א. באם מדובר כאן בנשמות גדולות ובמקביל בכח מרד גדול- יש סיכוי שבחירותיהם עשויות להטריף את הדעת. באלו מישורים ניתן להעניק חירות, שתהא משמעותית דיה עבור בני הנעורים, אך שלא תפריח את נשמת הוריהם?
ב. בגיל צעיר מאד, כשהילדים אינם אובים ללבוש בגד מסוים שהאם מכינה עבורם, ישנה המלצה לאפשר לילדונים לבחור, מתוך אפשרויות מצומצמות שתוצענה להם. נטלתי נקודה זו בנסיון להשוותה לגישתך; האם גם כאן יש לתחום את אפשרויות הבחירה, כדי שאלו תפוקחנה ע"י ההורים? אם כן- כיצד עושים זאת. אם לאו- אנא הרחב יותר את הרעיון שהעלית.
אשיב על שאלה א':
חז"ל לימדו אותנו, כי כל הגדול מחבירו - יצרו גדול הימנו".
השאלה היא אם כן - במקום. כיצד על ההורה או על המחנך להתייחס למתח הצפוי בין הנטייה למרד, לבין היכולת של ההורה לשלוט על הילד.
מחנכים, רבנים ועוד, יגידו: תן אהבה ואז אינך בסכנה.
הבעיה עם גישתם:
1. המציאות מראה כי גם ילדים שקיבלו אהבה, יצאו אל מחוץ למסגרת.
2. אם אתה באמת אוהב, אז אתה כבר אוהב. ואם אינך אוהב, מה עליך לעשות, ללטף את בנך בכדי שירגיש שאתה אוהבו?
זו גישה מלאכותית וכבר כתבתי שמקורה בנצרות. (בגלל איזה מעמיק אחד, או ליתר דיוק 2, נמנעתי מלפתח את הרעיון).
3. אם מה שהילד זקוק לו, זה לא אהבה, אלא דבר אחר, ואתה "מרעיף עליו אהבה", הוא מקבל כח נגדך. הוא חש ביכולת שלו להשפיע עליך ואז הוא יוציא ממך עוד ועוד - ולא בכדי לספק את הצורך האמיתי שלו.
4. יש לדעת כי המרידה היא לעיתים חיונית להתפתחותו של הילד ולא צריך למנוע אותה מכל וכל. המרידה נועדה לתת לילד, לנער תחושה של זכות קיום. על ההורים להיות קשובים ולחוש שהם שולטים בעניינים.
לחילופין, העניין הוא כך:
כל אדם נועד לתפקיד כל-שהוא. ככל שלאדם "אני" גדול יותר, כך הצורך שלו בביטוי ה"אני" - רב יותר.
על כן:
ראשית, יש לתת לילד, לנער תפקיד. אחריות על דבר מה. כגודל התפקיד וכגודל האחריות, כך הדבר עשוי יותר לספקו.
שנית, יש לאתר אצל הילד, עוד משחר ימיו, תחום בו הוא מתייחד, יש לפתח תחום זה אצל הילד, גם על חשבון שעות הלימוד היקרות בחיידר בו הוא לומד.
כשהילד מקבל כלי ביטוי וכשהוא חש שיש לו מקום בעולם והוא רצוי, הוא לא ימהר למרוד כ"כ מהר. כי אז המרד עשוי למנוע ממנו את התחושה הכי חיונית לאדם: זכות קיום.
כשההורים יודעים כי הם קשובים לילד, מאפשרים לו להתבטא, מקנים לו כלי ביטוי אישיים וייחודיים, הם רשאים להציב גבולות לילד בלא כל חשש שמא הילד יבעט.
בכל מקרה, גם כשההורים אינם בטוחים בכך, לא רק שהם רשאים להציב גבולות לילד, אלא הם חייבים לעשות זאת. הילד מצפה לכך, זה מסדר לו את החיים ומאפשר לו לצמוח באופן מסודר ונאות.
_________________
נשלח ב-21/3/2010 09:33
א. למרות ועל אף מעמיק- אשמח אם תרחיב מדוע אתה שולל באופן כה נחרץ הענקת אהבה כמזור לתחלואי הנשירה. איני בקיאה במקורות נוצריים (-:
ב. הגדול מחברו- יצרו גדול המנו, מן הסתם בענינים דקים יותר (נקודת הבחירה במשנת הרב דסלר). הלא כן? מדוע הגעת למסקנה שזה מתבטא דווקא בצורך גדול יותר למרוד?
ג. מה בנוגע לילד חלש מאד, שאין לו שום יתרון משמעותי הניתן לפיתוח, ואדרבה, גם בתחומי למידה סטנדרטיים הוא זקוק לסיוע רב?
ד. בהתייחס לנק' מס' 3 - לאלו צרכים נוספים (פרט לאהבה) התכוונת?
נשלח ב-21/3/2010 10:09
אינני שולל הענקת אהבה - חלילה. אני כן שולל, מציאת המטבע מתחת לפנס. אמנם ישנם מקרים בהם המקור לנשירה נובע מחוסר אהבה. אולם לא תמיד וגם לא"בדרך כלל". אם זו איננה הסיבה, הרי שיש בכל מקרה נתון לאתר את הגורם האמיתי. מספר הגורמים עשוי להיות רב מכפי שנדמה. ואם במקרה שהסיבה איננה חוסר אהבה, ירעיפו ההורים אהבה מיותרת, הרי שהילד יחוש כי יש בידו כלים להוציא מהוריו יותר ממה שקיבל מהם.
נשלח ב-22/3/2010 09:06
אני נותן את ברכתי והסכמתי לפתח את הרעיון .
נשלח ב-23/3/2010 12:54
הנושרים
חוץ ממעמיק 2, אשר למזלנו נתן את הסכמתו וברכתו לפיתוח הרעיון, ישנו מעמיק נוסף, ראש-ישיבה, אשר טוען כי כל הסיבה לתופעת הנושרים, מקורה בכך באופן הלימוד בישיבות. בכך שלומדים יותר מדי מפרשים.
לדעתו - והוא כתב חוברת על כך - יש ללמוד רק בקיאות, ואז יהיה לכלל התלמידים סיפוק מן הלימוד והכל יבוא על מקומו בשלום.
מה דעתכם?
תוקן על ידי גרפולוגיה ב- 23/03/2010 12:59:31
נשלח ב-23/3/2010 13:44
בני ציפר כבר היטיב לבאר מדוע הצעד הזה לא ממש לעניין.
נשלח ב-23/3/2010 13:53
הלחץ על הילד להיות כמו כולם להצליח בלימוד
ולא לכולם המסגרת של ישיבה מתאימה
חנוך לנער על פי דרכו
נשלח ב-23/3/2010 23:00
עוד תשובות על שאלותיה של מקווה הקודמות שטרם השבנו עליהן: תשובה לשאלה ג': גם לילד חלש מאד - לימודית, ישנן מעלות גדולות בתחומים אחרים. כגון: יכולת אנושית, כושר אירגון, יכולת מעשית ועוד. תחום הלמידה הוא תחום צר ממכלול התחומים המצויים ביצור האנושי. יש לבחון אצל כל ילד מהו התחום המיוחד לו.
נשלח ב-23/3/2010 23:07
מקווה שאלה בשאלה ד': ד. בהתייחס לנק' מס' 3 - לאלו צרכים נוספים (פרט לאהבה) התכוונת? הנה התשובה: התכוונתי לצורך כמו "גבולות" - למשל. לפעמים זה כל מה שהוא מבקש. בעבר לימדתי בבי"ס פתוח. לא חשוב כרגע מה ההגדרה המדוייקת של המושג הזה. בכל מקרה, אחת הבעיות שבלטו שם, זה היה שסגל המורים/מורות לא ידעו האם מותר להם להעניש אם לאו. לי לא היו שאלות כאלו. המסר שלי לתלמידים היה: אתה תרגיז אותי, אז מותר לי להרגיז אותך. כלל לא משנה אם העונש הוא הגיוני או לא. הוא גם לא צריך להיות תמיד חינוכי - טענתי. הייתי אחד המורים האהובים ביותר על התלמידים. ולא בגלל היותי כל כך נחמד, אלא משום שהתלמידים הבינו מה אני רוצה מהם. הייתה לי אמירה ברורה ביותר ביחס אליהם. הם אהבו את זה.
נשלח ב-24/3/2010 01:03
כמי ש"יצא" מהעולם החרדי לעולם החרד"ל, אציין כי לעיתים בעיית הנשירה היא בלחצים שקיימים על האדם וחוסר מתן מענה בחברה הדוגמתית שקיימת.
זה לא שאין מענה כלל, אולם המענה הניתן אינו מענה מספק.
הנשירה מבטאת את הפחד של האדם להתמודדות עם המציאות ומהווה הרמת ידים מסויימת.
אני מדגים זאת בחברים שהמשיכו בישיבות, עשו שרות צבאי של מורה-חייל כרווקים וחיו תלושים בין שתי עולמות, כאשר עד היום פרנסתם דחוקה.
לעומתם כאשר נאלצתי להתמודד (וזה היה לפני 25 שנה) עם המצב שצפיה לי בהמשך החיים בעולם החרדי כחרדי, העדפתי לחתוך ולעזוב ולהתמודד בחברה שבה היו לי אפשרויות התמודדות וסיכויים יותר גדולים.
בדיעבד אני יכול להגיד שכמובן הצלחתי ובגדול. כיום כאשר אתה רואה כיצד חי העולם החרדי וכיצד אנשים בו הם בבחינת יודעים ... שדרכם ל... ויש להם חלב על כסלם, שמא תאמר שכוחה היא מהם ת"ל ואחריהם בפיהם ירצו.
מאד יתכן שאילו הייתי נולד מלכתחילה בתוך דרך החיים בה אני חי כעת, היתי אדם שונה ועם נקודת מבט שונה.
לכן לדעתי כפי שכתבת, ההתיחסות צריכה להיות בבחינת חנוך לנער ע"פ דרכו, בהסרת כל התוספות החברתיות שנוספו לדרך התורה בעשרות השנים האחרונות ותוך מתן אופציות התקדמות בחיים.
המצב היום הוא שעל אף שלכאורה יש בידי הנער החרדי יותר אופציות, הרי מעטים הם המסוגלים לפנות אליהם באמת ומעשים יותר יכולים לפנות לאופציות ראליות. התוצאה תהא כרגיל חיים בשולי החברה הכללית, עוני שיגרור בהמשך גם פשע.
נשלח ב-24/3/2010 10:17
אתה מדבר על ערוצי פרנסה בדווקא? אם לא- אשמח להרחבה בדבר האפשרויות שנקרו בפניך בעת בואך למגזר החרד"לי.
תוקן על ידי מקווה ב- 24/03/2010 10:18:17
נשלח ב-24/3/2010 20:22
פרט לאפשרויות המקצועיות, הרי שפשוט נפתחו לפני החיים.
לגודמה היכולת להנשא לאשה משכילה, היכולת לחיות בלא הכבלים החברתיים, הרגשה שעובדים עליך (תרתי משמע) כל הזמן.
נשלח ב-24/3/2010 21:19
אני נורא נעלבת, בעלי קבל אישה סוג ב'?
נשלח ב-24/3/2010 22:24
למה סוג ב'?
נשלח ב-25/3/2010 00:15
שרפ מציין שעם התחרדלותו נפתחה בפניו האפשרות להנשא לאישה משכילה. הדברים הללו מטילים כתם על הנשים החרדיות, ומשתמע מהם כאילו בחברה החרדית הנישואין לאישה משכלת נדירי המציאות, והמצאות נשים כאלו בחברה החרדית- כמעט ואינה קיימת.
ובכן, למרות שדברי ישמעו דברי בורה, תבונה ודעת אינם תלויי תואר אקדמי. זו המציאות. פגשתי בימי חיי כמה וכמה בעלות תארים נבחרים, מרביתן תלמידותיה של אמי שתחי', ולמעטות מתוכן היו שאר הרוח, האינטלקט והתשוקה לידע שיש לחברותי הקרובות, אשר רובן ככולן חרדיות ונטולות תואר אקדמי (למעט תארים אקווילנטיים).
נשלח ב-25/3/2010 08:19
ראשית אם בעלך קיבל אשה סוג ב' (מפד"ל) אז אינך צריכה להעלב. אני מניח שבעלך קיבל אשה מסוג ג' (אגודת ישראל) ועל כך תלונתו.
ראשית, זו בעיה שלו. למה את רואה את זה כבעיה שלך?
שנית, אכן כדבריך "אשה משכלת" אינה תלויה בתארים בדווקא. הבעיה היא החינוך של בית יעקב שפוגע בדרכי החשיבה של האדם (זה בסדר גם גברים אם היו לומדים בכזה מקום היו נפגעים).
שלישית, אכן דובר על יחס האדם למי שחי עמו ולא לסוגיית הצמא לידע מקצועי. אני מניח שאף אחד/אחת אינו מעוניין להתחתן עם חברותא שלו, אלא עם חבר/ה/ + מאהב/ת. המדד הוא "חכמת נשים בנתה ביתה ואיולת בידה תהרסנו".
נ.ב. בשביל שתביני טוב, אשתי לא עבדה בתחום אותו היא למדה באוניברסיטה. היא בצעה לאחר החתונה, הסבה לתחום ההיי-טק.
