שימוש ב"שמות" קדושים - האם זו עבודה זרה?

תוקן על ידי עצכח ב- 12/03/2010 10:22:37

תוקן על ידי maxmen ב- 12/03/2010 14:33:04

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">

רשימת השמות היא רבה ועצומה ואני משער שהיא הולכת וגדלה לפי מי שממציא אותה (או "מגלה" אותה בשיטות שונות).

דוגמאות: אכתריאל, טטרוסיאל, מצפציה, http://hydepark.hevre.co.il/includes/CuteEditor_Files/Images/anchor.gif); background-repeat: no-repeat no-repeat; ">יאהדונהי, קרעשטן.

קשה מאד להעניק משמעות מסויימת לשמות או לנסות לגזור את מקורם. יש ביניהם שיש להם משמעות עברית. "אכתריאל" מורכב ודאי מ"כתר" והשם של א'-ל'. יש רבים דומים לו. או שיבושים קלים שלהם. יש שמות שמבוססים על שיבושים (ילדבאות בגנוסטיקה שלהערכת רבים הוא שיבוש בחלקו השני של "צ-באות").

יש שאינם אלא משחקים (בעיני כמובן) של קומבינטוריקה על אותיות הא"ב. למשל "שם של שמיניות" אזבוגה.

יש שהם ראשי תיבות או קריאה כלשהי בדילוגים של מקור כלשהו, כמו פסוקים. (זה משתלב בתיאוריה שמקורה הראשון עד כמה שידוע לי אצל הרמב"ן כי "התורה כולה שמות").

יש צירופים שנראים "כאילו נועדו להרשים ולהבהיל" (על פי יוסף דן אבל כך מסתבר).

השם "יאהדונהי" הוא צירוף של שני שמות "קדושים" באמת של ה' בהלכה. כמובן, לצירוף עצמו אין שום קדושה לפי ההלכה אם כי מאמיני הקבלה עשויים לסבור אחרת.

הנה כמה מן המקומות והתחומים שבהם יש "שמות" שאפשר לראות.

* סידורים. צירופים לתפילות וברכות שיש "לכוון" בהם.

* תמונות, כרזות וכיו"ב. החל מ"המנורה" וכלה ברשימות "שמיות".

* קמיעות.

זו אינה תופעה חדשה לגמרי. קמיעות ועליהם "שמות" במובן של צירופי אותיות מסתוריים וחסרי מובן עברי באופן הרגיל מצויים ומוכרים מזה יותר מאלפיים שנה כאשר יבואר. המשמעות שמייחסים לצירופים אלו נובעת מתוך מערכות אמונות שאינן בהכרח חופפות, אולם בדרך כלל שם היהדות נקרא עליהן בידי מאמיניהן.

אנו היום עלולים להיתקל בשמות כאלו במקומות הבאים:

* בבית הכנסת, בשלט שלפני שליח הציבור.

* על הכתלים כצירופים שונים, מהם של "שם הויה".

בסידורים, על מנת ש"יכוונו" בהם. יש שמוסיפים אותם לסידורים "רגילים" ויש סידורים שבהם זה עיקר. כמו, לדוגמא אחת מני רבות, סידור הרש"ש שמשתמש בו יהודי מפורסם ליד הכותל.

בקמיעות כגון הקמיע ליולדת.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">

מקורם של צירופי האותיות

----------------------------

צירופי אותיות אלו מוכרים לנו:

* על פי ממצאים ארכיאולוגיים כגון קדירות שעליהן קמיעות, שחלקן מעשה ידי יהודים, והן מימי בית שני, או במצבות על קברים.

וראו "AMULETS AND MAGIC BOWLS" של נוה ושקה, הוצאת מגנס באנגלית. ושם מפנה למחקרים של גורדון ומונטגומרי, וכמדומה שגם גודאינאף דן בדוגמאות כאלו במחקר רב כרכים.

* על פי טקסטים עתיקים. ביניהם מהמקורות המקובלים על כל ישראל, כמו התלמוד, וביניהם כגון אלו שנמצאו בגניזה. ביניהם "ספר הרזים" (שחלקו מועתק ב"רזיאל המלאך" לחסידי אשכנז המועתק במהדורות לאינספור) ו"חרבא דמשה". ספרות ההיכלות והמרכבה. יש קטע כזה גם בגמרא ברכות (ז א).

* יש מקבילות לשימוש ב"שמות" בספרויות שחוברו בתאריכים מקבילים לראשית הופעת השמות המתועדת אצלנו. בכתבי כישוף וכן בגנוסטיקה. אבל מה זה אומר למי שסבור שהיהדות קדמה ואחרים נטלו ממנה בבלי דעת?

התיאוריות שעליהן מתבסס השימוש ב"שמות" לקוחות מן ההיסטוריה של המחשבה (או הדמיון...) היהודית. ויפורט לקמן. התיאוריות הללו שונות זו מזו, אם כי יש מי שמנסה לקשרן יחד וליצור מבנה הרמוני (ומי יאמר שאינו צודק ועל סמך מה, וזה מעין מחלוקת יוסף דן ומשה אידל עד כמה קדמו הרעיונות של הקבלה המאוחרת אלא שאין לנו תיעוד לזה). כמו כן, יש רעיונות יהודיים שמצויים גם במדרשים, כמו שהעולם נברא באותיות, והם יכולים לשמש, ואכן שימשו, כסמך לשימוש ב"שמות".

בחקירת הנושא, יש תועלת לדעתי בלימוד הנושא הזה כפי שהוא בא לידי ביטוי בדתות ובעמים אחרים, כי יש כאן משהו אנושי ופסיכולוגי. כמובן, מאמיני אמונות אלו בינינו יסברו, אולי בצדק, שאין להקיש ממה שקורה אצל אומות העולם אלינו. והבוחר יבחר, אלא שנא לעשות זאת בזהירות, בשיקול הדעת, באחריות, במודעות, ומתוך לימוד ולא מתוך העדפה רגשית (אם כי גם היא יכולה להוות שיקול וראיה אלא שכבר יצאתי מן הנושא לגמרי).

* בספרות ההיכלות והמרכבה. כגון הספרים החיצוניים כמו "חנוך" לגרסאותיו. כאן נתקלים במלאכים או ישים שנמצאים בשמים ושמי השמים (יהיו מה שיהיו אלו). הם נקראים בשמות כמו אכתריאל ה' צ-באות. ולא ברור אם אלו מלאכים שלרוב חשיבותם שם השם נקרא עליהם, או שאלו הם פנים והיבטים של האלוהים בעצמו (ואז יש כאן תפיסה שיכולה להחשב כהצדקה של הקבלה המאוחרת של הזוהר והאר"י).

יש מקור אחד שמקובל על כולנו (האורתודוכסים) והוא הש"ס. בגמרא ברכות ז א מובא

* מקור מהתלמוד! בבלי ברכות ז א

תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני! - אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו. (מתוך פרוייקט השו"ת זכור לטוב).

ושימו לב שזה נזכר כאן בלשון "תניא" כלומר ברייתא. ועוד שימו לב כי הדברים מתפרשים לכאורה כלפי האלוקים ולא כלפי מלאך.

* קמיעות. קמיעות נזכרים במשנה. אמנם לא ידוע לנו מה כתבו בהן. נראה קצת שהיו בהן שמות השם או מה שנחשב לשם ה', לפי שחכמים הזהירו שהכותבן מביא שמות לידי בזיון, גנאי ואבדן. לא ידוע לנו מה היו השמות שנכללו שם, אם שבעת השמות המוכרים לנו בהלכה או שמות של מב ועב, יהיו מה שיהיו. יש מסורות שמתועדות מאוחר (רש"י) הטוענות שהשמות האלו הורכבו מהצלבות של פסוקים. לפי גרסה זו, נראה שהשמות אמורים להתייחס לאלוהים.

* ספר הרזים וספר חרבא דמשה (ימי הגאונים? מחברים יהודיים אלמוניים) מזכירים שמות שונים, של מלאכים גם כן, מתוך ההנחה שהכרת השם מעניקה יכולת שליטה. כך זה גם בספר החיצוני מספרות המרכבה "שר התורה" שבו ניתן להורידו ולהורות לו מה לעשות מתוך הכרת שמו.

* ספר יצירה (מחבר יהודי. בין המאה הראשונה לששית. אחת התעלומות הגדולות ביותר). אין שום התייחסות ל"שמות" אבל יש כאן את התיאוריה שכל העולם עשוי משמות.

* המגיה באירופה (לפני אלף שנה ומאוחר מזה). יהודים השתמשו בצירופי שמות מגיים להגנה כקמיעות. זה נמשך מימי הגאונים לאירופה, ולא ברור אם יש קשר סיבתי בין הנוסחים. ליתר דיוק: מסתבר שיש, אבל איך זה נעשה לא ידוע לנו (יש זעיר פה ושם במסורות שלא תמיד אותנטיות) ומעל לכל, לא ברור אם מקורות נושנים לא קיבלו פרשנות חדשה ושולבו בתוך תיאוריה ששינתה לגמרי את הקשרם ומשמעותם. (לטרכנטברג שני ספרי מחקר בנושא, באנגלית, וכמדומה שהם טובים).

* ספר הבהיר. מופיע באירופה בשלהי המאה ה-12. הוא הופך על פיה את משמעות ספר יצירה לומר שהאותיות והשמות הם של היבטים דינמיים באלוהים. גישה זו תקנה שביתה ביהדות עד ימינו.

* תורת הספירות (תיעוד ראשון: הבהיר ואילך. כוונתי לשימוש שהבהיר עושה בו כהתייחסות להיבטים באלוהות). יש פירושים שונים ואף סותרים לשיטה זו. (תמיד תיכננתי להקדיש לכך עיון נפרד). לפי אופן אחד, מדובר בתיאורים שונים של האופן שבו האלוהים מנהל את העולם. לפי אופן אחר, אלו חלקים בתוך האלוהים. אך לספירות יש שמות. חלקם משמעותיים אך זה לא הכרחי, כמדומה.

* שערי אורה לר' יוסף ג'יקטילא. מופיע בימי חיבור (ויש אומרים רק פירסום) הזוהר. התרשמותי היא שהספר ממשיך את הקו שנפתח ב"הבהיר" כי צירופי ספירות וחיבוריהן משקפים השפעות שונות על העולם ותפקיד היהודי הוא לאזנן בצורה המיטבית (במחקר זה נקרא "תיאורגיה"). רעיון זה יתפוס תאוצה בזוהר ובאר"י ואחריהם. יש להדגיש כי איני מומחה לנושא ורק הצצתי בספר, מה שפוסל אותי להביע דעה עצמית בנוגע אליו.

* הזוהר. מופיע לראשונה בימי משה די ליאון ועל ידו. בחיבור מורכב זה נראה כי הספירות הן א-לוהות ויש ביניהן יחסים מורכבים. כל זה משתקף במערכת של צירופי אותיות. איני מכיר מספיק כדי לקבוע אם הגישה שיש לחבר בין הצירופים בצורה מיטבית, שמשתנה עם העונות (יום חול לעומת שבת, בוקר לעומת לילה וכיו"ב) רק עומדת ברקע או שהיא גם דרישה ומצוה לפי הספר.

* האר"י וגוריו. כאן מערכת היחסים הפנים אלוהית הופכת לדרמה (ואם יסולח לי על עוונותי כאן, גם לתיאור פורנוגרפי לפעמים, אם כי כמסתבר המחברים היו נקיים מאשמה והשתמשו ברעיונות בצורה נקיה וטהורה לפי מושגיהם). החיבורים בין הספירות והספירות של הספירות מקבילים לצירופי אותיות. איני יודע אם הגישה שבתפילה או במצוות אחרות יש לחשוב על צירופי אותיות מסויימים ול"כוון" אליהם נולדה כאן או קודם. ודאי שהיא הופכת לכלי עבודה עבור המקובל. כוונתי לעבודת השם בעיניהם. ראוי להסביר כי "כוונה" זו ניתנת לאיפיון בתור מיקוד של תשומת הלב בפסיכולוגיה של המתפלל או עושה המצוה וכיו"ב בצירוף הספציפי בהתאם להנחיות המסורות.

---------------

כמה מערכות שונות של אמונות ודעות עומדות בבסיס התופעות שתוארו לעיל. המערכות התפתחו במשך דורות. כמובן, יש מי שיאמין כי כולן נתונות למשה מסיני או לכל הפחות התגלו לנביאים ובעלי רוח הקודש, כדוגמת האר"י, למרות שלא נודעו קודם לכן.

* העולם נברא מאותיות (ספר יצירה אבל יש שריד אפשרי במדרשים שלא ברור תיארוכם הראשון). לכל דבר יש שם. גם למלאכים (הספרים החיצוניים אבל גם יעקב שואל את המלאך לשמו והוא מסרב לענות!) וגם, אולי, להיבטים שונים באלוהות (ספרות המרכבה).

* שליטה באותיות השם מעניקה יכולת להשפיע בעליונים ובתחתונים (אמונה מאגית – אנושית כללית. מצוי ברוב העמים והתקופות העתיקות ועד היום הזה. האם זה מעיד שזו נטיה לעבודה זרה מולדת בנפש, או להפך שזו אמת נסתרת שמציצה אצל כל אדם, גם מי שאינו יהודי ומקובל?).

* האלוהים מנהל את העולם דרך מערכת ספירות (הבהיר).

* הספירות הן עצמן אלוהות (פרשנות אפשרית של הבהיר). ר' יצחק סגי נהור, ר' עזריאל ור' עזרא (אירופה של התקופה).

* הספירות מתחברות ביניהן באופנים שונים. זה מקביל לצירופי אותיות. (הבהיר? אחר כך באחד החיבורים שהזכרתי? לא ידוע לי כרגע).

* תפקיד היהודי להניע את הספירות ולחברן (שערי אורה?)

* מערכת הספירות דינמית ומונעת על ידי היהודי. תפקיד היהודי להכיר את המערכת כמיטב יכולתו (הזוהר).

* ניתן לתאר את מה שעובר במערכת הספירות כדרמה מרתקת (האר"י).

לדעת מקובלים בתקופות שונות, מה שתארתי כאן, אם ניתן לסמוך על סיכום שנעשה בידי הדיוט שכופר שאלו אמונות אמיתיות, הוא קודש קודשים וסודות התורה. גם אם הדברים נראים כמכניסים פיזיקה, גשמיות, ריבוי מספרי ובעיות תיאולוגיות לתוך אמונה בא-ל אחד, זה בגלל שצריך להבין ולהסביר איך הדברים מתפרשים למרות הכל. ואדרבה, זה סוד ה"אחדות" של האלוהים שהיא אחדות דינמית, נוצרת ומתפתחת ולא שלילה של כל תואר אפשרי (כשיטתי שלי הפילוסופית).

לדעתי שלי, אמונות אלו ברובן אינן נכונות. הן נובעות מתוך תכונות הנפש, כלומר הפסיכולוגיה שלנו, וכמובן צריך לפרט יותר. בכל אופן, הן נסתרות על ידי הקביעה הפשוטה "ה' אלקינו ה' אחד" ומתבארות לפי כללי מחקר הדת, ההיסטוריה והדמיון.

אם המקובלים צודקים, יש בכך מצוה רבה.

אם אני צודק, ואני סבור שאני יודע שאני צודק (זה משמעותי לומר כך), אז יש בכך אמונות שקר ואפשר, בנסיבות מסויימות, גם עבודה זרה.

לפי המאמינים בכך, אני כופר באמונות יסוד ולכן דיני כאפיקורס. כך הובהר לי פעמים רבות בדיונים בפורומים שונים. כמדומה שהמקורות אינם מצדיקים את האבחנה הזו, אבל היא בהחלט משקפת את הסוציולוגיה החרדית המודרנית בת זמננו.

לפי מי שכמוני מסופק ואף שולל, מצוה רבה לדחות את האמונות האלו.

חלק מן המאמינים בכך לא ירצו לצרפני למנין (וכך מביאים בשם הרש"ז אורבך, אם כי יש לבחון היטב את המסורת הזו המיוחסת לו).

האם מי שסבור כמוני רשאי להתפלל במנין של מאמיני הריבוי באלוהות? האם מותר לענות "אמן" אחרי מי שמאמין בזה או אפילו מתפלל מסידור כזה של "יאהדונהי"? כלומר, האם מותר בכלל לעשות זאת, לפי שיטתי כמובא כאן?

לדעתי, אסור לענות "אמן" אחרי מי שמאמין בכך לפי שזה גרע מגוי שלא ברור למה הוא מכוון בתפילתו וברכתו. המאמינים בכך הם מינים לפי ההגדרה ההלכתית שאני מבין ברמב"ם (הם מכניסים ריבוי לאלוהות או גרוע מזה). נכון שהם טועים בדרך כלל, שוגגים או אנוסים.

האם מי שמתפללים בסידורים כאלו מצטרפים למנין? רוב הפעמים, הם שוגגים, ולא עוד אלא שהם מאמינים במקביל בשתי אמונות סותרות, גם באלקים אחד ויחיד וגם בריבוי בתוכו, ואינם חשים בסתירה, או שסבורים שסתירה זו אינה בעיה או שיש להם תירוץ אחר. לפי זה, איך יש לנהוג בהם?

אני בכל אופן נזהר מלהתפלל איתם, אמנם כל עוד לא ברור שהם ממאמינים אלו, איני נמנע מלהתפלל איתם יחד. אך אני משתדל שאחד מהם לא יהיה שליח ציבור. כבר קרה לי שראיתי שאחד מתפלל מסידור כזה של "יאהדונהי" ולכן הקפדתי לא לענות אחריו "אמן" בתפילה.

וכן לדעתי ראוי לנהוג.

בדומה לכך, לא ראוי להזמין תפילין מסופר שמאמין בכל אמונות אלו.

יש למעשה לדרג את האמונה בכך בדרגות שונות. האם זה בא להם מרבותיהם ואבותיהם? עד כמה הם מבינים את הסתירה? האם הם שוגגים, אנוסים או מזידים? האם זה שהם מאמינים באמת (יש אלקים שברא את העולם והוא אחד ויחיד ואין בלתו ולא ניתן לומר עליו דבר לפי מהותו כי אין לו מהות) אבל גם בטעות (יש מערכת דינמית של ספירות שגם היא אלוהות), מה הגדרתם?

צריך עיון.

כבר כתבתי לעיל שלדעתי המאמינים בכל זה הם מינים אבל אין בידי להאריך בכל זה כעת. וכמובן אין טעם לומר "קבלו דעתי". עדיף לומר: למדו ודרשו.

ה. מה אומרים המקורות וכיצד הם מתפרשים?

הלוואי ויהיה לי זמן לסקור ולדון.

ו. מדוע הרבנים שותקים? האם הם מאמינים בזה?

שאלה יסודית: מי הם רבנים ולפי מה נקבעת רבנותם? הפורום שלנו מדגיש הרבה (במיוחד חברנו בוגי) כי יש הבדל בין פירסום סוציולוגי למהות פנימית של האדם.

יש רבנים, כוונתי למדנים וחכמים, שאינם מאמינים בכל זה, ונזהרים מאמונות חשודות (במקרה הטוב) אבל אינם מוכנים לומר זאת בקול רם כי זה יערער את מעמדם וממילא מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע.

יש שמאמינים בזה בכל לב. מה זה אומר לגביהם? כתבתי מה שאני חושב.

אסיים רק בקביעה כי אומללים אלו (לדעתי, לדעתי) הינם "עובדי עבודה זרה בטהרה". כוונתם לשמים והם נכשלים באמונות החמורות ביותר (עד היום).

וה' הטוב יכפר בעד.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">