פרשת תצווה מברי עוז

א [ישראל נמשלו לזית]

ב [ישראל מאירים למי שמאיר לכל]

ג [דברי תורה מאירין לאדם]

ד [למעשה ידיך תכסוף]

א [ממנו פנה ממנו יתד ממנו קשת מלחמה]

ב [כוונתו של אהרן במעשה העגל היתה לטובה]

ג [אשרי תבחר ותקרב]

ד [גדול כתר תורה מכתר כהונה]

א וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל אֹתִי שָׁלַח יְהוָה לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל-עַמּוֹ עַל-יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי יְהוָה.  {ס} ב כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם.  ג עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת-עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד-אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד-שֶׂה מִגָּמָל וְעַד-חֲמוֹר.  {ס} ד וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת-הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אֶת-אִישׁ יְהוּדָה.  ה וַיָּבֹא שָׁאוּל עַד-עִיר עֲמָלֵק וַיָּרֶב בַּנָּחַל.  ו וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-הַקֵּינִי לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן-אֹסִפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיָּסַר קֵינִי מִתּוֹךְ עֲמָלֵק.  ז וַיַּךְ שָׁאוּל אֶת-עֲמָלֵק מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי מִצְרָיִם.  ח וַיִּתְפֹּשׂ אֶת-אֲגַג מֶלֶךְ-עֲמָלֵק חָי וְאֶת-כָּל-הָעָם הֶחֱרִים לְפִי-חָרֶב.  ט וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל-אֲגָג וְעַל-מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל-הַכָּרִים וְעַל-כָּל-הַטּוֹב וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם וְכָל-הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ.  {פ}

י וַיְהִי דְּבַר-יְהוָה אֶל-שְׁמוּאֵל לֵאמֹר.  יא נִחַמְתִּי כִּי-הִמְלַכְתִּי אֶת-שָׁאוּל לְמֶלֶךְ כִּי-שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת-דְּבָרַי לֹא הֵקִים וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל וַיִּזְעַק אֶל-יְהוָה כָּל-הַלָּיְלָה.  יב וַיַּשְׁכֵּם שְׁמוּאֵל לִקְרַאת שָׁאוּל בַּבֹּקֶר וַיֻּגַּד לִשְׁמוּאֵל לֵאמֹר בָּא-שָׁאוּל הַכַּרְמֶלָה וְהִנֵּה מַצִּיב לוֹ יָד וַיִּסֹּב וַיַּעֲבֹר וַיֵּרֶד הַגִּלְגָּל.  יג וַיָּבֹא שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁאוּל בָּרוּךְ אַתָּה לַיהוָה הֲקִימֹתִי אֶת-דְּבַר יְהוָה.  יד וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וּמֶה קוֹל-הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ.  טו וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל-מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ וְאֶת-הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ.  {פ}

טז וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל הֶרֶף וְאַגִּידָה לְּךָ אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֵלַי הַלָּיְלָה ויאמרו (וַיֹּאמֶר) לוֹ דַּבֵּר.  {ס} יז וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הֲלוֹא אִם-קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ יְהוָה לְמֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל.  יח וַיִּשְׁלָחֲךָ יְהוָה בְּדָרֶךְ וַיֹּאמֶר לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּה אֶת-הַחַטָּאִים אֶת-עֲמָלֵק וְנִלְחַמְתָּ בוֹ עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם.  יט וְלָמָּה לֹא-שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה וַתַּעַט אֶל-הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה.  {ס} כ וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-שְׁמוּאֵל אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְהוָה וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר-שְׁלָחַנִי יְהוָה וָאָבִיא אֶת-אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת-עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי.  כא וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבֹּחַ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל.  {ס} כב וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַיהוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְהוָה  הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים.  כג כִּי חַטַּאת-קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר  יַעַן מָאַסְתָּ אֶת-דְּבַר יְהוָה וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ.  {ס} כד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי-עָבַרְתִּי אֶת-פִּי-יְהוָה וְאֶת-דְּבָרֶיךָ  כִּי יָרֵאתִי אֶת-הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם.  כה וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת-חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַיהוָה.  כו וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ  כִּי מָאַסְתָּה אֶת-דְּבַר יְהוָה וַיִּמְאָסְךָ יְהוָה מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל.  {ס} כז וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף-מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע.  {ס} כח וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע יְהוָה אֶת-מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ.  {ס} כט וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם  כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם.  ל וַיֹּאמֶר חָטָאתִי עַתָּה כַּבְּדֵנִי נָא נֶגֶד זִקְנֵי-עַמִּי וְנֶגֶד יִשְׂרָאֵל וְשׁוּב עִמִּי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ.  לא וַיָּשָׁב שְׁמוּאֵל אַחֲרֵי שָׁאוּל וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁאוּל לַיהוָה.  {ס} לב וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַגִּישׁוּ אֵלַי אֶת-אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וַיֵּלֶךְ אֵלָיו אֲגַג מַעֲדַנֹּת וַיֹּאמֶר אֲגָג אָכֵן סָר מַר-הַמָּוֶת.  {ס} לג וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן-תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת-אֲגָג לִפְנֵי יְהוָה בַּגִּלְגָּל.  {ס} לד וַיֵּלֶךְ שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה וְשָׁאוּל עָלָה אֶל-בֵּיתוֹ גִּבְעַת שָׁאוּל. 




ומכאן  מתחיל פירושי  חז"ל  ע"ה  לפרשה ...

[טו, א]
למשחך למלך -
בקמץ חטף החית.

ועתה שמע -
כלומר, כיון שנמשחת למלך על ישראל צריך שתעשה מה שמצוה עליך לעשות והוא מלחמת עמלק.

ואמרו רבותינו ז"ל:
<*>שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ:
למנות עליהם מלך,
ולהכרית זרעו של עמלק,
ולבנות בית הבחירה,
ועל זה המלך נאמר: וירם מאגג מלכו.

[טו, ב]
פקדתי -
עתה אני רוצה לפקוד ולגמול על עמלק, את אשר עשה לישראל.

שם לו -
מארבים וחילות בדרך.

ויונתן תרגם:
<*>דכמן ליה באורחא.

[טו, ג]
והחרמתם -
כמו: ואת כל הנשמה החרים, לשון כלייה והשחתה.

וכן תרגם יונתן:
<*>ותגמר.

ואדוני אבי ז"ל פירש:
<*>לשון חרם וקללה,
כלומר בתחלה החרימו שלא יהנה אדם מהם ואחר כך והמתה.

ולא תחמול -
לפי שסופם לחמול כמו שאמר: ויחמול שאול והעם הזהירו ולא תחמול עליו, שלא יהיה לו פתחון פה.

ועד חמור -
כי אם יחיו מהם שור או חמור יאמרו זה היה משלל עמלק והרי לא נמחה זכר עמלק והכתוב אומר: תמחה את זכר עמלק.

[טו, ד]
וישמע -
כמו ויאסף.

וכן תרגם יונתן:
<*>וכנש,
כלומר אספם שיהיו נשמעים אליו ללכת למלחמה, או פירש אספם על ידי כרוז משמע,
וכן במשנה: באחד באדר משמיעים על השקלים פירוש מכריזין.


בטלאים -
שם מקום אף על פי שבא בה"א הידיעה ושלא כמנהג הנה כמוהו בקרקע בסכות בשטים.

ויונתן פירשו:
כמו: ובזרועו יקבץ טלאים.

שתרגומו:
<*>באמרי פסחיא
ואם כדבר יונתן שפסחים היו, אם כן זמן פסח היה ובנוב שהיה אהל מועד שם פקדם שהביאו פסחיהם ועל ידי הפסחים ידע מניינם, כי פסח לא היה קרב בבמת יחיד.

ובדברי רבותי ז"ל:
<*>שמנה אותם בטלאים לא מן הפסחים אלא שאמר להם שיקחו כל אנשי החיל טלאים משלו ויקח כל אחד טלה אחד ואחר כך ציווה למנות הטלאים וסמכו על זה הפסוק ואמרו אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצווה, שנאמר: ויפקדם בטלאים.

אמר רבי אלעזר:
<*>כל המונה את ישראל עובר בלאו, שנאמר: אשר לא ימד ולא יספר ואמרו כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו שלא לצורך חסרו בימי דוד, נראה כי אפילו מנה אותם בדבר אחד, כיון שמנה אותם שלא לצורך הם חסרים שאם כן למה לא לקח יואב מכל אחד שום דבר וימנה הדבר ההוא ולא יהיה בהם נגף, וכן כשמנה אותם לצורך צריך שימנה אותם בדבר אחד, כמו שאול שמנה אותם בטלאים, וכן במלחמה הראשונה שפקדם בבזק, שפירושו באבנים כמו שפירשנו.

[טו, ה]
וירב בנחל -
שרשו ארב משפטו ויארב מבנין הפעיל, או מן הדגוש ומשפטו ויארב והוא הנכון מפני קמצוות היו"ד ויש לפרשו עניין ריב ומצה, כלומר יצא עמלק עליהם ונלחם אתם בנחל.

ויונתן תרגם:
<*>וטקיס משריתיה ואגח קרבא בנחלא,

ובדברי רבותינו ז"ל:
<*>לשון דין הוא רב ודן שאול בעצמו על עסקי נחל, כלומר עגלה הערופה בנחל אמר ומה בשביל נפש אחת אמרה תורה ערוף עגלה, כל הנפשות הללו לא כל שכן, יצאתה בת קול ואמרה לו שאול אל תהי צדיק הרבה יותר מבוראך.

[טו, ו]
ויאמר שאול אל הקיני -
ואף על פי שראינו בכבוש הארץ כי הקיני עלו מעיר התמרים וישבו עם בני יהודה במדבר יהודה הלכו להם כולם, או מקצתם לשבת עם העמלקי, כי יושבי אהלים היו והיו נוסעים ממקום למקום, כפי שהיה מזדמן להם.

פן אוסיפך -
שרשו אסף מבנין הפעיל על דרך אובידה עיר ענינו לשון כליון.

ואתה עשית חסד -
בעצה שנתן יתרו למשה ונחשב לזרעו אחריו כאילו הם עשו החסד וזהו שאמר: עם כל ישראל כמו שאמר שם: וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום.

ובדרש:
<*>וכי עם כל בני ישראל עשה חסד והלא לא עשה חסד אלא עם משה, הדא דכתיב: קראן לו ויאכל לחם?!
אלא ללמדך שכל העושה טובה עם אחד מגדולי ישראל, מעלה עליו כאילו עשה חסד עם כל ישראל.

[טו, ז]
מחוילה בואך שור -
אולי שכנו שם עם בני ישמעאל, או לקח הארץ מידם וכ"ף באכה פירשתי שהיא לנכח ידוע המקום.

[טו, ט]
והמשנים -
תרגם יונתן:
<*>כמו הפוך והשמנים שתרגם שמיני',

ותרגם:
<*>הכרים פטימיא,
ורוצה לומר השמנים שהם שמנים מאליהם על ידי מרעיתם.

והמפוטמים –
שהם מפוטמים על ידי אדם שמאכילם, כי כן דרך הפטם שמפטם הבהמות, מכין המאכל ומשימם בפי הבהמה.

ויש לפרש:
המשנים -
הכבשים בני שנה.

והכרים -
גדולים משנה.

ויש מפרשים:
<*>המשנים -
שהם שניים לבטן.
-שהם שניים לבטן.
וכל המלאכה -
פירוש המקנה.
וכן לרגל המלאכה אשר לפני, כי כל דבר שיתעסק בו האדם נקרא מלאכה ומעשה מלאכת אומנות, בין עבודת האדמה בין במקנה.

נמבזה ונמס -
בתוספת שתי אותיות.
וכן מתלאה.

ואמר: נמבזה ונמס –
נקבה וזכר כמו רוח גדולה וחזק והנקבה על המלאכה והזכר על הענין, וכן יעשה מלאכה והענין בזה המקום המקנה.

[טו, יא]
נחמתי -
מבנין נפעל.

[טו, יב]
מציב לו יד -
מכין לו שם מקום לחנות החיל ולחלוק הבזה.

וכן תרגם יונתן:
<*>מתקן ליה תמן אתר לפלגא ביה בזתא.

ובדרש:
<*>בונה לו מזבח שם בכרמל והוא המזבח שנאמר באליהו: וירפא את מזבח ה' ההרוס.

ויסב ויעבר -
אחר שהציב לו יד בכרמל סבב ועבר לו הגלגל לזבוח שם כמו שאמר.
והטעם: לפי שהיה שם המזבח ואהל מועד תחילה כשבאו לארץ ואף על פי שעתה היה בנוב, היו מכבדים מקום אהל מועד בגלגל והיו זובחים שם בשעת היתר הבמות, וכן חדשו שם המלוכה וזבחו שם זבחי שלמים.

[טו, טו]
למען זבוח -
לא חמלו עליהם להנאתם, אלא למען זבוח לה' שהיה עמהם במלחמה ואמר: אלוהיך לכבוד שמואל להגדיל מעלתו, כי כל מה שיגדל האדם ראוי לומר עליו אלהיו אלוהיך וכן היו הנביאים אומרים: ה' אלהי וכן אמר בחטא הנשיא: מכל מצוות ה' אלהיו.

[טו, טז]
ויאמרו לו דבר -
כתיב ויאמרו - רוצה לומר שאול והזקנים אשר עמו, וקרי ויאמר רוצה לומר שאול.

[טו, יז]
הלא אם קטן אתה -
לפי שאמר לו שאול: אשר חמל העם, כלומר העם חמל ולא הוא ולא רצה למנעם, אמר לו שמואל: הלא אם קטן אתה בעיניך, כלומר אף על פי שאתה קטן בעיניך ולא רצית להתגדל על העם ולמנעם, הלא ראש שבטי ישראל אתה ולפיכך משחך ה' למלך עליהם, להנהיגם על הדרך הישרה ולמנעם מהעבירה ואיך הנחת אותם לעבור על דברי ה' לא עשו הם אלא אתה, שהיה בידך למחות ולא מחית, נראה כי רצונך וחפצך היה בדבר וחמדת השלל ותעט אליו.

ויונתן תרגם הפסוק כן:
<*>הלא מן שריותך הויתא שיט.

וכן אמר בדרש:
<*>כי כשעברו ישראל את הים והיו מתיראים ישראל לעבור, קפץ שבטו של בנימן והתחילו לעבור וראו שבט יהודה והתחילו לרגמם באבנים, כדי שיחזרו להם וקפץ נחשון בן עמינדב ועבר עם כל שבטו ואחריו כל ישראל, וסמכו על הפסוק הזה שם בנימן צעיר רודם אל תיקרי רודם אלא רד ים. וכתיב בתרי' שרי יהודה רגמתם וגו'.

[טו, יח]
עד כלותם אותם -
עד כלות ישראל אותם ותהיה מ"ם כלותם על הפועל, או תהיה על הפעול ותהיה מלת אותם הבאה אחריו תוספת ביאור.

[טו, יט]
ותעט -
כבר פירשנו המלה הזאת שהיא כמו ותסר או ותטה.

[טו, כ]
אשר שמעתי בקול ה' -
זה אשר אמר שאול היה הפסק לדברי שמואל, כי עדיין לא השלים דבריו ולא אמר לו עדיין מה שדבר אליו ה' הלילה, שאמר לו נחמתי והוא שאמר לו שמואל בסוף הענין: כי מאסת את דבר ה' וימאסך ממלך אבל כשאמר לו שמואל: ולמה לא שמעת הפסיק שאול את דבריו ואמר אשר שמעתי ופירושו כן שמעתי בקול ה' ויש לפרשו כמשמעו, כמו שתתפרש מלת אשר בכל מקום שהוא טעם למה שקדם וחוזר למה שאמר שאול תחילה: הקימותי את דבר ה'.
אמר עוד: אמת אמרתי כי הקימותי את דבר ה' אשר שמעתי בקול ה' ואלך בדרך אשר שלחני.

ואביא את אגג -
כלומר אם לא המיתיו עם האחרים, לא שלחתיו לנפשו כי הנה הביאותיו ויומת.

[טו, כא]
ראשית החרם -
פירש ממיטב החרם, כמו: ראשית שמנים ימשחו.

ויונתן תרגם:
<*>לשון תחלה קדם דיחרמון,
כלומר טרם שיחרימו ויקללו שלא יהנה אדם מהשלל, לקחו העם הצאן והבקר לזבוח לה' לא לדבר אחר.

[טו, כג]
כי חטאת קסם מרי -
חסר כ"ף הדמיון כמו לב שמח ייטיב גהה.

וכן תירגם יונתן:
<*>ארי כחובי גבריא דשאלין בקסמא וגו',
כלומר כמו שחטא קסם הוא חטאה גדולה, כי הוא מסיר בטחונו מהקב"ה ונותן בטחונו בקסם, כן הוא חטאת גדולה חטאת מרי והוא, מי שמורה פי האל ואינו עושה מה שצוהו כי אחרי שעבר על מצותו הרי הוא כופר בו ומסיר בטחונו ממנו ואומר כי אין בידו להטיב ולהרע, לפיכך לא יירא ממנו לעבור על מצותו והרי הוא כעובד עבודת אלילים וכתרפים, גם כן שהוא חטאת גדולה, כן הוא חטאת גדולה הפצר והוא מי שעובר על רצון המצוה אותו, כמו שפירשנו.

וימאסך -
הוי"ו כוי"ו וישא אברהם את עיניו.
וכן הוא הפירוש: יען מאסת דבר ה' מאסך ממלך, ר"ל מהיות מלך.

[טו, כד]
ואת דבריך -
שאמרת לי במצוות ה'.

ותרגם יונתן:
<*>ארי עברית על מימרא דה' ובסרית על פתגמך.

[טו, כז]
ללכת -
בסגול באתנחתא.

ויחזק בכנף מעילו -
שאול החזיק בכנף מעיל שמואל כדי שישוב עמו.
ובמדרש חולקין בו:
יש אומרים:
<*>כי שמואל קרע במעיל שאול ורמז לו בזה, כי מי שיכרות כנף מעילו הוא ימלוך אחריו.

ויש אומרים:
<*>כי שמואל קרע מעילו של עצמו, שכן דרכן של צדיקים להיות קורעין בשעה שאין נטיעתן משובחת.

[טו, כח]
קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום -
ואף על פי שאמר לו זה בגלגל כשהעלה העולה, ממלכתך לא תקום ועתה אמר לו היום, אפשר שהחטא ההוא היה נמחל לו ע"י תשובה ומעשים טובים וכיון ששנה בחטא, אמר לו היום נקרעה הממלכה ממך.

ויש לפרש עוד: כי בחטא הראשון אמר לו: ממלכתך לא תקום, כלומר שלא תתקיים לו ולבניו אחריו, אבל אפשר כי הוא יאריך ימים במלכותו ועתה אמר לו, כי גם הוא לא יאריך בממלכתו וזהו שאמר קרע ה' מעליך וכן אמר לו שמואל כשהעלהו באוב ויקרע ה' את הממלכה מידיך וגו' ולא עשית חרון אפו בעמלק, הנה כי בדבר עמלק נגמר דינו.

[טו, כט]
וגם נצח ישראל לא ישקר -
אף על פי שממלכתך לא תקום נצח ישראל לא יסור ממקומו ולא ישקר אותו הב"ה, אבל יעמידהו כי לא ינחם, כלומר ולא ינחם על הטובה שדבר עליהם.

כי לא אדם הוא להנחם -
כי האדם ינחם על טובה שיבטיח לאדם מפני כעסו עליו אם נשתנה לבבו שלא יהיה שלם לבו עמו כמו שהיה מתחילה, אבל הקב"ה אין בו שנוי חפץ וכיון שהבטיח את ישראל לא ישקר להם הבטחתו הטובה, אף על פי שחטאו ייסרם כפי חטאם, אבל הטובה קיימת אחרי קבלם ענשם, אבל לשאול לא הבטיחו על המלוכה לעולם ואם היה שומר מצוות ה' היה מאריך לו המלוכה ג"כ ולבניו אחריו אם ישמרו את מצוות ה', אבל לדוד שהבטיחו על המלוכה לעולם לא תסור ממנו המלוכה לעולם, אף על פי שתפסק מבניו זמן כפי עונם הטובה והמלוכה קיימת להם לעולם ותשוב להם אחרי קבלם ענשם, כמו שכתוב: אשר בהעוותו והוכחתיו בשבט אנשים וגו' וחסדי לא יסור ממנו.

ויונתן תרגם:
הפסוק כן,
<*>ואם תימר אתוב מחובי וגו' כבעמוד.

[טו, לב]
אגג מעדנות -
כתרגומו:
<*>מפנקא,
כלו' הלך אליו כמהלך המלכים בתענוג, כלומר אף על פי שהיה קרוב למיתה הלך אליו בגאוה. או פירושו הלך אליו בתענוג ובשמחה כי בחר מותו מחייו.

ויש מפרשים:
<*>מעדנות קשורים מן התקשר מעדנות כימה כלומר בקשורים בשלשלאות של ברזל שהיה בהן הלך אליו.

אכן סר מר המות -
הגיע מרירות המות ידע כי להמיתו הביאו אותו אליו.

[טו, לג]
וישסף שמואל -
כמו ויבקע.

כתרגומו:
<*>ופשח כמו ויפשחני.

וכן בדברי רבותינו ז"ל:
<*>הוה מפשח ויהיב לן אלותא, כלומר בוקע.

[טו, לד]
גבעת שאול -
אפשר שהיא גבעת בנימן שזכר למעלה ובנה שם שאול בית מלוכה, לפיכך סמכה אליו.
או הייתה גבעה אחרת שבנה אותה שאול.



עד  כאן  פירושי  רד"ק  ע"ה  לפרשת - "זכור"


בברכת  שבת  שלום  ומבורך ....

ובברכת חג  פורים  שמח (-: ))-8


והמשכילים  יזהירו ...

כן  יהי  רצון ....

חיזקו  ויאמץ  לבבכם  כל  המייחלים  ל -  ה' ....

ואתם  הדבקים  ב -  ה'  ...  חיים  כולכם  היום ...