בס"ד
ויקרא יט:
ד אַל-תִּפְנוּ אֶל-הָאֱלִילִם
וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם = כלומר לא תעבוד "רופאי אלילים" (מסיונרים = אפיקוסים = מלמדים תורה ולא מקיימים מצוותיה רחמנא ליצלן)
ולא תדרוש מהם לטוב ולרע = מסכה = שמפריד בין המצוות של הקב"ה לבין רצונותיו שלו לספק תאוותיו ותועבותיו ועושה כטוב בעיניו רחמנא ליצלן = כדוגמת הכתבה שמביישים את עמי הארץ ומהללים עם נבל ושפל רחמנא ליצלן
במקום לקרב את עמי הארץ ולהסביר להם פנים בתורה ולבטוח בישועת ה' תמיד גם אם הנסיונות קשים =
עיין בהמשך בפירושי חז"ל ע"ה וביניהם גם אומר רבי עקיבא ע"ה: ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה = שנאמר לא תישא פנים (שמהללים את הנאצים שר"י רחמנא ליצלן) ולא תקלל (לא תלבין פני חברך ברבים) את עמי הארץ הרחוקים מתורה ומצוות בניהן כפי שמציינת הכתבה שוטרים וחיילים וכדומה וכו'
טו
לֹא-תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא-תִשָּׂא פְנֵי-דָל
וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל, בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ:
טז
לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ אֲנִי יְהוָֹה:
"
לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" ... כועס עליו בשל כך -
אל תשמור את הכעס בלב, כי זה יביא אותך לשנוא אותו בליבך ...
והנה לפניכם פירושי חז"ל ע"ה לנאמר:
רש"י ע"ה מפרש כך:
(יא) לא תגנבו -
אזהרה לגונב ממון, אבל לא תגנוב (שמות כ יג) שבעשרת הדברות, אזהרה לגונב נפשות.
דבר הלמד מענינו, דבר שחייבין עליו מיתת בית דין:
ולא תכחשו -
לפי שנאמר (ויקרא ה כב) וכחש בה, משלם קרן וחומש.
למדנו עונש.
אזהרה מנין?
תלמוד לומר: ולא תכחשו:
ולא תשקרו -
לפי שנאמר (שם) ונשבע על שקר, ישלם קרן וחומש.
למדנו עונש.
אזהרה מנין?
תלמוד לומר: ולא תשקרו:
לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו ולא תשבעו -
אם גנבת,
סופך לכחש,
סופך לשקר,
סופך להישבע לשקר:
(יב) ולא תשבעו בשמי -
למה נאמר?
לפי שנאמר (שמות כ ז) לא תשא את שם ה' אלוהיך לשווא, יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד, מנין לרבות כל הכינויין?
תלמוד לומר: ולא תשבעו בשמי לשקר, כל שם שיש לי:
(יג) לא תעשק -
זה הכובש שכר שכיר:
לא תלין -
לשון נקבה מוסב על הפעולה:
עד בקר -
בשכיר יום הכתוב מדבר, שיציאתו מששקעה החמה, לפיכך זמן גבוי שכרו כל הלילה.
ובמקום אחר הוא אומר (דברים כד טו) ולא תבוא עליו השמש,
מדבר בשכיר לילה, שהשלמת פעולתו משיעלה עמוד השחר, לפיכך זמן גבוי שכרו כל היום, לפי שנתנה תורה זמן לבעל הבית עונה לבקש מעות:
ויראת מאלוהיך -
לפי שהדבר הזה אינו מסור לבריות לידע אם דעתו של זה לטובה או לרעה, ויכול להשמט ולומר לטובה נתכוונתי, לפיכך נאמר בו ויראת מאלוהיך המכיר מחשבותיך.
וכן כל דבר המסור ללבו של אדם העושהו ואין שאר הבריות מכירות בו, נאמר בו ויראת מאלוהיך:
(טו) לא תעשו עול במשפט -
מלמד שהדיין המקלקל את הדין קרוי עול, שנאוי ומשוקץ, חרם ותועבה. שהעול קרוי תועבה, שנאמר (דברים כה טז) כי תועבת ה' וגו' כל עושה עול, והתועבה קרויה שקץ וחרם, שנאמר (שם ז כו) ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו שקץ תשקצנו וגו':
לא תשא פני דל -
שלא תאמר עני הוא זה והעשיר חייב לפרנסו, אזכנו בדין, ונמצא מתפרנס בנקיות:
ולא תהדר פני גדול -
שלא תאמר עשיר הוא זה בן גדולים הוא זה, היאך אביישנו ואראה בבושתו, עונש יש בדבר, לכך נאמר ולא תהדר פני גדול:
בצדק תשפט עמיתך -
כמשמעו.
דבר אחר:
הוי דן את חברך לכף זכות:
(טז) לא תלך רכיל -
אני אומר על שם שכל משלחי מדנים ומספרי לשון הרע הולכים בבתי רעיהם לרגל מה יראו רע או מה ישמעו רע לספר בשוק, נקראים הולכי רכיל, הולכי רגילה אשפיימנ"ט בלע"ז
[ריגול]. וראיה לדברי: שלא מצינו רכילות שאין כתוב בלשון הליכה לא תלך רכיל.
הולכי רכיל נחושת וברזל (ירמיה ו כח).
ושאר לשון הרע אין כתוב בו הליכה:
מלשני בסתר רעהו (תהילים קא ה).
לשון רמיה (שם קכ ב).
לשון מדברת גדולות (שם יב ד).
לכך אני אומר שלשון רכיל לשון הולך ומרגל, שהכ"ף נחלפת בגימ"ל. שכל האותיות שמוצאיהם ממקום אחד מתחלפות זו בזו:
בי"ת, בפ"א ובוי"ו,
גימ"ל, בכ"ף וקו"ף,
נו"ן, בלמ"ד,
ורי"ש וזי"ן, בצד"י.
וכן (ש"ב יט כח) וירגל בעבדך, רגל ותרמה לומר עלי רעה.
וכן (תהילים טו ג) לא רגל על לשונו.
וכן רוכל הסוחר ומרגל אחר כל סחורה, וכל המוכר בשמים להתקשט בהם הנשים, על שם שמחזר תמיד בעיירות נקרא רוכל, לשון רוגל.
ותרגומו:
<*>לא תיכול קורצין.
כמו (דניאל ג ח) ואכלו קרציהון די יהודיא.
אכל ביה קורצא בי מלכא (ברכות נח א).
נראה בעיני שהיה משפטם לאכול בבית המקבל דבריהם שום הלעטה, והוא גמר חיזוק, שדבריו מקוימים ויעמידם על האמת, ואותה הלעטה נקראת אכילת קורצין, לשון קורץ בעיניו (משלי ו יג), שכן דרך כל הולכי רכיל לקרוץ בעיניהם ולרמוז דברי רכילותן, שלא יבינו שאר השומעים:
לא תעמד על דם רעך -
לראות במיתתו ואתה יכול להצילו, כגון טובע בנהר, וחיה או לסטים באים עליו:
אני ה' -
נאמן לשלם שכר, ונאמן להיפרע:
(יז) ולא תשא עליו חטא -
לא תלבין את פניו ברבים:
(יח) לא תקם -
אמר לו: השאילני מגלך.
אמר לו: לאו.
למחר אמר לו: השאילני קרדומך.
אמר לו: איני משאילך כדרך שלא השאלתני.
זו היא נקימה.
ואיזו היא נטירה?
אמר לו: השאילני קרדומך.
אמר לו: לאו.
למחר אמר לו: השאילני מגלך.
אמר לו: הא לך ואיני כמותך, שלא השאלתני.
זו היא נטירה, שנוטר האיבה בלבו אף על פי שאינו נוקם:
ואהבת לרעך כמוך -
<*>אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה:
(יט) את חקתי תשמרו -
ואלו הן בהמתך לא תרביע כלאים וגו', חוקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר:
הרמב"ן ע"ה מפרש כך:
(ד): ואמר אל תפנו אל האלילם -
והוא מלשון ואם יפנה לבבך (דברים ל יז), אשר לבבו פונה היום (שם כט יז), יאמר שלא יפנה לבו באלילים להאמין שיהיה בהם תועלת או שיבואו העתידות אשר יתנבאו מהם, אבל יהיו הם וכל מעשיהם אפס ותוהו בעיניו, ולא תבוא עתידות רק בגזרת עליון.
וכך אמרו רבותינו (שבת קמט א):
<*>דיוקנות עצמן אסור להסתכל בהן, משום שנאמר אל תפנו אל האלילים, הכניסו אפילו ההסתכלות בהן בכלל האיסור שלא יתן דעתו בעניינם כלל.
ואמר ואלוהי מסכה לא תעשו לכם -
להזהיר עליהם משעת עשייה. והאזהרות בעבודה זרה יבאו בתורה במקומות רבים.
ובמדרש ויקרא רבה (כד ה): הזכירו על הפרשה הזו:
<*>רבי לוי אומר: מפני שעשרת הדברות כלולין בתוכה.
אנכי ה' אלוהיך,
וכתיב הכא אני ה' אלוהיכם.
לא יהיה לך,
וכתיב הכא ואלוהי מסכה לא תעשו לכם.
לא תשא,
וכתיב הכא (פסוק יב): ולא תשבעו בשמי לשקר.
זכור את יום השבת,
וכתיב הכא ואת שבתותי תשמורו.
כבד את אביך ואת אמך,
וכתיב הכא איש אמו ואביו תיראו.
לא תרצח,
וכתיב הכא (פסוק טז): לא תעמוד על דם רעך.
לא תנאף,
וכתיב הכא (פסוק כט): אל תחלל את בתך להזנותה.
לא תגנוב,
וכתיב הכא (פסוק יא): לא תגנבו.
לא תענה,
וכתיב הכא (פסוק טז): לא תלך רכיל בעמך.
לא תחמוד,
וכתיב הכא ואהבת לרעך כמוך.
ע"כ במדרש.
(טז): לא תלך רכיל בעמך -
אומר אני על שם שכל משלחי מדנים ומספרי לשון הרע הולכים בבית רעיהם לרגל מה יראו רע או מה ישמעו רע לספר בשוק, נקראים הולכי רכיל, הולכי רגילה וכו'.
וכן תרגם אונקלוס:
<*>לא תיכול קורצין, אכלו קרציהון דיהודאי (דניאל ג ח), אכלו קורצא בי מלכא (ב"מ פו א). נראה בעיני, שהיה משפטם לאכול בבית המקבל דבריהם שום הלעטה והוא גמר חזוק שדבריו מקוימים ויעמידם על האמת, ואותה הלעטה נקראת אכילת קורצין לשון קורץ בעיניו (משלי ו יג), שכן דרך הולך רכיל לקרוץ בעיניו ולרמוז דברי רכילות שלא יבינו השומעים, כל זה
לשון הרב.
ואין במה שפירש בתרגום הזה טעם או ריח, כי השומע מן הרכיל לא ישבע לו שיאמין דבריו ולא יתן לו אות ומופת, גם המלשין עבד אל אדוניו לא יבטיחנו האדון שישמע אליו, ומה טעם לאכילה הזאת. ונבוכדנאצר בהודאת [בהוראת] הצדיקים עשה מה שעשה, לא האכילם למלשינים ולא נשבע להם, וגם לא האמין להם אבל שאל הצדא שדרך מישך וגו' (דניאל ג יד), וציוה שישתחוו מכאן ואילך והיה מעביר על מה שעברו. ודריוש לא היה מאכיל לו למלשיני דניאל רק לענה וראש, וכתוב בהן די אכלו קרצוהי די דניאל. ואפילו אם אמת הדבר שיעשה כן בזמנים ההם, אחר שהכתוב אמר
"לא תלך רכיל בעמך" למה יזכיר אונקלוס מנהג השטות ההוא ואין לאזהרה עניין בו.
אבל עיקר לשון הארמית בכאן איננו אלא לשון השמעת קול, והוא מורגל בדברי חכמים (ב"ב ה א), ועיזא לאו אכלויי מכלו ליה ולאו גברא בעי לאכלויי, ותרגום יונתן קרא בגרון (ישעיה נח א), אכלי, ושרק לו מקצה הארץ (שם ה כו), ויכלי ליה, וינהום עליו כנהמת ים (שם שם ל), ויכלי עליהון, וכן במקומות רבים. והנה הוא לשון כל משמיע קול שיודיע חפצו בלא חתוך מלות, ולכן יאמר כן בצועק לעזים הנכנסות בשדה ויתרגם כן השורק והנוהם והצועק. ודרך הרכילים לבא ברבים או לפני המושל וינהמו בגרונם ויקרצו בעיניהם לרמוז כי שמעו דברים עד שיפצרו בהם ויגידו אותן, על כן נקראים אוכלי קורצין, נוהמים ברמזים.
ואונקלוס תרגם רכילות ענינו, וכן שמו בלשון הארמית, ולא חשש לפרש לשון הכתוב וכן דרכו תמיד, כי להבין העניין הוא מתכוון. אבל בלשון הקודש היו קורין אותם
"הולכי רכיל", מן אבקת רוכל (שה"ש ג ו), רכלתך (יחזקאל כו יב), כי הרוכל הולך כל היום קונה מכאן ומכאן והולך ומוכר במקומות אחרים בכאן ובכאן, כמו שמזכירין חכמים (מעשרות פ"ב מ"ג): רוכלין המחזירין בעיירות. וזה טעם
"בעמך", כי הוא הולך ברבים. ולהבדיל בין שניהם, היה שם זה
"רוכל" פועל, ושם זה
"רכיל" שם תואר בעצמו כמו סריס נזיר, ירמוז השם כי בנפשו הוא ועליו תשוב.
(יז - יח): לא תשנא את אחיך בלבבך -
בעבור שדרך השונאים לכסות את שנאתם בלבם כמו שאמר (משלי כו כד): בשפתיו ינכר שונא, הזכיר הכתוב בהווה.
ואמר הוכח תוכיח את עמיתך -
מצווה אחרת, ללמדו תוכחת מוסר,
"ולא תשא עליו חטא" שיהיה עליך אשם כאשר יחטא ולא הוכחת אותו. ולזה יטה לשון אונקלוס שאמר, ולא תקבל על דיליה חובא, שלא תקבל אתה עונש בחטא שלו. ואחרי כן ציווה שתאהוב אותו. והנה השונא את רעהו עובר בלאו, והאוהב לו מקיים עשה.
והנכון בעיני, כי
"הוכח תוכיח", כמו והוכיח אברהם את אבימלך (בראשית כא כה). ויאמר הכתוב, אל תשנא את אחיך בלבבך בעשותו לך שלא כרצונך, אבל תוכיחנו מדוע ככה עשית עמדי, ולא תשא עליו חטא לכסות שנאתו בלבך ולא תגיד לו, כי בהוכיחך אותו יתנצל לך, או ישוב ויתוודה על חטאו ותכפר לו. ואחרי כן יזהיר שלא תנקום ממנו ולא תיטור בלבבך מה שעשה לך, כי יתכן שלא ישנא אותו אבל יזכור החטא בלבו, ולפיכך יזהירנו שימחה פשע אחיו וחטאתו מלבו. ואחרי כן יצווה שיאהב לו כמוהו.
וטעם ואהבת לרעך כמוך -
הפלגה, כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חברו כאהבתו את נפשו, ועוד שכבר בא רבי עקיבא ולמד חייך קודמין לחיי חבירך (ב"מ סב א). אלא מצוות התורה שיאהב חברו בכל עניין כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב.
ויתכן בעבור שלא אמר
"ואהבת את רעך כמוך", והשוה אותם במלת
"לרעך", וכן ואהבת לו כמוך (פסוק לד): דגר, שיהיה פירושו להשוות אהבת שניהם בדעתו, כי פעמים שיאהב אדם את רעהו בדברים ידועים להטיבו בעושר ולא בחכמה וכיוצא בזה, ואם יהיה אוהבו בכל יחפוץ שיזכה רעהו האהוב לו בעושר ובנכסים וכבוד ובדעת ובחכמה, ולא שישווה אליו אבל יהיה חפץ בלבו לעולם שיהיה הוא יותר ממנו בכל טובה, ויצווה הכתוב שלא תהיה פחיתות הקנאה הזאת בלבו, אבל יאהב ברבות הטובה לחברו כאשר אדם עושה לנפשו ולא יתן שיעורין באהבה. ועל כן אמר ביהונתן (ש"א כ יז): כי אהבת נפשו אהבו, בעבור שהסיר מידת הקנאה מלבו ואמר (שם כג יז): ואתה תמלוך על ישראל וגו'.
ועניין הנקמה והנטירה, כבר פירשוהו רבותינו (תו"כ קדושים ד י יא): שהוא בדבר שאין בו חיוב ממון, השאילני מגלך השאילני קרדומך. כי בדבר שנתחייב לו חברו ממון כגון בנזיקין וכיוצא בהן, אינו מחויב להניח לו אבל יתבענו בב"ד וישולם ממנו מפסוק כאשר עשה כן יעשה לו (להלן כד יט), והוא מעצמו חייב לשלם כאשר ישלם מה שלוה או מה שגזל. וכל שכן בעניין נפש, שיהיה נוקם ונוטר לו עד שיגאל דמי אחיו מידו, על פי בית דין המורים במשפטי התורה.
(יט): את חקותי תשמרו -
<*>ואלו הן
"בהמתך לא תרביע כלאים" וגו', חוקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר,
לשון רש"י.
ולא הזכירו רבותינו שיהיה הטעם נעלם ושיהיו יצר הרע ואומות העולם משיבים עליהם, אלא בלבישת שעטנז, לא בכלאי הבהמה.
ואין הכוונה בהם שתהיה גזרת מלך מלכי המלכים בשום מקום בלא טעם, כי כל אמרת אלוה צרופה (משלי ל ה), רק החוקים הם גזירת המלך אשר יחוק במלכותו בלי שיגלה תועלתם לעם, ואין העם נהנים בהם אבל מהרהרין אחריהם בלבם ומקבלים אותם ליראת המלכות, וכן חוקי הקב"ה הם הסודות אשר לו בתורה שאין העם במחשבתם נהנים בהם כמשפטים, אבל כולם בטעם נכון ותועלת שלימה.
והטעם בכלאים, כי השם ברא המינים בעולם, בכל בעלי הנפשות בצמחים ובבעלי נפש התנועה, ונתן בהם כוח התולדה שיתקיימו המינים בהם לעד כל זמן שירצה הוא יתברך בקיום העולם. וציוה בכוחם שיוציאו למיניהם ולא ישתנו לעד לעולם, שנאמר בכולם
"למינהו" (בראשית א), והוא סיבת המשכב שנרביע בהמות זו עם זו לקיום המינין כאשר יבואו האנשים על הנשים לפריה ורבייה. והמרכיב שני מינין, משנה ומכחיש במעשה בראשית, כאילו יחשוב שלא השלים הקב"ה בעולמו כל הצורך ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות. והמינים בבעלי חיים לא יולידו מין משאינו מינו, וגם הקרובים בטבע שיולדו מהם כגון הפרדים ייכרת זרעם כי הם לא יולידו. והנה מצד שני הדברים האלה, פעולת ההרכבה במינים דבר נמאס ובטל.
וגם הצמחים אשר יתרכבו מין בשאינו מינו אין פרים צומח אחרי כן, ויהיו באיסורם שני טעמים הנזכרים, וזה טעם
"שדך לא תזרע כלאים" שהוא בהרכבה על דעת רבותינו (קידושין לט א). ואסר אף כלאי זרעים, מפני שישתנו בטבעם גם בצורתם בהיותם יונקים זה מזה, ויהיה כל גרעין ממנו כאילו הורכב משני מינין. ואסור לחרוש בשור ובחמור, מפני שדרך כל עובד אדמתו להביא צמדו ברפת אחת ויבאו לידי הרכבה.
ומחברינו מוסיף בטעם הכלאים, כי הוא שלא לערבב הכוחות המגדלים הצמחים להיות יונקים זה מזה, ממה
שאמרו בבראשית רבה (י ו):
<*>אמר רבי סימון: אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע ומכה אותו ואומר לו גדל, הדא הוא דכתיב (איוב לח לג): הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ. והנה המרכיב כלאים או זורען בכדי שינקו זה מזה מבטל חקות שמים, ולכך אמר בהם את חקותי תשמורו, כי הם חקות שמים.
וכך אמר רבי חנינא משום רבי פנחס: משום חקים שחקקתי בהם את עולמי (ירושלמי כלאים פ"א ה"ז).
וכבר כתבתי בסדר בראשית (א יא): שהצמחים כולם יסודותם בעליונים ומשם ציווה להם השם את הברכה חיים עד העולם, והנה המערב כלאים מכחיש ומערב מעשה בראשית.
עד כאן לבינתיים ...
להזכירכם למה כל הגזירות הרעות והקשות האלו קורים רחמנא ליצלן ...
שנאמר: לא תטה אחרי הרבים להרעות (לעשות הרעה בעיני ה' יתברך רחמנא ליצלן...)
שנאמר:
לא תוסיף חטא על פשע ... רחמנא ליצלן ...
והמשכילים יזהירו ....
כן יהי רצון ...
חיזקו ויאמץ לבבכם כל המייחלים ל - ה' ...
ואתם הדבקים ב - ה' ... חיים כולכם היום ....
