לצערי דפדפני אינו מאפשר לי לצפות במתקן. הבנתי שזה מתקן מיוחד להסבה, האם כך הוא?
אם כן, זה דבר נחוץ מאד. ואני כותב זאת כעושה סדר בעל ותק, שעדיין לא מצא את הפתרון האידיאלי לקיום מצות הסבה.
ואאריך במקצת.
הסבה במקור היתה נוהג רומאי. לשם כך היה צורך במיטה שעליה השתרעו, נשענים על צד שמאל, ואוכלים מן השולחן הקטן שהוצב ליד המשתרע (איני יודע אם מצידו או לראשו, ומסתבר שלפי הנוחיות).
חז"ל אימצו את הנוהג הזה שסימל בזמנם את שיא החירות במובן של עשירות.
כדי לקיים את המצוה באופן הזה בזמננו יש צורך באולם גדול עבור כל בני הבית והאורחים, עם מיטה לכל אחד ואחד. ושולחנות קטנים, ואולי גם עבדים (כנעניים) שיגישו לכל אחד.
כיון שזה לא היה מצוי כבר בזמנם, הגמרא דנה באפשרויות חליפיות, עד להישען זה על זה.
מה עושים בזמן הזה? יש כריות, יש משענת, וזהו זה עד כמה שאני מכיר. אני עצמי מנסה פעם כך ופעם כך ולא נחה דעתי. והייתי מרגיש הרבה יותר בן חורין אילולא הייתי משועבד למצות הסבה. אבל כמסתבר זה הרעיון של חירות. לא חירות בלתי מותנית אלא חירות לקיים מצוות. (איקון של יוצא ממצרים).
בכל אופן, אילו היה מישהו מוכיח שהלכה כראביה, היחיד בדעתו כידוע שאין מצות הסבה בזמן הזה, מן הסתם היה ראוי שאשא כליו אחריו לבית המרחץ, או לפחות את התפילין שלו לבית המדרש.
***
למי שלא שם לב, בהודעה של מואדיב על צינזור "בדיחה מפולפלת" אין זכר לתיקון על ידי המערכת הבדיחה צונזרה עוד לפני נכתבה. צאו וראו גדלותם של בני עצור.
אילולא כן, היתה לי הזדמנות להחזיר לו כגמולו ולכתוב: זהירות, מדרון חלקלק. בעצם אפשר לכתוב זאת כלפי עצם הנושא. סמיילי.
***
לגבי מצות עונה (איך הגענו לשם? שמא מפני שגם שלא בפניו יצר קטן יש לאדם?), כמדומה שיש מצוה לשמח את אשתו בשעה שהיא זקוקה לכך. אלא שהאדם פטור מעבר לשיעור שאפשרי עבורו לפי תנאי החיים והזמן, כולל שיקולים כלכליים. שכן שנינו מהי עונתם של בעלי מקצועות שונים, וזה שייך, בתירגום לצורכי ואפשרויות הזמן, גם עתה.
וזאת אני סבור לפיכך כירוחם ולא כנישטאיך, והסליחה עמו, אבל האמת (אני מקוה) תורה דרכה.
***
תלמיד טועה
טול איקון ירוק על חידושך בהלכות כיבוד הורים.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
