות. הוא סבר לע"ז ממש ולא היא אלא לעבודה שזרה לו כדאמר ליה רב לרב כהנא נטוש נבילתא בשוקא ושקול אגרא ולא תימא גברא רבא אנא וזילא בי מילתא".
אלא שזה בדיוק, הנסיון של נטוש נבילתא בשוקא, הוא נסיון לא פשוט, וכח הדרישה לפרנסה הוא גדול. הגמרא ממשיכה ש"כיון שראה דוד שממון חביב עליו ביותר מינהו על האוצרות .. (ו) שב לה' בכל לבו". על זה מקשה הרשב"ם במקום מהפסוק שאומר שהוא ובניו היו כהנים עד יום גלות הארץ, ומתרץ "כיון שמת דוד עמד שלמה ... והחליפו ... חזר לקלקולו". ועל זה נאמר ששב לה' "בכל לבו"! מתברר שהכל כסף, או לפחות זוהי הערכת חז"ל לנפש האדם.
אני מבין בהחלט את הצד השני של המטבע. אי אפשר לדרוש מכל רב שיהיה לו מקצוע מילוט, מה גם שמקצועות מתיישנים ומי שלמד להיות טכנאי מחשבים לפני 20 שנה ולא עסק בזה מאז לא יכול לעשות עם המקצוע הזה כלום היום. יש כמובן גם את הבעיה שבדרך כלל אלו שהולכים להכשרה מקצועית לא חוזרים. אבל כדאי להכיר גם את הצד הבעייתי, ולא פשוט כל כך שאפשר לפטור את זה באמירות כמו "שילך לעסוק בפלדה".
