מעמדו ההלכתי של "פורום תקנה"

החפץ חיים מחלק בין שמועה אחת ליותר, ומכיוון שכאן יש יותר ממתלונן אחד, וגם כן הופיע בתקשורת כי ישנה יותר מתלונה אחת ממילא מותר להאמין. ושמעתי ממו"ר הרב יעקב אריאל שליט"א שכל מה שאסר החפץ חיים להאמין בשמיעה אחת הוא רק כשהדברים נשמעים מרשות הרבים. אבל, כשגוף ציבורי מוסמך בודק את הדברים, מותר גם לשמוע וגם להאמין. ועיין עוד בדברי הרמב"ם בפרק ו' מהלכות דעות הלכה ח

המקורות שצוינו הם רחבים מאד, אבל למיטב הבנתי כוונתו העיקרית היא לדברי הח"ח בכלל ז'.

לאחר שפסק כי

"איסור לשה"ר הוא אף אם המספר מספר את הדברים בפרסום..." (הלכה א')
"אין להאמין ... אפילו אם המספר ספר עליו הלה"ר בפניו ..." (הלכה ב')
"כשם שאסור לקבל לשה"ר אם שמע מאחד כן הדין אפילו אם שמע משנים או יותר ... דאין חל שום עדות על שנים ויותא אלא בבית דין אבל חוץ לבית דין לא ... לחוש מותר אפילו לא שמע רק מאחד". (הלכה ג')
"הוא הדין אם יצא קול ..." (הלכה ד')

הוא מקשה מהדין של "האי מאן דסני שומעניה שרי לבזוייה בגימל שין " (מגילה כה: ובר"ח שם ומכאן מקורם בקודש של אוהדי כדורגל ומחברי שירי רובאים ואכמ"ל) ומתרץ

"נראה פשוט דסני שומעניה מקרי מי שיוצאות עליו שמועות רעות שעובר עבירות כמה פעמים פעם יצא עליו קול שעשה כך ופעם כך עד שעל ידי זה נתחזק בעיר לחשוד על העבירות הללו ובודאי כל אנשי העיר לא יטעו תמיד, לכן שרי להסכים להחליטו לרע ולבזותו ..."

כמה נקודות צריכות כאן בירור לפענ"ד. אנסה לסכם את אלו שנראות לי מרכזיות:

א. עצם הגדר ההלכתי של "קול". באיזה מובן זה יותר מסיפור של ראובן ושל שמעון? נדמה לי שבאופן מעשי הרבה יותר קל להפיץ שמועה אנונימית סביב מישהו, בפרט בנושא עסיסי, מאשר להשיג שלשה אנשים שיספרו כמו בסעיף ב'. בכלל, "קול" זה כאילו מושג ערטילאי אבל הכל יודעים שמאחריו עומדים אנשים. מה היה ההיתר של האדם השלישי במסלול הפצת ה"קול" לספר? האם זה סטטוס הלכתי שנוצר בעזרת אנשים שעוברים על הדין?  [יש בדומה בתשוה"ג לגבי גילוח בה"ש ובה"ע שבגמרא הוא בלא ילבש והגאונים אומרים שהיום אין זה בלא ילבש כי מנהג העולם כך - מה היה ההיתר של הראשונים?]

ב. האם במקרה הספציפי של הרב אלון אכן היה "קול"? אתמהא. לכאורה את הקול יצרו אנשי הפורום. מי ידע לפני כן?

ג. מה יהיה במקרה של מלה מול מלה, שזו בעצם הסיטואציה הבסיסית במקרי הטרדות וכדומה (וכזכור הפורום אומר שהוא מטפל ב 15 מקרים, אני מניח שחלקם לפחות הם כאלו). האם יש מצב לקבלת החלטה על בסיס התרשמות אישית מהמתלונן ומהנאשם, או שבמקרים כאלו ימנהגו על פי המהרשד"ם דלעיל? [כמובן שגם החלטה על בסיס התרשמות יכולה להיות שגויה לשני הכיוונים. בכל זאת מצב בו אדם יודע שבסיטואציה של מלה מול מלה הוא ינצח תמיד יוצר הזדמנות שעלולה להתגלות כבעייתית - תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם מתווכחים עם שוטר שרושם לכם דו"ח]

ד. מה משקל העניין של ניצול סמכות וכדומה? על פניו הלכתית יש עבירה ולא עבירה. איפה כתוב שאסור לנצל סמכות? מי אמר שאדם המגיע לרב לקבל עצה הרב עבורו הוא סמכות? ואם הרב חולב ממנו תרומה כספית, גם זה ניצול? כל הסיפור של ניצול סמכות בהקשר הזה (לא קטינים/צבא/עבודה) הוא יותר ניצול טפשות. אם אסור לנצל טפשות של אנשים אז אפשר לבטל את הבחירות. 

בכל אופן איך שזה נראה מבחינה הלכתית המשקל הוא על העבירה ולא על ניצול הסמכות. ממילא יש לדון בשני ציורים:

1. במקום שיש עבירה ואין ניצול, כמו אם מתברר שראש כולל לעניני יורה דעה הוא אוכל טרפות במזיד. 
2. במקום שיש ניצול מרות בלי עבירה - כמו רבנית המטרידה בנות שרות שתחת פיקוחה.