פרשת ויקרא

פרשת  וַיִּקְרָא

פרקים פנויים א-קנ.
להשתתפות או באשכול או באישי.

אדם כי יקריב מכם קרבן לה' (ויקרא א-ב)

הקרבן הוא מוסר חי. כאשר האדם מתבונן במעשה הקרבן ובכל פעולה מפעולותיו אזי יוכל ללמוד בצורה מוחשית כיצד עליו להיזהר מכל חטא ולתקן את מידותיו כי כך היה ראוי שיעשו לו. והוא המוסר הגדול שיכול האדם ללמוד כשמקריב הקרבן כיוון שרואה את המעשים בפועל ובצורה מוחשית.

והדברים מבוארים בספר החינוך(מצווה טז) "ועתה, בני, שמעה זאת והטה אוזניך ושמע, אלמדך להועיל בתורה ומצוות. דע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם אם טוב ואם רע ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וכו' ובכוח מעשיו ימית יצה"ר, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות ואפילו אם יהיה צדיק וכו' אם יעסוק תמיד בדברים של דופי וכו' ישוב זמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור, כידוע הדבר שכל אדם נפעל כפי פעולותיו והם המלמדים את האדם אם לטוב ואם לרע.

ומכיוון שכשהאדם חוטא הוא מפעיל את כל אבריו וחושיו בעשיית החטא ומשתמש גם במחשבה ודיבור כדי למלא תאוותו בעשיית החטא. כך כשבא לכפר על עצמו, עליו לרכז כל מחשבתו, דיבורו וכל אבריו לתקנם במה שחטא בהם. ולכן שמונה פעולות עיקריות יש במעשה הקרבן והן: סמיכה, שחיטה, קבלה, זריקה, הפשטה, ניתוח, נתינת אש על המזבח, עריכת הנתחים על האש ורחיצת הקרב והכרעיים.

ודרך ההתבוננות יבין את המטרה בהקרבת הקרבן.

בכל הקרבנות מקריבים את החלב והדם ומדוע בחר הקב"ה דווקא את אלו שיקריבו לפניו?

כתוב בהגדת ה"בן איש חי":

משל לסוחר שהלך מביתו לבית המדרש ללמוד, ובינתיים הגיע לביתו סוחר ממדינה אחרת לקנות ממנו סחורה.

שאל את אשתו "איה בעלך?"

ענתה: "הוא לומד בבית המדרש".

לא רצה האיש להמתין, הלך לסוחר אחר וקנה ממנו סחורה.

כאשר שב הבעל לביתו ונודע לו דבר ביקורו של הסוחר, הצטער על הרווח הצפוי שנמנע ממנו.

אמר לאשתו: "מיום זה והלאה, אם יבוא איש וישאל עלי ואני אהיה בבית המדרש, שלחי לקרוא לי ואמהר לבוא".

אמרה האשה: כן אעשה כאשר דיברת".

לימים, בא לביתו אדם אחד לתבוע ממנו את חובו ולא מצאו בביתו.

אמרה לו אשתו: "המתן מעט וארוץ לקרוא לו".

אך שמע האיש שמחפשים אחריו, מיהר לבוא בזריזות ובשמחה. אך בבואו, חשכו עיניו מראות את הנושה ממתין לו ודוחק בו לפרוע את חובו, וכאשר לא היה בידו לשלם, תקפו בחרפות ובביזיונות.

לאחר שהלך הנושה לדרכו כעוס ונרגז, פנה האיש אל אשתו ואמר לה "הוי, פתיה, החלפת את השיטה. כאשר בא סוחר לקנות ממני סחורה, היית עצלה לקרוא לי, וכאשר בא הנושה לתבוע ממני, היית זריזה וקלת רגליים להזעיקני..."

הנמשל הוא, כי ישנם שני סוגי מצוות. מצוות עשה ומצוות לא תעשה. למצוות העשה נצרכת הזריזות וההתלהבות ולמצוות לא תעשה נדרש כוח העצלות. אבל בני האדם מחליפים את השיטה, הם עוברים על מצוות לא תעשה בחמדה ובזריזות, ועצלים מלעשות את מצוות עשה.

הדם מסמל את הזריזות במרוצת הדם וחומו. החלב והשומן מסמלים את הרפיון ואת העצלות. נתינתם על המזבח מורה לנו, כי יש להשתמש בשניהם לרצון ה'. ואם חטאו והחליפו את התפקידים ועל ידי כך עברו עבירה שנתחייבו עליה קרבן, מקריבים את החלב ואת הדם לכפרה.

משתי פעולות אלו של הקרבה על האדם ללמוד כיצד לבצע את פעולותיו בעבודת ה', יש ולפעמים צריך להקריב את העצלות, דהיינו, צריכים להיות עצלים ולא למהר לעשות אלא להתבונן ולחשוב ושוב להתבונן! במצוות לא תעשה יש להיות עצלים לבל יחטא ולבל יזדרז לעשות דבר בלא דעת, וכן לתאוות וענייני העוה"ז צריך האדם להיות מתון ושליו ולא להתלהב מכל אשר רואות עיניו. על כל מעשה יחשוב האם הוא נחוץ והכרחי ויברר האם בעשייתו ימלא את רצון ה' ולא ינהג כמו הטיפש שמיד מתלהב ורץ לעשות בלי לחשוב.

מנגד יש לדעת מתי כן צריך לנהוג במידת הזריזות. כך מצינו אצל אברהם ע"ה שנאמר עליו "ואברהם כבד בכסף ובזהב" (בראשית יג, ב), דהיינו בקנייני העוה''ז היה כבד ולא מתלהב, אך לעומת זאת לתורה ומצוות "ואל הבקר רץ אברהם" (בראשית יח, ז).

לפנינו מעשה נפלא שממנו נוכל ללמוד היכן יש לנהוג ב"עצלות" ולא ב"פזיזות" ולאיזה נזק עצמי גורם האדם הנוהג במידה זו של פזיזות ואינו עושה  מעשיו במחשבה תחילה:

מסופר על ה"חכם צבי" שהתארח פעם אצל בעל בית אמיד, אבי אביהם של בני משפחת רוטשילד, המצאותו בבית זה גרמה קשיים לא מעטים, כיוון שבהיותו מתמיד עצום הגיע לפעמים אל הבית בשעה לילה מאוחרת.

בני הבית לחצו על אביהם שיוציא את הבחור וישלחוהו מקום אחר, אך הוא לא נענה להם. כך נמשך הדבר זמן רב ובעל הבית עמד בניסיון ולא העז להוציא מילה אחת של טרוניא מפיו.

ויהי היום, וגם בהע"ב עצמו הגיע למצב שהוא כבר לא היה מסוגל יותר לסבול את הקשיים. היה זה כאשר בדיוק באותו יום נתקל בבעיות שונות בענייני מסחרו, ובלבו הצטבר מלאי של תחושות כעס ומרירות וכל אלה הביאוהו לפלוט כמה מילים נגד הבחור. אמנם הוא לא אמר לו במפורש שימצא מביתו, אבל הנימה שהייתה בפיו גילתה על יחס שונה מעט ממה שהיה עד היום.

מיד לאחר מכן הרגיש בעה"ב בדבר, התחרט מאוד על כך ואף ניגש אל הבחור וביקש ממנו בדמעות מחילה, סליחה וכפרה.

והנה, לא עברה שעה קלה מאז פליטה הפה, הגיעו פרנסי הקהילה הסמוכה לבקש מהבחור שיכהן כאב"ד בעירם. ה"עיסקה" נחתמה בו ביום וכבר למחרת יצא ה"חכם צבי" מן הבית ועבר להתגורר בעיר הסמוכה.

בצאתו את הבית, פנה לרוטשילד ואמר לו כדברים האלה" "אתמול, כאשר לא התגברת על עצמך, היה היום האחרון שהייתי צריך להישאר אצלכם. עוד בתחילת בואי אליכם, נגזר כך מן השמים שזה יהיה היום האחרון. אם היית זוכה להתגבר עוד שעה קלה בלבד ולא היית נוהג עמי בפזיזות ומתרעם על הקשיים שגרמתי לך ע"י לימוד התורה שלי – היית זוכה לבנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות, עכשיו שלא זכית לכך בנים מופלגים בעשירות ובממון יהיו לך. תלמידי חכמים לא יהיו לך.

ואכן כך היה. רוטשילד זכה לעשירות אך לא לבנים תלמידי חכמים.

לעיתים אדם מחפש נוחות על פני קיום תורה ומצוות ורק אחר כך כאשר הוא מתעשת הוא מיצר על שאיבד את המצווה.

שמו של רוטשילד הפך לסמל העשירות בעולם. הבה נדמיין לעצמנו שבמקום זאת הוא היה הופך לסמל של בנים ת"ח גדולי עולם, שהיו מאירים את עיני העולם בחוכמת תורתם.

מי יודע איזו מרגלית יפה ויקרה הוא איבד בעלמא הדין.

על כן לימדונו חז"ל עצה נפלאה בכל אשר מעשה אשר אנו עושים. סוף מעשה במחשבה תחילה! ובמיוחד נקפיד כאשר מדובר בדברים שיש בהם קדושה.

וידוע מאמר רבותינו בגמרא (פסחים קיג) "כל היודע בחברו שיש בו דבר אחד טוב יותר ממנו חייב לנהוג בו כבוד".

)

ויקרא אל משה וידבר ה’ אליו מאהל מועד לאמר (ויקרא א-א)

הבל פה שאין בו חטא

אמר רבי יהודה בוא וראה כמה חביבין תינוקות לפני הקב"ה. גלתה סנהדרין ולא גלתה שכינה עמהם, וכיון שגלו תינוקות גלתה שכינה עמהם. הדא הוא דכתיב (איכה א, ג) "עולליה הלכו שבי לפני צר" (מדרש איכה פ"א, ה).

ספר ויקרא עוסק בחלקו הגדול בדיני הטהרה וזו הסיבה שדווקא בו מתחילים ללמוד עם תינוקות של בית רבן, כיוון שעל הבל פיהם העולם קיים. לימוד התורה ושמירת ענייני הטהרה הם מן הדברים המקיימים את העולם.

ישנה סיבה נוספת לכך, והיא, עפ"י דברי הגמרא בשבת (קיט) המבהירה את חשיבות לימוד חומש זה עם תינוקות של בית רבן

"אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן. אמר לי ה רב פפא לאביי דידי ודידך מאי? (וכי תורתי ותורתך לא ראויים להעמיד את העולם?) אמר ליה אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא.

מבהיל! מבהיל!

אם נעמיד את האמוראים הקדושים צדיקי עליון אלו שמפיהם אנו חיים מול תינוקות של בית רבן, יראה לנו ממבט ראשון כי אין להשוות כלל בין הדברים, לימודם של אותם גדולים יעלה לכאורה עשרת מונים ויותר על לימודם של התינוקות אם כן, איך בכלל ניתן להשוות עשרות שנים של לימוד התורה יומם ולילה, תוך קיום מצוות "והגית בו יומם ולילה" כהלכתה, אלפי שעות של ביטול שינה כדי לזכות בעוד רגע של תורה, לעומת תינוקות של בית רבן זאטוטים, שספק רב אם מבינים הם את היוצא מפיהם. והנה, לא רק שמשתווים הם לאמוראים אלא אף מתעלים עליהם, כל עומק תבונתם וידיעותיהם של האמוראים לא עומד מול אותם תינוקות ובכל זאת נשמה ללא חטא יש בכוחה להפוך אלמוות כל התדרדרותו של הבן בעתיד תיזקף לאשמת הוריו!

וכך גם כותב לנו רבנו הסטטיפלער הקדוש "...רוב המשברים אצל הילדים נובעים מכך שנותנים לילדים יותר מדי מה שהם רוצים. הילד כבר מורגל לזה, שכל מה שהוא מוציא מפיו, תיכף ומיד הוא מקבל זאת מהוריו, כי ההורים ’מרחמים’ עליו, או ’נבהלים’ מיד לקול בכיו ההיסטרי ונכנעים מיד לכל דרישותיו. וכאשר הוא גדל ונדרש להתמודד עם בעיות החיים, פתאום הוא מגלה שלא כל מה שרוצים מקבלים בחיים והכל לא הולך ’חלק’ כפי רצונו וכיון שהוא לא הורגל מקטנות לעמוד בניסיונות כאלו, מיד הוא נכנס לדיכאון, רח"ל!"

למדים אנו מדבריו, שאסור לפנק את הילדים יותר מדי ויש לדעת מתי להשתמש במידת העקשנות ומתי אף להפעיל את מקל השבט כלפי הילד.

כדי להבין כיצד באמת זוכים לילדים תלמידי חכמים והיכן כדאי להשקיע את כל המרץ והמאמץ, ראוי שנתבונן במעשה המובא בזה:

מעשה היה באשה אחת אשר בעלה היה מעניק לה לעיתים תכופות מיני תכשיטים יפים ותמיד הייתה מתהדרת בהם לפני שכנתה, אשתו של רבנו לאפיאן זצ"ל "תראי איזה עגילים מזהב קנה לי בעלי! תראי איזה צמיד! איזה שעון יד! איזה גורמט מוזהב! הייתי מעוניינת לראות איזה תכשיטין בעלך קונה לך?"

ענתה לה השכנה "אני מוכנה להראות לך את התכשיטין שלי, אבל לא עכשיו, אלא רק בעוד חצי שעה!"

עברה חצי שעה והאשה הסקרנית נכנסה שוב לשכנתה ושאלה אותה "היכן התכשיטין שדיברת עליהם?"

והנה נשמע פתאום נקישה על הדלת ו"התכשיטין" שלה חזרו מהתלמוד תורה! הצביעה עליהם האמא ואמרה מתוך חיוך של אושר "הנה, אלו ה’תכשיטין’ שלי! לך יש תכשיטין שתלויים ועומדים על הגוף ולי יש תכשיטין – נשמות מהלכות!"

אשרי האמא שאכן זוכה לתכשיטין כגון אלו, היא זאת המאושרת האמיתית! והיא זאת, שזוכה לרוות נחת מילדיה הן בעולם הזה והן בעולם הבא שהרי יש לה "השקעה מכניסה", שדואגת לחשבון הזכויות שלה בעוה"ב! אך כל זאת בתנאי שדואגים לחינוך נכון כבר מהגיל הרך בעודם תינוקות.

כאשר רצה הקב"ה לתת את התורה לעם ישראל חיפש ערבים ובזכות הערבות של תינוקות של בית רבן נתן לנו הקב"ה את התורה כפי שמביא המדרש וזו לשונו:

"מפי עוללים ויונקים יסדת עוז וגו’" (תהילים ה) בשעה שרצה הקב"ה ליתן תורה לישראל ביקש ערבים.

אמרו לו האבות ערבים אנו

אמר להם חייבים הן לנו ולוואי שיעמדו בעצמם

אמרו לו מי הן שאינן חייבים לך?

אמר להם התינוקות.

מיד הביאו לו התינוקות.

אמר להן הקב"ה: ערבים אתם על אבותיכם, שאם אין מקיימין את התורה שאתם נתפסים עליהם!

אמרו לו: הן

אמר להן: מפיכם אני נותן את התורה להם, שנאמר "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז וגו’" (מדרש תהילים ח).

ערבות זו מחייבת אותנו ההורים לדאוג לחינוך ילדינו, כי ברבות הימים לאחר שיגדלו ויעזבו את ביתנו יוכלו להמשיך לשמור תורה ומצוות.

ישנם הורים המסתפקים בכך שמלמדים את בניהם קצת להתפלל וקצת ללמוד חומש וכששואלים אותם "והרי יש לחנכם לתורה ומצוות ועדיין לא יצאתם ידי חובתכם?" הם משיבים "בוודאי יגדלו ליהודים טובים, כיוון שהם מתחנכים בבית יהודי טוב", אולם טעות מרה הם טועים.

להמחשת הדבר נקדים ונבאר החום היוצא מן האש נחלק הוא לשני סוגים האחד האש עצמה, השני החום הנשאב ממנה באמצעות כלי שחומם על ידה. ההבדל ביניהם הוא רב מאוד. האש עצמה, בכל מקום שבו היא נמצאת, היא נשארת בחומה. ואילו הכלי ככל שמרחיקים אותו מן האש, הוא הולך ומתקרר עד שנעשה קר לחלוטין. הבדל נוסף ישנו והוא שמן האש אפשר להדליק פעמים רבות וכל דבר הנדלק מן האש הופך להיות אש בעצמו. מה שאין כן בסיר חם, כששופכים ממנו לכלי אחר הרי זה כבר כלי שני והכלי השני כשעושה כלי שלישי אין הוא מבשל כלל.

הוא הדבר גם לגבי לימוד התורה.

הנביא ירמיה אומר (כג, כט) "הלא כה דברי כאש נאום ה’ וכפטיש יפוצץ סלע" אם נמצאים ליד האש, היינו לימוד התורה עצמה, אף כשעוזבים את בית ההורים, בכל זאת נשארים שומרי תורה ומצוות כדבעי. אבל כשלא לומדים תורה והילד אינו מתחנך על התורה עצמה אלא על מה שהוא מקבל מבית הוריו, הרי הוא בבחינת סיר חם, שכל עוד הוא נמצא ליד האש שומר הוא על חומו, אולם מיד כשמרחיקים אותו מן האש, הוא הולך ומתקרר. כל עוד נמצא הילד בבית הוריו, עדיין שומר הוא על התורה והמצוות, אולם כשהוא עוזב את בית הוריו, מיד הוא הולך ומתקרר מיהדותו, עד שהוא מתקרר חלילה לגמרי.

זאת ועוד, אף אם הילד עצמו עדיין יהודי טוב, אבל ילדיו כבר ספק רב אם "יתחממו" ממנו ויהיו שומרי תורה ומצוות בדקדוק. אך אם הילד יושב ומתמיד בלימוד התורה, אפשר להיות בטוחים בכך, שגם ילדיו ונכדיו ילכו בדרכו עד ביאת גואל צדק (משלי החפץ חיים).

חינוך ילדים שווה שלום בית שווה דוגמא אישית וזאת המישוואה הכי חשובה ובסיסית שעליה צריך להניח את כל חינוך הילדים, לא יעזור לאבא שהוא יהיה תלמיד חכם הכי גדול בעיר ובניו ילמדו בתלמודי תורה הכי טובים שיש אם האבא והאמא מתנהגים כמו חיות שרבים בינהם ומנבלים את הפה רחמנא ליצלן והכעס הקפדנות והצעקות הם אלו שנותנים את הטון בבית לא פלא שהילד יצא לתרבות רעה כי התפוח לא נופל רחוק מהעץ. ולבנות בית על ברכי התורה והמיצוות זה לא אומר רק לדעת את התורה אלא לקים אותה ולא המדרש העיקר אלא המעשה. אדם צריך להשתדל יותר בביתו מאשר מחוץ לביתו. שנאמר, על הכהן הגדול שהיה צריך לכפר על עם ישראל ולהיות דוגמא אישית מושלמת, עליו נאמר "וכיפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל" כלומר קודם כל כיפר בעדו ואח"כ בעד ביתו ישנם כאלה שעושים חסד עם הבריות והבית שלהם בוער באש הגהנום.

לכן נאמר דרך ארץ קדמה לתורה מכאן אמרו כל תלמיד חכם שאין בו דעה, נבלה טובה הימנו. תדע לך שכן הוא, צא ולמד ממשה, אבי החוכמה, אבי הנביאים, שהוציא ישראל ממצרים ועל ידו נעשו כמה ניסים במצרים, ונוראות על ים סוף ועלה לשמי מרום, והוריד תורה מן השמים, ונתעסק במלאכת המשכן ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו, שנאמר "ויקרא אל משה וידבר" (ויק"ר א, טו) פלאי פלאים: עד כדי כך? גרוע מכל? "נבלה טובה הימנו"?!

ועל מי מוסבים הדברים? על משה רבינו? אילו לא היה ממתין ל"ויקרא"?! הלא אין מדובר כאן באיזו שהיא עבירה חמורה וכיצד יתכן שמעשה אחד שיש בו חוסר דרך ארץ יוביל אדם כמשה אל תהום השיפלות?

ועוד, מה הקשר בין ההמתנה ל"ויקרא" של הקב"ה לבין "דעת"?

מתרץ זאת באופן נפלא הרב ברוך מרדכי אזרחי שליט"א בספרו "ברכת מרדכי", כי משה רבינו הפעיל כוחות עליונים כדי לא להיכנס למשכן. ואין זה קל כיוון שמדובר במשכן שהוא עצמו בנה אותו ולא רק זאת, הקושי של משה היה בכך שהוא הרי רגיל היה לבוא ולצאת אצל הקב"ה "פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות" (במדבר יב, ז) אך מה שמנע אותו היה הנהגת דרך ארץ!!!

עד כמה חשובה הנהגה זו נלמד מהמעשה שאירע עם הג"ר איסר זלמן מלצר זצ"ל, ראש ישיבת "עץ חיים" בעיה"ק ירושלים:

הרב מלצר היה רגיל לנסוע מידי פעם לעיר חברון כדי להשתטח על קברי האבות. למסעות אלו היו נלויים אליו מקצת טובי הלמדנים בישיבתו, ובאותן הזדמנויות היה נכנס עימם לבקר אצל הסבא מסלבודקה זצ"ל, אשר התגורר בעיר חברון.

באחד מביקוריו אצל ה"סבא" הכריז הגרא"ז עם בואו "היום הבאתי עמי את הגדול שבכולם! זהו עילוי אשר העולם עוד ירעש ממנו!"

ה"סבא" קיבלם בשמחה, הזמינם להסב על שולחנו וביקש מהרבנית שתגיש לאורחים כוסות תה וסוכר. ישבו השלושה ושוחחו בדברי תורה. לפתע הבחין ה"סבא" שהעילוי הצעיר היושב עם שני ה"אריות", מלקט בראשי אצבעותיו גרגירי סוכר אשר נשפכו על השולחן ומלקקם. הדבר לא מצא חן בעיניו, כי ראה בזה פגם בדרך ארץ, שכן אין זה מן הראוי לנהוג כך כאשר יושבים עם גדולי תורה, אולם כדי לא לפגוע בו, העדיף ה"סבא" לשתוק ולא להעיר לו על כך בגלוי.

לקראת סוף הביקור פנה ה"סבא" אל הבחור ואמר לו "ברצוני לשאול אותך כמה שאלות, אמור לי, בבקשה, מי יותר חשוב? אדם חי או אדם מת?"

התפלא הבחור על השאלה והשיב בפשטות "אדם חי, כמובן".

הוסיף ה"סבא" ושאל "אריה חי ואריה מת, מי מהם חשוב יותר?"

אף כאן נענה העילוי והשיב מיד "מובן מאליו שהאריה החי הוא חשוב יותר.

וה"סבא" אינו מרפה ושואל "כלב חי וכלב מת, מי יותר חשוב?"

והתשובה לא איחרה לבוא "כלב חי".

ושאלה נוספת שואל ה"סבא" "כלב חי ואריה מת, מי מהשנים חשוב יותר?"

השיב הבחור "הרי זה פסוק מפורש ’כי כלב חי הוא טוב מן האריה המת’ (קהלת ט)".

"לסיום", אומר ה"סבא" "ברצוני לחוד חידה. האם תוכל להצביע על מקרה של אדם חי ונבלה מתה ובכל זאת הנבלה עדיפה על פני האדם החי?"

"אין מציאות כזו!" השיב הבחור בהחלטיות.

אמר לו ה"סבא" "אמנם זו רק חידה. אך כאן שגית! חז"ל אומרים ’כל תלמיד חכם שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו!" (ויקרא רבה א)".

ר’ איסר זלמן מלצר הבין מיד כלפי מה הדברים אמורים, כי "דעת" היינו דרך ארץ וכוונת ה"סבא" הייתה לרמוז לבחור שהתנהג שלא בדרך ארץ.

לאחר שיצא הבחור מהחדר אמר הגרא"ז ל"סבא" "יורשה לי להעיר שנדמה לי שה’סבא’ הגזים. הרי כבר אמרתי שמדובר כאן בעלוי שבעילויים ושהעולם עוד ירעש ממנו!"

ה"סבא" נשאר בשלו ואמר: "די במעשה הקטן הזה של ליקוק הסוכר, כדי ללמד על כך שאם הבחור לא ישנה את הליכותיו, לא זו בלבד שהעולם לא ירעש ממנו, אלא הוא יהיה אפס אפסים!!! לא תהיה לו כל שייכות לעולם התורה!"

גם ר’ איסר זלמן לא חזר בו מדעתו ואמר "מכל מקום נדמה לי שה’סבא’ טועה".

סיפור זה רגיל היה הגה"צ ר’ מאיר חדש זצ"ל לספר לתלמידיו, והיה חותם את סיפור המעשה בדברים האלה "אני יודע במי המדובר, הכרתי את העילוי בצעירותו וגם לעת זקנתו, יכול אני להעיד שהוא גדל והזקין ולצערנו ה’סבא’ צדק!".

כל הקורא סיפור זה עומד ומשתומם. אמנם ידענו ש"דרך ארץ קדמה לתורה" (תנא דבי אליהו רבה, א), ובמשנה (אבות ג) נאמר "אם אין דרך ארץ אין תורה" (אבות ג). אולם לא תיארנו לעצמנו שהדברים כה חמורים, פגם כה קטן בדרך ארץ מהווה אות אזהרה מפני תוצאות כה חמורות? המסקנה המתבקשת היא שאכן עניין "דרך ארץ" הינו נושא חשוב ונכבד ועלינו ליתן את הדעת לכך.

הוא הדבר גם כאן. הדבר שמנע את משה רבינו מלהיכנס ללא קריאה היה דעת. משה רבנו ידע שאם אין דרך ארץ אין קיום, כמ"ש "דרך ארץ קדמה לתורה" (ויק"ר ט, ג). הדרך ארץ היא כלי קיבלו שלתוכו יוצקים את התורה, ה"דעת" היא זו המונעת את משה רבנו מלהרגיש חופשי ולהיכנס ללא  נטילת רשות. ה"דעת" היא המחסום, הנותנת פרופורציות לאדם להבין את מקומו. ללא דעת אין מסגרת, אין ערכים ואולי אף אין מחסום בין משה להקב"ה.

"שיהיה האדם מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו ולא ילך במהלך הרגלו כעיוור באפלה וההולך בעולמו בלי התבוננות הוא כסומא ההולך על שפת הנהר. ו"הדעת" היא זו המסוגלת לעשותו "זהיר" ו"מפקח" וכי סוד כל עצמות האדם הוא סוד הדעת הרמוז ב’ויקרא ה’ אל משה’ כי מושל ברוחו לא להיכנס בלי רשות, בלי קריאה, ובכך מראה האדם כי הוא שולט ברצונותיו העצמיים".

ידוע הוא כי הצדיקים נבחנים בכל צעד ושעל מדרכיהם ואף בדברים קטנים. מעשה נפלא מעיד על כך סיפר אברך, שהיה מלווהו של המשגיח רבי אליהו לאפיאן זצ"ל, שפעם אחת ירד עימו מגובה של שלוש קומות והספיקו ללכת כברת דרך מסויימת והנה לפתע חזר על עקבותיו, באומרו ששכח דבר מסויים למעלה.

אמר לו המלווה

אדם כי יקריב מיכם קרבן לה' (ויקרא א-ב)

אדם כי יקריב מכם קרבן לה' !!!

היתכן שבורא עולם רוצה שנקריב את עצמנו או את בננו קורבן ועוד במקום אחר בתורה כתוב קדש לי כל פטר רחם באדם ובבהמה....?

כוונת הדברים שאדם צריך להקריב מהזמן הפרטי שלו לעבודת ה' נפש גם אם קשה לו לשנות הרגלים של שינה ,אכילה,בטלנות הוללות ח"ו וכו...

לכן נאמר לפום צערה אגרא ככל שיותר קשה לאדם כך שכרו בשמים גדול יותר ובכך נימדדת עבודת ה' לא בכמות המיצוות אלא באיכותם וביגהתם במסירות נפש עד גבול קצה יכולתו.

ידע לו האדם שעבודת ה' משולה לרכיבה על אופנים אם קשה לרוכב סימן שהוא בעליה ואם קל לו לנסוע סימן שהוא בירידה.

אדם שעובד את הקב"ה רק מתי שקל לו אין לו בעבודתו שום מסירות נפש והוא ניקרא חסיד בעל הבית.

ככל שהאדם מבטל רצונו כלפי בורא עולם כך הוא ניקרא עבד יותר להשם יתברך ובכך ממליך את הקב"ה עליו ברמ"ח אבריו ושס"א גידיו.

לכן חייב כל אדם ללמוד הרבה תורה כדי לשבור את היצר המתעתע בנו נביט נא לדבריו ולעצתו של החכם מכל אדם בהיסטוריה האנושית, הלא הוא המלך שלמה, בספרו ספר "קהלת", לאחר שכל שאיפות האנשים בעולם הן בתחום הכספי, והן בתחום השלטוני, והן בשאר תחומים של מנעמי עולם, היו כולם בידו

דברי קהלת בן דוד (הוא שלמה בן דוד ונקרא בשם קהלת לפי שהמונים היו נקהלים לשמוע את דבריו) מלך בירושלים. הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל. (חזר והדגיש כדי לההביל את כל ענייני העולם הגשמי מכל כיוון וזוית שיהיו) מה יתרון לאדם בכל עמלו (הגשמי) שיעמול תחת השמש, דור הולך ודור בא וכו'.

הגדלתי מעשי, בניתי לי בתים, נטעתי לי כרמים. עשיתי לי גגות ופרדסים, ונטעתי בהם עץ כל פרי. עשיתי לי ברכות מים, להשקות מהם יער צומח עצים. קניתי עבדים ושפחות, ובני בית היה לי, גם מקנה בקר וצאן הרבה היה לי מכל שהיו לפני בירושלים. כנסתי לי גם כסף וזהב, וסגולת מלכים (תכשיטים ואבנים יקרות שהמלכים מסגלים בגנזיהם) והמדינות. עשיתי לי שרים ושרות ותענוגות בני אדם שידה ושידות. וגדלתי והוספתי מכל שהיה לפני בירושלים וכו'.

והוא מסכם בסוף ספרו:

וזכור את בוראך בימי בחורותיך (בעודך בחור זכור את בוראך) עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ (אלו ימי הזקנה). וכו'. ביום שיזועו שומרי הבית (אלו הצלעות המגינים על חלל הגוף) והתעותו אנשי החיל (אלו השוקיים שנשען כל הגוף עליהם) ובטלו הטוחנות (אלו השינים) כי מיעטו (ששיניו מתמעטות לעת הזיקנה) וחשכו הרואות בארובות (אלו העינים) וכו' וישוב העפר על הארץ כשהיה (כשם שהיה שהגוף נברא מן העפר) והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. הבל הבלים אמר הקהלת הכל הבל וכו' סוף דבר הכל נשמע, את האלהים ירא, ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם (לוקט מחיים שלאחר החיים).

מדוע נקרא הרי סיני גם הר חורב? משום שמשם יצאה חורבה לעולם. הכוונה אם חלילה יעזבו בני ישראל את התורה חורבה תהיה להם, כמו שראינו בזמן ירידת עם ישראל לגלות ששאלו מהנביאים שהיו בדורם על מה אבדה הארץ? ולא יכלו לענות, עד ששאלו מהקב"ה והוא אמר להם "על עוזבם את תורתי". ואם נשאל מדוע אומות העולם אינם עוסקים בתורה ולא מקיימים מצוות ולא נענשים, התשובה היא כמו שנאמר "ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה" ורק בשביל עם ישראל ירד ה' על הר סיני ואמר "אנוכי ה' אלוקיך", רק לעם ישראל ולא לאומות העולם. (אבי ידע).

הסיפור הזה שמעתי בילדותי מפי אבי ז"ל, וגם עכשיו ראיתי כתוב בספרים. מעשה במלך גדול אחד שכל פעם שהיה רוחו עצוב היה שולח אחרי המנגן שלו שיבוא וינגן לו. מנגן זה ניצל את מעמדו החשוב והיה מזלזל בבריות מתגאה עליהם ואף מתקוטט עימם. וכל פעם שהיו האנשים מתלוננים בפני המלך, היה שומע את תלונתם אך לא היה עושה כלום. פעם אחת בקטטה גדולה עם אחד מעבדי המלך פגע העבד במנגן וקטע את אחד מאצבעותיו כך שלא יכל יותר לנגן, הגיע הדבר למלך והעבד הועמד למשפט. והנה במשפט פסק המלך שיוציאו את המנגן להורג ואת העבד לשחרר. כולם התפלאו מאד על פסק הדין והמלך הסביר כך דעו לכם, שכל הזמן היתה לי תרעומת על המנגן בגלל התנהגותו עם הבריות אך לא עשיתי לו כלום כי הייתי זקוק לנגינותיו. ועכשיו שאצבעו נקטעה ויותר אינו יכול לנגן, הריני מעניש אותו בכל חומרת הדין על כל פשעיו עד עכשיו.

על פי סיפור זה מסבירים את דברי הפסוק "על מה אבדה הארץ, על עזבם את תורתי". אף שישראל חטאו בהרבה חטאים, אך כל זמן שעדיין קול התורה נשמע בישראל, הרי שה' מעכב את העונש. אך כשעזבו את תורת ה', הרי שמיד נענשו ויצאו לגלות ואבדה הארץ בדיוק כמו אצל המנגן שכל זמן שניגן למלך – ניצל!

"איזהו מקומן...הפסח אינו נאכל אלא בלילה", כלומר התורה צריכה להילמד בפה-סח כלומר בשפה ברורה. "אינו נאכל אלא בלילה", כלומר זמן לימוד התורה מוכשר בלילה, ועוד לילה רומז לעולם הזה, ולגלות שדומה ללילה. אשרי מי שלומד תורה בעניות, אף בגלותו בצערו שדומה ללילה. "ואינו נאכל אלא עד חצות", כלומר אינו יכול להבין סודות וטעמי תורה עד שילמוד ארבעים שנה שהוא שיעור חצי ימיו של אדם. "ואינו נאכל אלא למנוייו", ואינו נאכל אלא בחבורה.

"ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עוון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם" (שמואל א') בזבח ובמנחה אינו מתכפר אך מתכפר בדברי תורה. שקיל אורייתא לקביל כל הקורבנין בעלמא (זוהר קדושים ג').

אמר ר' יצחק שני דברים בימינו של הקב"ה צדקה ותורה. צדקה דכתיב "צדק מלאה ימינך". תורה דכתיב "מימינו אשדת למו". (לוקטו ממעשה אבות).

תורה שבע"פ היא המנגינה על ישראל ולכן נקראת גמרא ר"ת גבריאל מיכאל רפאל אוריאל. לומר לך שכל העוסק בגמרא חונה מלאך ה' סביב לו להצילו (אמרי שפר).

ביום הזה באו מדבר סיני (שמות יט-א) מהו ביום הזה? שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום ניתנו (רש"י). שלא תאמר כי ניתנה התורה במדבר לפני אלפיים שנה, ומתאימה היא לתנאי החיים של אז ואין יכולת היום לחיות כמו אי פעם, לכן כתוב "ביום הזה" כאילו היום ניתנו, חוקי התורה ומצוותיה נצחיים הם, והם מכוונים לכל המקומות, ולכל העתקים, ולכל הזמנים, דברי תורה, תמיד המה אקטואליים, בכל זמן ובכל מקום, ובכל התנאים (אורח חיים). ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (שמות כד-ז).

שהקדימו את ה"נעשה" ל"נשמע" נתכוונו לומר שאנו מקבלים את התורה ככתבה וכלשונה, כמו שהיא בין אם אנו מבינים אותה ובין אם הדברים אינם ברורים לנו, ואף אם עשייתם דורשת מאיתנו הקרבה עצמית. הקדמת "נעשה" פירושה עשיה ואח"כ בירורה.

כדי לתת חיזוק לדברים נביא את המשל המובא בספר "חיים של תורה":

רב של קהילה מסויימת בחו''ל היה נוהג לספר לבני קהילתו בפרוס חג השבועות את המשל דלהלן:

בעיירה קטנה אחת התארגנו בני הקהילה לכתוב ספר תורה מהודר. ולכבוד ספר זה רצו כל הנשים להכין את המעיל לספר התורה. על מנת לפתור את הבעיה הכריז רבה של הקהילה על תחרות בין הנשים, ואמר שהאשה אשר תרקום את המעיל היפה ביותר עבור ספר התורה, תזכה שמעילה יולבש על הספר בשמחת הכנסת ספר התורה להיכל.

כאשר הגיע היום, הובאו לפני הרב המעילים היפים, והוא בחר מתוכם את היפה ביותר. כאשר באו להלביש את המעיל על הספר, התברר שהוא קצר מידי. האשה שזכתה בתחרות התאכזבה מאוד. היא ניסתה למשוך את המעיל ולמותחו, אך ללא הועיל. לפתע אמרה שיש לה עצה "נקצר מעט את הספר, כדי שיתאים למעיל".

אמר הרב "חס וחלילה! לא יעלה על הדעת דבר כזה. את המעיל יש להתאים לספר, ולא את הספר למעיל".

התורה ומצוותיה הם בגדר היה הווה ויהיה ואי אפשר לשנותם, הם מתאימים לעבר, להווה ולעתיד. רק אנו בעוונותינו הרבים אין אנו מתאימים את עצמנו תמיד לכתוב, ומחפשים כל הזמן כיוונים שונים בחיינו ש"יתאימו לנו".

יש מעשים שהשכל מבין אותם, ויש דברים שלכאורה אינם נתפשים בשכלנו, ובזה שהקדימו ישראל "נעשה" ל"נשמע" התכוונו להראות שמקבלים הם את התורה בתמימות כזאת, שאפילו דברים שלא יושגו ע"י שכלם מקבלים הם על עצמם, ואם היו מקדימים "נשמע" ל"נעשה", הייתה כוונתם ראשית נבחן את הדברים, נראה מה כתוב בה (כפי ששאלו אומות העולם), נשתכנע, ורק אח"כ נקבל את הדברים המובנים לנו ומתאימים עבורנו.

עבודת ה' צריכה להיעשות בשמחה ובהתלהבות ולחוש הנאה מכל רגע שמקיימים את רצון הבורא.

בעניין זה נשא המגיד מדובנא את משלו הידוע, אשר זכה לקילוסו של האדמו"ר מקוצק:

סוחר שלח שליח לנמל, כדי להביא לו חבילה אשר הגיעה עבורו מחוץ לארץ. מפעם לפעם הביט הסוחר בשעונו, ותמה מדוע עדיין לא חזר השליח.

כעבור שעות אחדות שמע הסוחר קול אדם העולה בכבדות במדרגות. מפעם לפעם נעצר האיש כדי לנוח קמעא, ואחר כך המשיך לעלות באיטיות. בפתח משרדו של הסוחר נעצר האיש, הניח את החבילה ונכנס למשרד מיוזע ומתנשף.

"הבאתי לך את חבילתך", אמר לסוחר.

הלה השיב לו מיד "לא את חבילתי הבאת!"

"מנין לך זאת?" שאל השליח "הרי עדין לא ראית את החבילה המונחת בפתח!"

השיב הסוחר ואמר ''מי שישא את חבילתי לא יזיע ויתנשף, כי היא אינה כבדה כלל, ומכיון שנראה עליך שמשא החבילה היה כבד לך מאוד, ברור לי שלא את חבילתי הבאת".

כך מפרש המגיד מדובנא את הפסוק "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל" (ישעיה מג, כב). כל מי שעבודת ה' היא עליו כמשא כבד, אינו נושא את החבילה הנכונה. כלומר, אדם הרואה בה עול וקשה לו לקיים את כל המצוות כהלכתן, עליו נאמר "ולא אותי קראת יעקב", כיצד יודעי זאת? "כי יגעת בי ישראל". אם זו מעמסה, אין כאן עבודת ה' הנכונה.

התורה יש בה מתיקות מיוחדת. לא תמיד ניתן להסביר לאחרים את הפסוק "טעמו וראו כי טוב ה'". ללא "טעימה" אי אפשר לחוש את ההנאה שבטעם, כך זה בתורה. לעיתים אנו נמצאים במצב שאנו צריכים לשכנע את הזולת בהנאה שבלימוד התורה, בקיום המצוות של "נעשה ונשמע" ללא שאלות מיותרות.

רק מי שלומד ועוסק בתורה יכול להרגיש את המתיקות שבה. כדי שנבין את עומק משמעות הדברים, הנה סיפור מרתק אשר ממחיש לנו באופן נפלא את ההנאה שבלימוד התורה

לפני כ-200 שנה שלט בצרפת הקיסר נפוליאון. שמו הלך לפניו כלוחם עריץ. והנה, באחד ממסעיו הגיע הוא עם חייליו לעיר גדולה. כשניסה להיכנס לתוכה נתקבל בחומה בצורה, אשר שימשה כמגן על אנשי העיר.

נפוליאון פיזר את חייליו לאורך כל סביב החומה, והקיף את העיר במצור.

חלפו ימים, שבועות, חודשים ואין הוא רואה סימני כניעה מצד אנשי העיר.

הירהר נפוליאון ולבסוף החליט לבצע "מבצע" נועז הוא עצמו יתחפש לאיכר אלמוני ויכנס לתוך העיר, לבית המרזח של הקצינים ושם בעודם שתויי יין יגלה את סודותיהם.

מפקדי הצבא ניסו להניאו מביצוע צעד גורלי זה, בטענה שבזה הוא מעמיד את חייו על כף המאזניים. שהרי אם יגלו את זהותו שהוא בעצמו הקיסר הוא גמר בזה את חייו!

ואולם הקיסר, שהיה החלטי בדיעותיו וגם אמיץ, לא שעה לדבריהם ועוד באותו לילה ניגש לבצע את תוכניותו. שינה הוא את זהותו, לבושו, ופניו לבלתי הכר והשתחל לתוככי העיר.

נכנס לבית המרזח, הזמין כוס שתיה, וישב ליד חבורת חיילים, והטה אוזנו כאפרכסת לשמוע את שיחתם.

והנה גילה הוא מתוך דבריהם שבאמת העיר עומדת כבר על סף התמוטטות והחיילים עצמם תשושים ומיואשים.

נפוליאון שמח מאוד לשמע בשורות אלו, מיד מיהר הוא לשלם למוכר, ולצאת מהר אל מחנהו.

אולם להפעתו, שוד ושבר!!! חייל אחד זיהה את מראהו, והתחיל לצעוק לחבריו "חבר'ה, בחיי ראשי! הנה הקיסר נפוליאון!" חבריו בתחילה לא האמינו לו, וחשבו כי רוצה הוא להתבדח איתם. ואולם משראו את רצינות פניו, התחיל החשד מכרסם גם בליבם...

נפוליאון הרגיש שהאדמה בוערת תחתיו, וכדי להציל את חייו אמר לחייל שבא איתו שיסטור לו על פניו.

כאשר ראו הקצינים כי "החשוד" קיבל סטירה אמרו בליבם שבוודאי אין זה נפוליאון אך בכל זאת הם המשיכו לחשוד בו.

נפוליאון יצא מבית המרזח בריצה והם התחילו במרדף אחריו, הקיסר החל לרוץ לתוך השוק, ותר בעיניו אר מקום מחבוא. והנה לפתע רואות עיניו חנות סנדלריה והסנדלר עומד על עבודתו.

"תציל אותי!!!" קרא נפוליאון לסנדלר "הצילני מפני הרודפים אחרי להורגני, ואשלם לך את שכרך בכפל כפליים!"

הסנדלר רמז לו שיכנס במהירות לתוך החדר, אשר בקצהו נערצה ערימה של מזרונים. הסנדלר הרים את כל המזרונים, והורה לו להיכנס ולהיחבא מתחת כל ערימת המזרונים. עשה הקיסר כאשר נצטווה וכשגמר הסנדלר את מעשהו, שב במהירות לעבודתו כאילו לא אירע דבר.

החיילים שדלקו אחר הקיסר הגיעו לסנדלרייה והחלו להפוך את המזרונים.

שבעה מזרונים היו שם בערימה, והמפקד החל להרים מזרון אחד מזרון... עד שהגיע למזרון השישי.. ואולם דווקא אז כבר נתייאש מלהרים עוד וזרק את כל המזרונים בכעס גדול ויצא מהחנות.

הסנדלר חיכה עד שירגעו הרוחות והחיילים יעלמו לגמרי מן האופק, אז ניגש לערימת המזרונים, הרים את כולם וראה את הקיסר שוכב שם כולו רועד וחיוור כסיד.

חיש הזדרז הסנדלר והביא מים להשקות את הקיסר, להרגיעו ולהשיב לו את רוחו. משהתאושש הקיסר וחזר לאיתנו, קשר הסנדלר חבל דרך חלונו והשחיל דרכו את הקיסר אל מחוץ לחומה. לפני שנפרד ממנו, אמר לו הקיסר בהתרגשות "לעולם לא אשכח את החסד שעשית עמדי. יבוא יום ואשלם לך שכרך!"

וכך הצליח הקיסר לברוח ולבוא לתוך מחנהו. ובאמת בתוך ימים ספורים נכנעה העיר וחיילות הקיסר נכנסו ונחלו ניצחון אדיר.

הקיסר לא שכח את איש מטיבו, ולכן נתן פקודה שיביאו את הסנדלר אל ארמונו לפגישה ראיונית עם המלך.

כשהגיע איש מיטיבו פנה אליו הקיסר "אתה הצלת את נפשי, עתה בקש ממני ככל אשר תאווה נפשך, עד חצי המלכות ותעש!"

הסנדלר, שלא ניחון בחכמה מרובה, זחה עליו דעתו באותה שעה, ופנה לקיסר בבקשה משונה: "איני מבקש מהוד מעלתו מאומה. רק שאלה אחת בנפשי לשאול כיצד הייתה ההרגשה של אדוני הקיסר בשעה שהמפקד נכנס לחיפושים בביתי, והרים את המזרונים שאתה היית מתחתיהם, כמה פעמים בדקה, דפק ליבך באותה עת?"

הקיסר, בשומעו זאת, האדימו פניו מכעס, ופנה מיד לשומרי ראשו "קחו מיד את החצוף הזה אל עמוד התליה!"

הסנדלר היה המום בשומעו זאת והתחיל לבכות ולהתחנן על נפשו. ואולם הקיסר לא רק שאטם אוזניו מלשמוע לתחנוניו אלא עוד ביקש שהוא בעצמו רוצה להיות התלייין, ולהדק את החבל סביב גרונו של הסנדלר.

הסנדלר המסכן נגרר בכוח לביצוע גזר הדין. ומשנשלמו ההכנות הגישו לקיסר את החבל....

הקיסר לקח את החבל, הידק סביב גרונו והורה להוריד את הסנדלר מעל עמוד התלייה!

הסנדלר כמעט כבר פרחה נשמתו, מרוב פחד היה כולו רועד, וחיוור כסיד ושערותיו כמעט הלבינו. בקושי הצליחו אח"כ להביאו בחזרה אל המלך.

פנה אליו הקיסר ואמר לו "מה שהרגשת עכשיו זו בדיוק התשובה לשאלה שלך!!!"

הסנדלר בשומעו זאת, השתומם ואמר לקיסר "מדוע אם כן היה צריך לעבור את כל ה'מוות' הזה בכדי לקבל תשובה? וכי לא יכול היה הקיסר להסביר לי את הרגשתו במילים?"

"הסכת ושמע", הבהיר והקיסר "על שאלה כזו לא יכולתי לתאר לך זאת במילים. וזאת משום שכמה שהייתי מנסה להמחיש לך זאת עדיין לא היית מבין את הפחד הנורא שאני עברתי.

רק כאשר הרגשת זאת על גופך ממש אז רק אתה מתחיל לקבל מושג איזה פחד נורא ומזעזע תקף אותי בשעה שהמפקד הרים מעלי את המזרונים".

תשובת הקיסר היא בדיוק גם התשובה לכל המעוניינים לדעת ''איך ההרגשה של מתיקות התורה בעת שלומדים אותה?"

והתשובה היחידה לזה כל הסברים שבעולם לא יועילו, אלא עד שיעברו את התענוג הרוחני דרך לימוד התורה רק אז יתחילו לקבל מושג באיזה "עונג רוחני" מדובר (אור דניאל).

נפש כי תחטא בשגגה מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה (ויקרא ד-ב)

במעשה הקורבנות אנו רואים שמביאים קרבן חטאת לכפרה על השוגג ולא על המזיד, נשאלת השאלה: מדוע? לכאורה אם על השוגג מביא קרבן לכפרה, קל וחומר במזיד? במדרש הגדול אנו מוצאים על זה את שני הטעמים העיקריים המובאים במדרשים ובמפרשים.

טעם ראשון, דכתיב: "ואם נפש כי תחטא ועשתה אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה ולא ידע ואשם ונשא עוונו" (ויקרא ויקרא ה, יז) רבי אליעזר אומר: מפני מה ענש הכתוב למי שנהרג בשגגה (גלות) ואת מי שחטא בשגגה? כדי לעשות סיג לתורה, כדי שיאמר אדם: אם כשאני שוגג אני מתחייב, קל וחומר כשאני מזיד. ובמסכת נזיר (כג ע"א) תנו רבנן: כשהיה מגיע רבי עקיבא אצל פסוק זה, היה בוכה. ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר, כגון חתיכה ספק של שומן ספק של חלב, אמר קרא: "ונשא עוונו", מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר, על אחת כמה וכמה, ע"כ.

טעם שני, מביא מדרש הגדול שלא יטעם טעם החטא וילך ויעשה כן, פעם טעה ואומר: מה הראשונים פטור אני, אף השניים אני פטור, ונמצא בחטא, ע"כ. וזה כעין דברי הגמרא ביומא (פו ע"ב): כיוון שעבר אדם עבירה ושנה, נעשית לו כהיתר, ע"כ.

וכתב רבנו יונה על הרי"ף (ברכות א ע"ב) ולמה החמירו על הספק יותר מן הוודאי? מפני שעל הוודאי משים האדם החטא אל ליבו ודואג ומתחרט עליו וחוזר בתשובה שלימה, אבל על הספק עושה סברות, ואומר: אותה חתיכה שאכלתי אולי הייתה מותרת, ולא ישית אל ליבו לשוב, ולזה החמירו בו יותר, ע"כ.

כשאדם חוטא בשגגה, גופו חטא, ולא נשמתו. ולכן אפשרי הדבר להביא קרבן בהמה לכפר, גוף הבהמה כנגד גופו של האדם. כי מערכת הגוף בין אדם ובהמה יש לה דמיון, וכמעט זהה מבחינה עקרונית, הן באיברים והן בתפקודם. אבל אם אדם חטא במזיד, דהיינו שגם נשמתו חטאה, א"כ כיצד אפשר להביא בהמה שתכפר על הנפש, וכי אפשר להשוות בין נפש האדם שיש לו כוח הדיבור ומעלה רוחנית גבוהה, לנפש הבהמה?! לכן, מי שחטא במזיד אין לו כפרה בקורבן, כי הקורבן הבהמי אינו יכול להוות תחליף לכפרה על נפש האדם שחטאה, אלא רק תשובה המורכבת מעזיבת החטא, חרטה ווידוי.

ומצינו בירושלמי (מכות ב, ו) אמר רבי פנחס: "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך" (תהילים כה, ח) למה הוא "טוב"? – שהוא "ישר". ולמה הוא "ישר" – שהוא טוב, "על כן יורה חטאים בדרך", "בדרך" שמורה דרך תשובה. שאלו לחכמה: חוטא מהו עונשו? אמרו להם: "חטאים תרדף רעה" (משלי יג, כא). שאלו לנבואה: חוטא מהו עונשו? אמרה להן: "הנפש החוטאת היא תמות" (יחזקאל יח, ד), ע"כ. ובפסיקתא דרב כהנא (דף קמח) נוספה שאלה, ששאלו לתורה: חוטא מהו עונשו? אמרה להן: יביא אשם ויתכפר לו, דכתיב: "ונרצה לו לכפר עליו" (ויקרא, ויקרא א, ד). שאלו לקדוש ברוך הוא: חוטא מה עונשו? אמר להם: יעשה תשובה ויתכפר, דכתיב: "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך", ע"כ.מכאן למדים שהקב"ה חס גם על האדם וגם על הבהמה שנאמר"אדם ובהמה תושיע" וכל מה שהקב"ה מבקש שהאדם יעזוב את החטא ואין הוא חפץ במות הרשע או בקרבנו אלא שיעשה תשובה ויכופר לו.

תשובה נוטריקון תשוב- ה לשוב לשם השם ומי שעובר עברה מלשון מעבר מצד של קדשה לצד אחר הוא מתרחק מהקב"ה מתרחק משם השם שהוא ה לכן על ידי שחוזרים לצד הקדשה ועוזבים את החטא מחזירים את שם השם בחזרה בקרבנו שנאמר תשוב – ה.