מוסר התורה וסובייקטיביות

האתיקה המוסרית שנויה במחלוקת אם היא אובייקטיבית או סובייקטיבית.

ההגיון נותן שמוסר אי אפשר להגדירו כנכון או לא נכון, אלא הוא מגיע מרגשות האדם והנחות מוקדמות במחשבתו.

וא"כ יל"ע איך התורה שהיא תורת אמת, מצווה על צווים מוסרים, (בצווי כמו לא תרצח אפשר להבין שיש כאן עניין אובייקטיבי של קיום העולם) אבל בצווים כגון לא תגנוב, איך אפשר לצוות על האדם דבר שהוא לא אמת ומוכרח בסברא מצד עצמות הדבר.

הגיוני לא ענית לי. מוסריות לפי רוב? לא הגיוני לקבוע מוסר לפי הרוב.

הראיה, אם מוסר היה רק כדי שהעולם יוכל להתנהל היתי יכול להבין שהישות העליונה קובעת אותו, אבל אם המוסר קיים גם כדי לעשות את האדם שלם, וכמו שמבאר הרמב"ם בסוף הספר במין השלישי של השלמויות. הרי חייב להיות שהמוסר יהיה מהכיוון של האדם לא יקבע ע"י ישות אחרת, בצורה שהחוקים יכולים להיות לא הגיוניים.
האמת היתה צריכה להיות שהתורה תצווה עלינו 'לקבוע חוקי מוסר' אבל לא תפרט אותם.

ואני שוב מביא דוגמאות לא לשם פיתרון הדוגמא שבטח יש הסבר בכל דבר. – לא להשחית כל עץ מאכל משום שאתה ניזון ממנו, אפי' אם אתה רוצה לבנות במקומו בית, זה דוגמא של דבר שאין לה אפי רוב. או והדרת פני זקן שזה באמת לב טוב אבל אי אפשר לצוות על זה..

מה שהגיוניי כתב, נראה לי שהוא צודק ברעיון שאפשר לקבוע חוקים ע"פ רוב וזה לא עניין פרקטי, כי אם באמת המעט הללו היו מזיקים לעצמם לא היה שום בעיה. אבל אם לא נצווה עליהם לא יהיה משמעות לכל מה שהרוב רוצה, כך שההכרח של הרוב הוא הכרח מוסרי.

אבל בכל מקרה זה לא פותר את הבעיה כי גם זה מובן רק בציווים כמו לא תרצח שזה אני מבין את איסור התורה בשביל קיום העולם, אבל השאלה שגם דברים שהם רק בגדר 'מוסריים' ואפי' אם הרוב רוצה, התורה לא יכולה לצוות עליהם בפירוט אלא רק ככלל 'להיות מוסרי', אחרת זאת לא תורת אמת שאפשר לא לתלות אותה בדברים אישיים.