עשר טעויות הגר"א

צענע,

ההודעה לעיל עוותה משום מה 

לגבי סעיף 4 - כשלון החרמת החסידים - אני תוהה איזו כשלון או אי הצלחה רואים כאן, אדרבה, הצלחה מרובה ביותר! קהלת וילנא וחכמיה הכניסו את החסידים דשם בחרם, ובכך נצחו במלחמה ההיא.

ראשי קהלת וילנא היו שרוים בלב אתנחתא של חרמות נגד ראשי הקהלה האחרים, כמו כן היתה אז הפוגה קצרה ברדיפות נגד אב"ד וילנא, וכעת התפנו לערוך עוד כמה חרמות שוליות שאחד מהם היה נגד החסידים, ובאותם חרמות חתומים גם שמות הגר"א, גם שמות ראשי קהלת וילנא! היה זה חרם פרטי על כמה אנשים פרטיים על דבר חסידותם (וכל הכרוך בכך מבחינה פוליטית). הגר"א לא התיימר לצאת בחרם נגד כלל החסידים, וראשי הקהלה החתומים על החרם מהווים הוכחה לכך. שוו בנפשכם איזה פנים הם כאשר ראשי קהלה מסוימת בישראל מצטרפים לחרם נגד ענין דתי כוללני ורחב שלא קשור לקהלה ספיציפית. כאן זה אף היה הפוך - הגר"א ושאר הרבנים (וגם אב"ד וילנא) הצטרפו לחרם שיזמו ראשי הקהלה.

אמרי בינה
אם זו הרמה של ה"טעויות", למה הסתפקת בעשר? יכלת למנות גם ארבע מאות כאלו? ולמה רק הגר"א, יכלת למנות על כל מנהיג / יוצר / מחוקק אינסוף "טעויות" כאלו.

אמרי
לא יפה אבל בכל זאת.
מה השפעתה של חסידות חב"ד עד דורו של רמ"מ זצ"ל?

אמרי בינה
האם לדעתך עיקר החסידות היא אידיאולוגיה, כפי שאולי היה ניתן להבין מהודעותיך לעיל, ואם כן יש לדון על האידיאולוגיה החסידית מול האידיאולוגיה של הגר"א, או שעיקר הצלחתה היתה חברתית וממילא הדיון שהתחלת בו אינו כ"כ עקרוני.

תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 02/03/2010 14:40:46

כתב בהקדמת פאת השלחן לגאון משקלאוו אשר פ"א שאלו לגאון עוזנו הגר"א איפה מרומז שמו בתוה"ק והראה להם בפרשת תצא בפסוק אבן שלמה כו' א'ליהו בן שלמה, וכמו ששמו נסתר ורק א' מתגלית גם תורתו היא נסתרת והוא דבר פלאי, והנראה בו כפי שקבלתי בלחישה והריני דורשו בשוק כי ענינו של רבינו הוא ענין המתקלא ודי בזה. ודרך המתקלא היא דרך המובחרת והישרה לכל אשר נושאו לבו לקרבה אל הקודש, ודרך המתחסדים המהפכים מה שלמטה למעלה ומה שלאחור לפנים היא היפך דרך המתקלא והיא דרך התוהו. והאמת יורה דרכו אחר ג' מאות שנים, אשר כל מבקש ה' ואמיתו מוצא נוחם בישרותו של גאון עוזנו ובמידת האמת שלו, ללא משוא פנים וללא פחד הולך וחופר ומבקש ובולש אחר כל האמיתות הנסתרות, והוציא לאור עולם את מקורי הדינים ופרש כשמלה כל המקורים, איזהו ממקור החיים ואיזהו ממקור נרפש, הן בנגלה והן בנסתר. ובזרוע עוזו הוציא את בני ליטא ממבוכת השקיעה ברבבות הפלפולים והדינים שהתגבהו על בני פולין וספרד והדריכם אל דרך ישרה לחתור אל מקורי הדברים. ולעומת זה שקעו בני כת המתחסדים בעוד כמה ריבי רבבות של הבלים וכזבים ושטותים ושמו עצמם לפני כל העולם כולו (והעולם החרדי וכו') כריקים ופוחזים ומלאים קוגל ומתחרים בשלמותיהם הצבעוניות ועל כל קפטן פרחוני שנקבר באדמה דופק המלאך ואומר לו גדל ויוצאים עוד עשרה כעשבי השדה ומרבים מחלוקתים וריבים בעולם ובערכאות של גוים באופן מבהיל ובחילול ה' וכל האומות אומרין אשרי העם שככה לו שנשארו בסוף העולם כמה רוכבי פרנצ'עס שממשיכים ללכת בבגדי הפריצים מלפני ה' מאות שנים לקיים מה שנאמר תמחה את זכר עמלק, ומוחאים כפים לזקן סנילי (במקרה הטוב, ובמקרה הרע לגופה לעוסה) ושואגים ומלכינו בראשינו, יחי המלך, והעיקר לשרוף מצות מכונה בערב פסח ולא לאכול גיבראקס וגם להחמיר רבינו תם וגם לשבת בטיש'ן ולפטם ראשי עם קודש בדרשות של דופי ופטפוטי ביצים של נשים זקנות. והריני מעיד עלי שמים וארץ אשר כל מבקש אמת ביושר ובלב טהור (להוציא מליבן של צדוקים שאומרים אמת ומתכוונים לתרץ את הסבתא) שפגשתי בימי חלדי והם מעטים הודו בפה מלא כי המפרש היחיד על דף השו"ע אשר אין מטרתו לברר את דברי הש"ע אלא לברר את מקור ההלכה ולסלק ממנה את כל הקמשונים והבלבולים, והוא המפרש היחיד על תיקו"ז וספרא דצניעותא אשר פורש כשמלה לפני הלומד את שרשי הדברים כמות שהם, במקוריות ואומץ נפלאים ומבלי לשאת פנים בתורה לאיש, הוא גאון עוזינו הגר"א נ"ע. וכל פרשת גדולת תורת בני ליטא אשר לא טעמו מספרי הפלפול, כבעל משכנות יעקב, קרן אורה, ר"ד קרלינר, אבן האזל, הרדב"ז, אור שמח, רבינו חיים מבריסק ותלמידיו, בעל חזון איש ותלמידיו, ועוד מאות אשר אין המקום לפורטם בכתב כולה באה מאור הבהיר של רבינו הגר"א, אשר יישר את הדרך לחתור אל עומק הפשט ורק אל עומק הפשט שהוא עומקו העמוק של הפשט, והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה. ובתוך המחנה יתהוללו הריקים כאוות נפשם בטיש'ן ובפרנצ'ס והלעיטהו כו'. ובאמת מדין הלעיטהו ואל תשיב פן תשווה לא היה חשוב החכם בעיניו אשר פער פיו בקדוש עליון כלל למענה, אולם שלא יאמרו מדשתקי משמע דניחא להו אענהו כאיוולתו אשר בלבל מין בשאינו מינו ועיסוקו בחכמה העליונה בכלי החב"ד השבורים הביאו לכלל הטעות שממלאה את כל העולם כולו בענין הצמצום כפשוטו או שלא כפשוטו, והשאלה היא לא האם האלוקות ממלאה כל עלמין או שהצטמצמה וביחס לבורא או לנבראים, אלא אם בכלל היה צמצום או שהצמצום בעצמו משל וחידה. ודעת רבינו נ"ע כדעת רמח"ל אשר לא היה שום שינוי באלקות קודם הצמצום ולאחר הצמצום, אלא שהצמצום הוא משל וחידה לדבר שאיננו בהשגתנו כלל, ובא לתאר את יצירת הסוף מתוך האינסוף, וקראו אותו דרך משל צמצום, ועל זה הדרך ברורים דברי מרנא אשר העולם הסופי הוא נברא ועומד מחוץ לבורא כביכול (ואיננו יכולים כלל להבין את זה) עם דברי רמח"ל שהצמצום לא כפשוטו (ובבהירות הכי נפלאה בפתח כד בקל"ח פתחים שלו: http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=30685&st=&pgnum=50). ואין לכל דברים אלו עסק עם העיסוק החב"די האובססיבי בענין המציאות, שהביא אותם לשעשועים בדקדוקים האם האלקות ממלאה כל עלמין והאם עצמות ומהות וי ער האט זיך אריינגעשטעלט אין א גוף שהם משחקי מילים יפים ונחמדים ואפשר לפטם בהם ראשי ילדים עד שלא יישאר שם מקום לשום דבר אחר וילכו להניח תפילין של שימושא רבא לגויים רוסים במדרחוב. עוד זאת האריך ופטפט בדברים שאינם ממין הענין בדקדוקי עניות, ולא הבין הבער כי לכל מהפכן יש גבולות ודברים שאינו יכול לשנות, והיה יכול למנות עוד את מכירת המצוות בקלויז שלו בשבתות וימים טובים, ועוד דברים שהורה מרנא בצינעא ולא לרבים, מאחר ובימי חייו היה גאון עוזנו אדם פרטי לגמרי ולא ציבורי, ותפקידו הקהילתי היתה בעצם דמותו של "החסיד דקהילתנו", ומורשתו הרוחנית ואלפי תלמידיו ששאבו מדמותו המקורית הם שניצחו והנציחו את דמותו, ולא כ'חסידים' שוטים המחקים את מעשי רבם, אלא כתלמידים ההולכים בדרכו ומנתבים אותה ברוחם, וכמאמר ר' אלעזר משה מפינסק הידוע על דרך הגר"א, ויש מדבריו הפרטיים שהתקבלו לדינא ויש שלא ותורה היא וללמוד אנו צריכים, ועיקר העיקרים ללכת בצנעא ובשולי דרכים בדרך המתקלא הישרה, ולשקול כל צעד בפלס המתקלא הישר והאמיתי במאזני שכלו על פי כללי התורה ולהתחסד עם קונו בחסידות האמיתית ולא בגלמי החסידות ועוד יותר מזה במשקל החסידות.