|
|
| נשלח ב-15/3/2010 09:16 |
 |
| |
מה מוגדר כחמץ, בעצם?
הסוגיות ואחריהן הפוסקים דנים בדברים שונים שמחמיצים או לא מחמיצים. למשל, מי פרות "אינם באים לידי חימוץ אלא לידי סירחון". מה ההבדל בין סירחון לחמץ? האם נוכל להחיל את ההגדרה הזו על סוג נוזלים חדש שנגלה? לא מצאתי שום עיסוק בשאלה הבסיסית הזו, מה אנחנו בעצם מחפשים כשאנחנו באים להגדיר משהו כ"חמץ" או "מחמיץ". יש אמנם את מחלוקת התנאים מאימתי הדבר הופך לחמץ - משיתבקע, ככקרני חגבים וכו', אבל זה לא עונה לענייננו.
נדמה לי שפרופ' תא שמע הזכיר את הבעיה הזו כאחד הגורמים למנהג איסור הקטניות, אבל זה עוד לא עונה על השאלה לגבי עיקר הדין מדאורייתא.
נדמה לי שראיתי פעם ספר של הרב עדו אלבה מקרית ארבע שדן בזה בין השאר, אבל הוא אינו תחת ידי.
מלבד זאת, גם אם נניח שאכן ישנו הבדל בתהליך שקורה עם מי פרות או אורז לבין תהליך החימוץ, כיצד ניתן להכניס בכלל זה גרעיני חיטים או שעורים שהתבקעו במים, שהגמרא מגדירה אותם כחמץ גמור? מה יש כאן שמזכיר החמצה? האם כל פעולה שנעשית על דגנים באמצעות מים מוגדרת כחימוץ? מאיפה ניתן ללמוד דבר כזה?
|
|
|
|
| נשלח ב-15/3/2010 09:55 |
|
| |
ומלפפונים חמוצים? לא מחמיצים? חלב לא מחמיץ? אין לנו אלא לקבל את מה שחז"ל החליטו שמחמיץ.
בעניין קטניות- מעולם לא נטען שהם מחמיצים, לא זה מקור האיסור,
האורז- דעתו של רבי יוחנן בן נורי- שאורז חמץ גמור הוא. וחייבים על אכילתו כרת בפסח.
למרות שחז"ל הקפידו בעניין כרת, אפילו על דעת יחיד להחמיר ולאסור, באורז משום מה לא עשו כן
|
|
|
|
| נשלח ב-15/3/2010 10:10 |
|
| |
ירוחםשמ,
קראתי את הדיון שהיה לך באשכול אחר בפורום זה בנוגע למשמעות המילה "חימוץ". אבל אני שואל אחרת:
גם אם נקבל את דעת חז"ל לגבי חימוץ, שזהו תהליך שקורה לחמשת מיני דגן דווקא ואינו קשור לטעם החמוץ (כפי שאולי זה אכן בלשון המקרא, אך אין המקום לדון בכך כאן) מהי ההגדרה של דעתם? הרי בלי לדעת הגדרה, לא נוכל ליישם את ההלכות במצבים משתנים, וחוץ מאשר לבדוק מה כתוב בספרים (אם זה כבר כתוב שם) לא באמת נדע מה אנחנו מחפשים כשאנחנו באים לברר האם משהו מוגדר כחמץ.
גרעיני דגן שנתבקעו הם חמץ. לחם הוא חמץ. מה הקשר בין השניים? ששניהם מחיטה? שבשניהם עשו משהו עם מים?
מהי ההגדרה הבסיסית?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/3/2010 10:42 |
|
| |
תודה רבה על הלינק. בהחלט עזר לי להבין במה מדובר.
אמנם, כפי שמעיר מחבר המאמר שם בהערה 3, עדיין לא מובן מדוע מי פרות אינם מחמיצים. הוא גם מסרב לקחת את ההסבר שלו מספיק ברצינות כדי לטעון שמוצרי חיטה ללא גלוטן אינם חמץ, למרות שזוהי ההשלכה ההגיונית של טענתו.
לכן עדיין לא ברור לי לגמרי.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/3/2010 10:44 |
|
| |
| עיק כתב: |  | הסוגיות ואחריהן הפוסקים דנים בדברים שונים שמחמיצים או לא מחמיצים. למשל, מי פרות "אינם באים לידי חימוץ אלא לידי סירחון". מה ההבדל בין סירחון לחמץ? האם נוכל להחיל את ההגדרה הזו על סוג נוזלים חדש שנגלה? לא מצאתי שום עיסוק בשאלה הבסיסית הזו, מה אנחנו בעצם מחפשים כשאנחנו באים להגדיר משהו כ"חמץ" או "מחמיץ". יש אמנם את מחלוקת התנאים מאימתי הדבר הופך לחמץ - משיתבקע, ככקרני חגבים וכו', אבל זה לא עונה לענייננו.
נדמה לי שפרופ' תא שמע הזכיר את הבעיה הזו כאחד הגורמים למנהג איסור הקטניות, אבל זה עוד לא עונה על השאלה לגבי עיקר הדין מדאורייתא.
נדמה לי שראיתי פעם ספר של הרב עדו אלבה מקרית ארבע שדן בזה בין השאר, אבל הוא אינו תחת ידי.
מלבד זאת, גם אם נניח שאכן ישנו הבדל בתהליך שקורה עם מי פרות או אורז לבין תהליך החימוץ, כיצד ניתן להכניס בכלל זה גרעיני חיטים או שעורים שהתבקעו במים, שהגמרא מגדירה אותם כחמץ גמור? מה יש כאן שמזכיר החמצה? האם כל פעולה שנעשית על דגנים באמצעות מים מוגדרת כחימוץ? מאיפה ניתן ללמוד דבר כזה?
|
|
אני מעתיק מעצמי את הדברים הבאים. אם תעיין במפתחות הפורום לעיל, תמצא עוד רבים וטובים מזה:
=========
הסבר המואדיבה:
שמרים הם, כידוע, מיקרואורגניזמים – פטריות הניזונות מסוכר ומאויר. כשהם במקרר, או בצורה היבשה, הם "רדומים". במים פושרים הם "מתעוררים" .
במגע של מים עם קמח, נכנס לפעולה אנזים אשר מפרק חלק מהסוכרים המרוכבים שבקמח לסוכרים פשוטים שמהם השמרים ניזונים. בתהליך האכילה של השמרים, אחד מתוצרי הלואי הוא דו-תחמוצת הפחמן – הגאז שיוצר את התפיחה שבבצק (הסוכרים הם תרכובות פחממניות).
התפיחה תלויה לא רק בשחרור הגאז על ידי השמרים, אלא גם בלישה. לישת הבצק יוצרת בו מעין "רשת" של חלבונים המונעת מהגאז לברוח החוצה. מנגד, במקומות בהם משתמשים במכונות לישה, יכולה להווצר לישת-יתר, הקורעת את רשת החלבונים.
גם תפיחה ארוכה מדי יכולה "להרוב" את השמרים – שיחנקו מהגאז שהם עצמם פלטו – ובכך להרוס את תהליך יצור הלחם, אולם לא בכך עסקנו.
לגבי רשת החלבונים: מבנה החלבונים בחטה הוא סלילי, וסלילים אלו נפתחים ונמתחים בתהליך הלישה. בשילוב עם מולקולות האויר, נוצרת רשת הגלוטן אודותיה דברנו מקודם.
ומכאן לענייננו:
שמרים יש גם בתסיסת ענבים, אולם היין לא נאסר, כך שהגדרת החמץ אינה מיקרוביולוגית – לא הפטריות הגורמות לתסיסה הן שנאסרו ספציפית.
אחד מהמאפיינים של הלחם הוא התפיחה, שהגורם לה הוא השאור – בצק שתפח ומכיל שמרים. השאור נאסר במפורש, וכך – כנראה – התפיחה של הבצק היא ממאפייני ההפיכה לחמץ.
הסיבה לכך שלחם מתעפש מהר יותר ממצה, היא בשל אווריריותו. העיפוש הוא תהליך ביולוגי הדורש אויר. משום שהלחם נאפה מבצק שתפח, הוא מכיל כיסי אויר רבים, והנגישות של אויר לחלקיו – גבוהה. המצה, מנגד, דחוסה מאד – שכן נאפתה מבצק שלא תפח – ונגישות האויר לתוכה נמוכה מאד – ולכן עיפושה יהיה איטי.
וכעת, נחזור להסבר לעיל:
אם ניקח בצק עם שמרים, ונלוש אותו יתר על המידה עד שיצנח, נדחס אותו ונאפה ממנו לחם, לחם זה יצא דחוס וכבד, ויתעפש באיטיות רבה מאד – למרות שאין ספק כי מדובר בחמץ גמור.
ומנגד, מצה שתיאפה מגוש בצק שיותפח באמצעות החדרת אויר מלאכותית (כפי שעושים למים כדי להופכם לסודה, באמצעות החדרת דו-תחמוצת הפחמן), תתעפש מהר יותר מאשר מצה רגילה.
==============
עד כאן הציטוט. לעניות דעתי, חמץ אינו אלא מה שחז"ל קבעו כי הוא חמץ. גם אם יתגלה/יפותח זן חטה שאינו מכיל גלוטן ואינו מסוגל להחמצה - לענ"ד נאסור להשתמש בו בצורה הידועה מטעם איסור חמץ, משום שחז"ל אסרו חיטה. החמץ זו הגדרה הלכתית, לא הגדרה ביולוגית.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/3/2010 10:49 |
|
| |
מה ההגדרה הבסיסית?
יש הגדרה טכנית לחימוץ, שלא מחייבת אותנו הילכתית.
ויש הגדרות של חז"ל והפוסקים- לא מדויקים טכנית- שכן מחייבים אותנו
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
|
| מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
|
|
